חיים ללא תחנון לחגי תשרי ולכלל השנה

לק"י

כג תשרי ה'תשעז

חיים ללא תחנון

לחגי תשרי ולכלל השנה

בחג הסוכות עניינים רבים. אנסה לקשור בין כל העניינים, דרך הטענה לפיה בחג הסוכות משתקפת ההבנה כי בכל ההוויה ישנה אלוהות הפועמת ומחייה הכל. לאחר מכן, אעבור להבחין ברצף הכללי של חגי תשרי בהקשר לטענתי זו בחג הסוכות.

כלל ישראל

– אחד הפירושים המפורסמים לארבעת המינים מלמד כי כל אחד מהמינים מסמל קבוצת אוכלוסייה אחרת בעם ישראל – האתרוג את אלה שיש להם גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מצוות, ההדס את אלה שיש להם רק מצוות, הלולב, שהוא עץ התמר, את אלה שיש להם רק תורה והערבה את אלה שאין להם לא תורה ולא מצוות. לפי זה, ניתן לומר אולי שכאן חג הסוכות מובן כחג הכולל את כלל האוכלוסיות באומה.

– מצוות הקהל נעשית בחג הסוכות של השנה השמינית, השנה אחרי השמיטה. במצוות הקהל, אומרת הגמרא בחגיגה, כל המשפחה נמצאת – "הגברים – ללמוד, הנשים – לשמוע, והטף – כדי ליתן שכר למביאיהן". כאן מופיע חג הסוכות כחג הכולל את כלל בני המשפחה.

כלל המדברים

חג הסוכות הוא חג שאינו שייך רק לעם ישראל, אלא לכלל בני האנושות. הנביא זכריה (יד) בפסוקים שאנו קוראים בהפטרת חג הסוכות, מנבא שבאחרית הימים, לאחר המלחמה הגדולה בין ישראל לאומות העולם, חג הסוכות יהיה חג של כולם:

טז וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.  יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת–וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.  יח וְאִם-מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא-תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה, וְלֹא עֲלֵיהֶם; תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.  יט זֹאת תִּהְיֶה, חַטַּאת מִצְרָיִם; וְחַטַּאת, כָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת. 

לעתיד לבוא תהיה ממש מצווה על כלל האנושות להשתחוות לה' בחג הסוכות בירושלים, עד כדי כך שמי שלא יקיים מצווה זאת, יינגף. ראיה נוספת לכך ניתן להביא מכך שאנו מקריבים בימי החג שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, כפי שפירשו חכמים מצווה זאת.

כלל בעלי החיים

מלבד הקרבנות הרבים אותם אנו מביאים בכלל הרגלים – שלמי שמחה, שלמי חגיגה ועולת ראיה – בסוכות אנו מביאים עוד שבעים פרים (במדבר כט). בפסח ובשבועות אנו מביאים שני פרים בלבד (שם), ובראש השנה וביום הכיפורים פר בודד (שם כח). חכמים לקחו נקודה זו, כאמור, למימד האוניברסלי של החג, כאמור, אך ניתן לראות כאן גם ניסיון להכניס עוד מעגל למעגל החוגגים את החג והמושפעים מקדושתו – בעלי החיים. העובדה שאנו מוסיפים קרבנות רבים מלמדת על כך שהעניין איננו רק בהעלאת קרבן לשמיים כמתנה לה', אלא גם בתיקון הקרבנות עצמם. במובן הזה, הדברים מתחברים לתיאוריה החסידית-קבלית אודות העלאת הניצוצות המתרחשת באכילת בשר. העובדה שאנו מקריבים קרבנות מקדשת את בעלי החיים. לפיכך, ניתן לומר שהחג כולל בתוכו גם את בעלי החיים.

עולם הצומח

– הרב אוריאל עיטם מסביר בספרו 'נהר היוצא מעדן' לחגנו (עמוד 74) את ארבעת המינים:

במצות ארבעת המינים באים אנו לקשור את ארבעת חלקיו השונים של עולם הצומח לקב"ה. לפי זה כל מין מארבעת המינים נבחר בשל הצורה הייחודית שיש לאחד מחלקיו. המינים הנבחרים הם מינים מיוחדים בעולם הצומח שבהם אנו משבחים את הקב"ה: האתרוג שהוא הפרי המיוחד בהידורו; הלולב אשר דומה לגזע, עומד בראשו של הגזע ומענפיו הולך ונבנה הגזע; ההדס שהוא בעל הענף המיוחד אשר עליו מעבים אותו והערבה התלויה במיוחד במים, ושורשיה חותרים בעוצמה מיוחדת להגיע אל המים.

לפי הרב אורי, מובן כי כלל חלקי עולם הצומח השונים נקשר בארבעת המינים לעבודת ה' שבחג הסוכות.

– ניסוך המים, שתופס חלק מרכזי בעבודת חג הסוכות במקדש, מלמד על הקשר בין החג לצומח המחובר. כמו כן, מאמר חכמים ש"בחג נידונין על המים", כלומר, בסוכות נקבעת כמות הגשם שתרד באותה שנה, והעובדה שבהושענות להושענא רבא של יהדות ארצות הנצרות מופיע מוטיב המים והגשם באופן בולט, יכולים אף הם ללמד אותנו על הקשר בין החג לצומח המחובר. לעומת זאת, הדין לפיו הסכך חייב להיות מן התלוש ולא מן המחובר, הוא ניסיון להכניס אף את הצומח התלוש תחת השפעת קדושת החג.

