לא יעשה דבריו חולין לפרשת מטות

לק"י

כא תמוז ה'תשעו

לא יעשה דבריו חולין

לפרשת מטות

בפרשת מטות מובאת פרשת נדרים, בה כתוב הפסוק הכה יסודי:

לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה.

המדרש אומר על המילים "לא יחל דברו", ש"לא יעשה דבריו חולין". ישנה קדושה מסויימת בדיבור, הדיבור מוריד חלות איסור לעולם, הדומה במידת מה לאיסורים שה' השית עלינו. בנדרים ישנם שני עניינים חשובים – הכוונה והאמירה. מה היחס ביניהם? הרמב"ם במורה (א, סה) מלמד על אמירותיו של ה' יתברך:

המאמרות היו רצונות ולא דיבורים… שדיבורים יהיו רק אל נמצא ציווי זה.

מהו הציווי עליו מדבר רבנו? פרופסור מיכאל שוורץ מסביר:

דיבור, ציווי, אפשר להפנות רק אל מישהו קיים. ואילו בשעת בריאת העולם לא היה מי או מה שאפשר היה להפנות אליו דיבורים או ציוויים.

הרמב"ם מבין שכאשר התורה אמרה שה' אמר וכך יצר, היא התכוונה שהוא פשוט רצה שהדברים יקרו, ולא שהוא אמר. לא שייכת אמירה בה' טרם הבריאה, שכן אין שום טעם לומר דברים אם אף אחד אחר לא שומע אותם.

נראה שלפי זה, אפשר להעלות טענה מסויימת ביחס בין כוונה לאמירה בנדרים. מדוע אדם מדבר? אדם מדבר כיוון שהוא מביע איזהשהו רצון. הרצון שלו מתגלם בדיבורו. כיוון שכך, האמירה טפלה לכוונה. הכוונה היא הרצון שייעשה משהו, והאמירה היא כבר אחת הדרכים למלא את הרצון. אם כן, לכאורה לפי דברי הרמב"ם אלו הרצון והכוונה הם הנקודה היותר משמעותית בנדרים.

אך אפשר להסביר גם שזהו בדיוק הפער בין האדם לאלהיו, וממילא יצא לנו יחס אחר. דיבורו של האדם מבטא את רצונו באופן חלקי. הכוונה והאמירה הם גופים מוחלקים. האמירה אמנם באה לשרת את הכוונה, אך היא עומדת בפני עצמה, מהסיבה הפשוטה – היא לא מחוייבת לכוונה במאת האחוזים. לעתים אנו אומרים דברים שהיינו רוצים לא לומר. יותר מכך, לא משנה כמה נתאמץ, לא נצליח להעביר חוויות מסויימות דרך פינו. בעוד אצל ה' הכוונה והאמירה חד הן, העצמיות וביטויה היינו הך, אנו אנשים גשמיים, וממילא אצלנו הכוונה והאמירה הם שני דברים שונים, ולא מדובר בפרמטר אחד המשרת את הפרמטר השני, אלא בשני פרמטרים שווים (אף שהאדם עצמו היה מעדיף שהם לא יהיו שווים).