ייאסף אהרן אל עמיו לפרשת מסעי

לק"י

א אב ה'תשעו – יום פטירת אהרן הכהן

ייאסף אהרן אל עמיו

לפרשת מסעי

זיו חן זצ''ל

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.

– במדבר לג, לח

בחודש החמישי, באחד לחודש, קולו של אהרן, הקול המלטף המלא כולו ברוך אבהי וסבהי נדם. אותו אהרן שאהב שלום ורדפו במשך כל ימי חייו, חלף הלך לו. גוע אהרן, רק גופה שוכבת לה שם, בהר ההר, בודדה ויחידה.

במשך כל חייו חי אהרן באיזושהי אידיליה. אין הוא אלא שלוחא דרחמנא בעולם להפיץ שלום ואהבה. ספון הוא כל העת במשכן, שוכן הוא שם יחד עם השכינה. מסתופפים הם שם וחיים יחדיו. כל ימי חייו חוזה הוא בנועם ה'.

אולם אהרן איננו כאחד אנשי הקודש אשר מלבד הקודש הצרוף אינם יודעים מימינם ומשמאלם. מלא הוא באהבת ישראל, השלום אור לרגליו והפצת שם ה' בעולם היא מגמתו, יחד ומתוך אישיות הקודש הנישאה שלו. מרומם הוא מעל כולם, אך לא מתרומם הוא מעל כולם. נישא הוא, אך לא מתנשא. יושב הוא בתוך עמו, מסכית לצרותיהם, מאזין ליגונם ומקשיב לכל אשר על ליבם. כל כולו נתון להטבה לזולת. זהו אהרן.

אך אהרן סכיזופרן הוא. פיצול אישיות פוקד אותו תדיר. מחד גיסא, הוא נציגו של האל עלי אדמות. עושה הוא זאת בהצלחה יתרה ובדבקות איתנה. ומאידך גיסא, לא ישכח הוא את אותו רגע איום ונמהר, בו כל העם התאסף ותבע: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ! הם דורשים אלהים, והוא אנה הוא בא. חושב הוא שנייה אחת, ועוד שנייה. שוקל הוא את ההשלכות בכובד ראש, אך לא לזמן רב. העם לא מרפה, קורא לו לקום ולעשות מעשה. אין לו זמן אף לא להרהור קל שבקלים. לאחר כמה שניות, מקבל הוא החלטה. עושה הוא עגל מסכה. מצד אחד, שלוחא דרחמנא, ומצד שני, שלוחא דעבודה זרה.

רגע זה נחרט בליבו של אהרן לעד. זוכר הוא לעולמי עולמים היאך נפל עד עפר, התבוסס בחטאו השפל, הנודף ריח מזבח עבודה זרה. לא ישכח איך הלך בעצת אחיתופל. אלהים מחל אף מחל לו, שכן לא היה זה עניין מהותי בנפשו של אהרן, אלא החלטה גרועה של רגע. אך אהרן לא הסתפק בסליחתו של אלהיו. הלקה את עצמו כל ימיו על טיפשותו. יותר משכאב על אותו מעשה, כאב על משמעות המעשה. לאחר החטא, הוא כבר לא שלוחא דרחמנא, חסר פניות ונגיעות אישיות, שגרירו של הטוב המוחלט והאמת האבסולוטית בעולמנו. כעת הוא שלוחא דרחמנא, אך בעל קמצוץ של עבודה זרה. מושלמותו ננגסה על ידי טיפשותו באכזריות. חיים שלמים בטוב ובחסד, הפכו להיות חיים לא-שלמים בטוב ובחסד. מה רב היה דיכאונו של אהרן, כה גדולה הייתה עצבותו. כל חייו הענפים הוכתמו בכתם דוחה. בגדי השרד ובגדי הקודש שלו נקרעו במקצת באותו יום ולעולם לא ישובו להיות מושלמים כשהיו.