כלל המציאות

– הסוכה, שהיא בעצם בית הנבנה לצורכי החג, מלמדת על כך שבכל ההוויה ישנה אלוהות פועמת ואור ה' זורח בכל פינה במציאות, מכך שפתאום כל נשימה בסוכה הופכת להיות דבר השייך לעולם של קודש. ולהרחבה עיין במאמר 'והסוכה תהיה לצל יומם' ב'ונהר היוצא מעדן' של הרב אורי על חגנו.

ניתן לראות את חג הסוכות כחלק מרצף המתרחש בחגי תשרי. בראש השנה, עת מומלך ה' על כל הארץ, נערכת ההבדלה בין ה' לעולם. העולם הוא גשמי, וה' הוא אלוהי. המסר הנולד מכך הוא שעל פניו, לא ייתכן קשר בין ה' לעולם. ביום הכיפורים מתחדש שאף על פי כן, ישנו קשר, אך בקשר זה מונצח אותה הבדל, בכך שה' מכפר עלינו. הוא אמנם קשור אלינו, אך הוא בשלו ואנו בשלנו, ולכן הוא יכול לכפר עלינו. כמו כן, לנו יש פגמים וחטאים והוא מושלם.

נראה שבחג הסוכות מתחדש עוד יותר – לא רק שה' קשור אלינו, ישנה בחינה שהוא לא נפרד מאיתנו. ה' נמצא כאן בעולם. ברור, הוא לא נמצא כאן ממש בעולם, וזאת בעקבות ההבדלה שהתרחשה בראש השנה, אך העובדה שהוא ורק הוא מחייה את המציאות כל העת ניתנת להבנה כבחינה שבה ה' בכלל לא נפרד מההוויה כלל, והוא כביכול כאן ממש. ה' חבוי בכל היש, ולכן אנו מנסים לחוות בכל היש את ה'. יש לשים לב! לא מדובר כאן בניסיון לחשוף את ה' החבוי בכל ההוויה, כפי המתואר בקרב הוגים מסוימים, אלא בניסיון לחוות את כל היש, לא כדי לחשוף את כל האלוהות, אלא כדי לחוות אותה. היא כאן וישנה, ואין שום צורך בחשיפתה. אין צורך "לאשתאבא בגופא דמלכא". אין צורך לנסות לשוב אל מקור המציאות, כפי שהרב קוק מייחל, כיוון שמוכח שהמציאות היא אלוהות ממש כביכול. לכן אנו מנסים לחוות את כלל המציאות, שהיא בעצם כלל האלוהות שאנו יכולים להשיג, כביכול. איש חג הסוכות לא מנסה כל הזמן להשתמש בכל כדי לקדש שם שמיים. אין לו שום מוטיבציה לקדש את החומר וניסוחים מהסוג הזה. הוא פשוט חווה הכל, כי הוא רואה אלוהות בכל.

זו המדרגה שיש בחג הסוכות. אך בשמיני עצרת מתגלה עוד יותר – בעצם, אין צורך ביש על מנת לחוות אלוהות. האלוהות לא נמצאת רק ביש. היא נמצאת אפילו בהיעדר. דווקא בשמיני עצרת, החג נטול המצוות או העניינים, מתגלה מסר זה, כיוון שבעוד בחג הסוכות נעשו מאמצים רבים כדי לחוות הכל, בשמיני עצרת ישנם חיים נטולי יומרות. איש חג הסוכות ניסה לחוות את כל היש כדי לחוות את כל האלוהות שביש, אך איש שמיני עצרת מבין שאפילו בהיעדר המוחלט יש אלוהות. אך כיצד ייתכן שבהיעדר המוחלט ישנה אלוהות? הרי זו סתירה פנימית! אלא, מבין איש שמיני עצרת, ללא ההיעדר לא תהיה הוויה, ולכן ההוויה נמצאת אף בהיעדר. כך אפילו שמחת תורה, שנהגו ישראל לערוך בשמיני עצרת, מבטאת בעצם שאף על פי שאין לתורה הנבדלת מהעולם שום דריסת רגל או תפיסת יד בהוויה, היא בעצם ישנה כאן ממש כביכול, ולכן ניתן לחוות אותה אף בהיעדרה.

באסרו חג מסתבר אפילו יותר. בעוד איש שמיני עצרת ציין את ההיעדר בחג מיוחד, באסרו חג (ובשאר ימי תשרי) אין שום רצון כזה. איש אסרו חג חוזר לעבודתו ולשגרתו, חי את חייו כרגיל. הוא לא זקוק לשום רבותא שהאלוהות נמצאת ביש ובאין כאחד. הוא פשוט חי כך. הוא לא מייחד לעצמו זמן בו לא יעשה כלום ויחגוג זאת, כיוון שמלכתחילה הוא לא התרגש מהאין. איש האסרו חג חי חיים רגילים לחלוטין, אך ללא תחנון. שמחתו בוקעת רקיעים כל השנה, אך הוא לא רואה צורך בציון חגיגי. כל יום אצלו חג, אף על פי שהוא יום רגיל לחלוטין, כיוון שבכל השנה הוא מבחין באלוהות שאנו קוראים לה מציאות כביכול, ולכן הוא לא טורח לציין זאת כל יום, אך סממני עצבות אין לו, כיוון שהכל אלוהות כביכול, וממילא תחנון לא שייך בחייו. הוא שמח בכל המצבים ובכל היש והאין, אף בלי להכריז זאת בראש חוצות.