יש ואין לפרשת אמר

יש ואין

לפרשת אמר

בתחילת הפרשה חידוש עצום. לכהן אסור להיטמא לאף אדם, אך מחודש שלבני משפחתו הגרעינית הוא יכול להיטמא. כאן עלינו לשאול: מדוע? נציע שתי דרכים עקרוניות, ובתוך כל אחת מהן שני נתיבים.

האחת, באמת המתים הקרובים אליו הם טמאים, אלא שלמרות זאת הכריעה התורה שהוא יכול להיטמא להם, כיוון שהתורה חמלה על האדם והבינה לנפשו שקשה לו ואפילו לא יוכל לא להיטמא לקרוביו (מעין דברי הרש"ר הירש על כלל השמטת התורה הלכות אבלות, שהתורה מבינה שבשעה קשה זו אדם כלל לא יכול להישמע לגורם כלשהו), או כיוון שהתורה מבינה שמהותית, לא ראוי שאדם לא ייטמא לקרוביו.

השנייה, באמת המתים הקרובים אליו כלל לא טמאים. מדוע?

אפשר להציע שטומאה היא חיצוניות, ואילו קדושה היא פנימיות. אבי אבות הטומאה הוא טומאת מת, מת הוא חיצוניות בלבד, הוא קליפה וגוף גרידא. ערימת חלקיקים ותו לא. כמוהו כל טומאות הנבלה השונות. כך היא גם טומאת היולדת, שבה דבר פנימי יוצא החוצה, וכמוה טומאת נידה. כמו כן, רוב דרכי קבלת הטומאה נסוב בחיצוניות, טומאות אוהל, מגע, משא ומדרס.

האיסור להיטמא הוא האיסור להידבק בחיצוניות. אין טומאה כלל בדבר שאיננו חיצוני. כאשר דבר הפנימי לאדם, "שארו הקרוב אליו", מת, אין בכך הידבקות בחיצוניות, כיוון שהוא לעד יישאר קרוב ללבו, בפנים אישיותיו.

נוסיף ונלך בנתיב אחר. טומאה היא אין וקדושה היא יש. אבי אבות הטומאה הוא טומאת מת. מת הוא אין, הוא אדם שכבר לא קיים. כמוה טומאות נבלה ונידה. טומאת יולדת היא כיוון שמצד היולדת, דבר שפעם היה עבורה יש, והיום אין.

לפי זה, קרובי משפחה לעולם לא יכולים לטמא. זכרון קרובי המשפחה של אדם חקוק הוא בתוככי נשמתו. הם קיימים, כביכול, בחייו, נוכחים בהליכותיו, והווים באישיותו. לעולם הם לא יחדלו ויהיו אין, כל עוד הוא לא אין.

הנקודה הזו, של יחסי יש ואין, יכולה להתבטא גם בפרשיית המועדות אשר בפרשתנו. ימי החול הם שיא הזמניות, הרגעיות, האין. אדם קם בבוקר ומצפה שיהיה לו יום שהוא יש, יום בעל תוכן. עת משכבו בלילה ייזכר הוא בציפייה נאיבית זו וייאנח חרישית, בהבינו כי עולם זה, עולם הטומאה, עולם האין, הוא עולם שמהותית, אין. הוא עולם של חוסר כל.

עולם זה איננו סתם אין, כלום, אלא הוא יש של אין, הוא הוויה של חוסר הוויה. העובדה שאותו אדם קם בציפייה זו בבוקר, מחדדת את זה שקיימים בעולם הזה ישים מדומים לרוב. חוויות איניות רבות מתרוצצות להן בעולם זה, נדמות כחוויות ישיות, אך מתגלות מהרה ככלום.

פרשיית המועדות של פרשת אמר היא פרשיית מקראי הקודש. פרשייה זו הופכת את הזמן לנצח, את האין ליש. פרשייה זו מציגה מועדים בהם אדם יכול לחוות יש אמיתי, לא יש מדומה כישים של ימות החול.

בפרשייה זו ישנם שני סוגים של מקראי קודש, אף שכולם תחת הכותרת הזאת. ישנה שבת, הפותחת את הפרשייה, ונאמרת בדיבור אחד, וישנם הימים הטובים, הבאים אחריה, ונאמרים כולם בדיבור אחר. מה ההבדל ביניהם?

יסודו של יום טוב הוא השמחה. אין שמחה אלא בבשר ויין. השמחה היא חיים, החיים הם קיום והקיום הוא יש. השמחה קוראת לאדם להיות בכל המובנים, לנכוח בכל הפינות בהן ניתן לעשות זאת. האדם חווה את היש ביום טוב. יום טוב חציו לה' וחציו לנו, כי מהותית הוא שייך בכל מרחבי נפשו של האדם.