ופתאום, בתום חיים מלאים שליחות שמים, שנים שלמות בהם רצה וחפץ כמעט רק בטוב ובשלום, ימים ארוכים של שימוש ברוממותו על פני כל ההדיוטות לרומם אף אותם, אומר ה' למשה ולאהרן גם יחד: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו. אלהיו לא מדבר עמו. הוא פונה למשה בנוכחותו, אך אליו הוא מתייחס רק בגוף שלישי. הוא מתעלם מאהרן כליל. לא עוצר וממשיך בדרך ביטויו זו, שגורמת לאהרן מחנק: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. אהרן נלקח, בפסיביות מוחלטת, כאחרון החפצים חסרי המשמעות ולא כשלוחא דרחמנא, ומועלה לאהרן יחד עם בנו אלעזר. ומה אז? הַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. אותם בגדים, שהיו לו לכבוד ולתפארת. אותם בגדים, שסימלו בעיניו ובעיני כל העדה את שליחות ה' בעולם, הופשטו ממנו, ניתנו לבנו. לפתע המידה העל-אנושית של דממה ושל קבלת דיני ה' ללא ערעור, כבר לא הופכת אותו להיות אל קטן מתחת לשמים, אלא דווקא מדגישה לאלתר את חסרונותיו.

לא, אהרן, אינך חי לנצח. מורשתך תמשיך, אך אתה עצמך תגווע. סברת כי הינך שליח ה' והשמים, אך מסתבר שיש לך גם רצונות משלך, כמו כל אדם באשר הוא אדם. אשר על כן, יופשטו ממך בסוף תפקידך, בגדיך, מדיך. הם לא יכולים להיות שם לנצח. הינך אדם, טרם היותך שליח ה', לוחש לו אלהיו באזנו. דע זאת והפנם. אם אני סלחתי לך, אומר ה' לאהרן שמבכה בלב כבד את חוסר מושלמותו, גם אתה יכול לסלוח לעצמך. לא תהיה מושלם ואינך מצווה להיות מושלם. הינך מצווה להיות שליח ה', אך קודם כל אדם, על שלל חטאיך והמעשים הפוגעים בשלמותך. חווה עד כאב את חטאיך, למד מהם ונסה להתעלות, אל תתכחש אליהם. הכר בהם כחלק מזהותך, שכן הם אכן חלק מזהותך. אל תנסה לברוח לשליחות השמים טרם היותך אדם. ההיפך הוא הנכון. הכנס את נפילותיך הישר לתוך שליחות השמים. אם ה' ברא אותך אדם, בעל יצרים ותאוות, ורק לאחר מכן הפך אותך לשליחו, כנראה שליחות זו צריכה לבוא מתוך מעידותיך. רצונך להיות מושלם הוא רצון לכבוש את מקומו של אלהים, רצון שכמוהו כרצון לעשות עגל מסכה.

אך האמת היא ששליחות השמים קודמת להיותו אדם. הכהן הוא זה אשר משכין את ה' בעולם, מעלה את הניצוצות אל על. מברר אותם עד תום. אם כן, חייב הוא להיות אדם. ה' חפץ בבני אדם, כיוון שהוא רוצה לשכון בכל פינה, אפילו בדברים הכי רחוקים ממנו כביכול. לצורך כך, דרוש אדם, על כל המשתמע מכך. צריך אדם שידע להיות שלוחא דרחמנא ומתוך שליחות זו לרדת לכל הפרטים הכי רחוקים, כולל החטאים הכי חמורים. לכן על הכהן, דווקא בהיותו שלוחא דרחמנא להיכנס לפינות האפלות של נשמתו ולנבור בהן. הוא צריך לשקוע בתוך קיומו האינדיבידואלי, להיות אקזיסטינציאליסט למהדרין, על מנת להעלות את כל העולם חזרה למקורו העליון. זוהי המהותנות של הקיומיות.

ייאסף אהרן אל עמיו, הוא וחטאיו. יהיה ככל בני האדם.