לעומתו, יסודה של השבת הוא השביתה. השביתה הזו חוסמת את המלאכות, את הישים המדומים המובילים את חיינו. אך בשונה מיום טוב, שהציג יש המקביל לאין שבעולם הזה, השבת קוראת לאדם לחוות את האין במובנו המלא. היא לא מציגה יש אמיתי כיום טוב, אלא פשוט מבטלת את היש המדומה של ימי החול. לכן היא גם לא הווה במקביל לימי החול, כיום טוב, אלא בתוך מערכת ימי החול. היא לא לוקחת את יום שני והופכת אותו ליש במקרה, אלא היא לוקחת את היום השביעי והופכת אותו ליש בעצם.

אך במקום שהכלום והסתמיות של ימי החול ישלטו גם בשבת, הרי אין בה יש כאמור, בהיותה אין כימי החול, שולט בה אין שהוא יש (במקום היש שהוא אין של ימי החול). הכלום הזה לא נובע מסתמיות, אלא מחוסר, וחוסר זה קיים, הוא מורגש, הוא מוחש, באמת, בלי ישים מדומים אותם ניתן למשש, אך באמת אינם. עד מהרה מתגלה כי האין כשלעצמו איננו דבר רע כל עוד הוא נוכח, קיים, והבעיה בימי החול היא לא שהם אין, אלא שהם אין שמדמה עצמו כיש. יש בעיה באין שהוא יש, אין בעיה ביש שהוא אין.

הבדל יסודי זה מביא לכך שיום טוב הוא אמנם יש אמיתי לגמרי, אך הוא לא יכול להיות קבוע. כאשר הוא נמצא, הוא נוכח, הוא הווה, הוא יש. אך הוא נעלם בקלות. אדם לא יכול להיבנות על יש גמור, יש שלא מופיע בצורת אין, כיוון שגם בו יש אין נוכח מאוד. אמנם בתוך תוכו ישנו יסוד אלהי של יש, אך מכלול קיומו כולל גם צדדים של אין, צדדים שלא ניתן להתעלם מהם.

לכן אדם חותר או לחיים של יש שהוא אין, או לחיים של אין שהוא יש. הוא חייב את האין, אך הוא גם חייב את היש. שני הצדדים הללו חייבים לנכוח בחייו. במקום לחיות בעולם הזה, בעולם היש שהוא אין, כאשר שני הצדדים באים על סיפוקם המדומה, מבקש האדם לחיות בעולם הבא, בעולם האין שהוא יש, כאשר שני הצדדים באים על סיפוקם האמיתי. האדם כוסף לשבת ומנוחה לחיי העולמים. אך הוא חי בעולם הזה, עולם היש שהוא אין, אם ירצה או לא. אם כן, איך עושים זאת? איך נגאלים כאשר מצד אחד חיים בתוך העולם הזה, הסותר שבת, ומצד שני כוספים אל העולם הבא, אל שבת?

כאן מגיעה ספירת העומר. ספירת העומר היא ספירת האדם, המחכה לגאולה. אדם הסופר לקראת אירוע מסוים, מחכה לו. אך כאן הקושיה המפורסמת עולה: מדוע אפוא סופרים בסדר עולה, הרי המחכה סופר כמה ימים נשארו ולא כמה ימים עברו, בציפייה לאותו אירוע!

זה בדיוק העניין. הספירה היא הגאולה. הספירה היא הוצאת האדם מהעולם הזה על ידי הקדוש ברוך הוא, עולם היש שהוא אין, אך זה בשלבים. כל שלב אדם יוצא מעוד שער של עולם הטומאה. לכן כל יום נחשב גאולה בפני עצמו. עם זאת, יש לחדד ולהדגיש, אין זה אומר שאדם נגאל לגמרי, ממש לא. הוא אמנם יוצא מעוד שער של עולם הטומאה, אך הוא עדיין בתוכו. לכן אנו סופרים את כמות הימים, "היום שני ימים בעומר", ולא מציינים את תוכן הימים, "היום יום שני בעומר". המשמעות של הימים היא רק בהתקרבות אל היום החמישים.

ומה קורה ביום החמישים? ביום החמישים העולם הבא יורד אל העולם הזה. ביום החמישים התורה, שהיא בחינת שבת, המשביתה ומגבילה את האדם, באה והופכת את האין של העולם ליש. לפתע עור של פרה הופך לתפילין, פתאום דיבור יכול להפוך לתפילה. בבת אחת, הביכורים, לכאורה, היש המדומה הראשון, הופכים להיות קודש. מתוך האין העצום, היש המדומה הופך אמיתי. ההתאיינות הענקית הופכת הכל להיות יש, יש אמיתי, יש של תורה.