לבירור מהות הטהרה לפרשת כי תשא ולשבת פרה

לק"י

ו ניסן ה'תשעז

לבירור מהות הטהרה

לפרשת כי תשא ולשבת פרה

לרגל קריאת פרשיית פרה, ננסה להציג שלוש דעות שונות במהותה של ההיטהרות בישראל. הרב שאול ישראלי (שיח שאול עמוד רפו) כותב:

אין סתירה בכך שפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. כי דבר שיש בו כח טהרה וצירוף, דהיינו התורה, יש בו גם כח שניתן לנצלו לרעה.

מבואר להדיא שהרב ישראלי מתייחס לפרה ככוח שאותו יש להוציא אל הפועל. לכן, אדם יכול לנצלו לרעה ולנצלו לטובה. הכל תלוי באדם, המוציא מן הכוח אל הפועל.

לעומתו, נראה שלרב צבי יהודה הכהן קוק (פעמים עמוד שמט), התייחסות אחרת:

יש יחס גדול בין הפרטיות לכלליות באומה. אור הכלל, המופיע מתשובת הפרטים, בהתקשרותם לקודש, זורם בהם לעורר את השקיקה לטהרה פרטית, שחסרונה מעכב את קביעות הקדושה וההתעלות הרוממה שברגל, שבכניסה למקום קדוש, אכילת הקדשים וההתקשרות העליונה לכלל עם הקודש לאור כולם באור ד'. לכן מקום שריפת הפרה בהר המשחה, הכשרת הטהרה הפרטית, מכוון כנגד בית קדש הקדשים, מקור קדושת שמים וארץ, מקום הטהרה הכללית.

הרב צבי יהודה רואה את הטהרה הפרטית כמשתייכת לטהרה הכללית. בנקל נוכל להציע לפי זה, שיש בטהרה דבר המגיע מלמעלה למטה אל האדם. ברור, האדם צריך לחבר את עצמו אל הכלל, אל מקור הכל, כדי לקבל אל עצמו את אותה טהרה, לעשות פעולה בבחינת אתערותא דלתתא, אך עצם הטהרה מגיעה מלמעלה למטה. זאת בשונה מהרב ישראלי, שכאמור, ראה בטהרה דבר הנגיע כפוטנציאל לאדם, ולא דבר שהאדם מתחבר אליו. מחלוקתם אם כן, היא האם האדם מטהר את עצמו על ידי טיהור עצמי, או על ידי פתיחת עצמו אל הטהרה הכללית.

אם נדקדק בקריאת ההפטרה, נוכל להגיע להתייחסות שלישית. אומר הנביא יחזקאל (לו, כה):

וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם.

העולה מכאן בפשטות הוא שה' הוא המטהר והאדם פסיבי. לכאורה, היינו יכולים לומר שעמדה זהה לעמדת הרב צבי יהודה. אך אין זה מתיישב עם שני הפסוקים הבאים:

וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם:

בפסוקים אלו, עולה שלא רק שישראל הם פסיביים, אלא הם גם לא מעוניינים בטהרה זו! מכאן נוכל לדייק גישה שלישית – מדובר בטהרה כפויה, או לכל הפחות, טהרה המגיעה שלא מתוך רצון של המיטהר.

לפי שלוש גישות עקרוניות אלו בעבודת ה', נוכל גם להציע שלוש פרשנויות שונות לחכמתו של בצלאל, המופיעה בפרשת כי תשא, פרשתנו (לא):

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה: (ו) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ:

לפי העמדה הראשונה, נוכל לומר שבצלאל קיבל רוח אלהים בחכמה ובתבונה, אך רק בכוח ולא בפועל. היה עליו לפתח אותה. לפי העמדה השנייה, נאמר שהוא קיבל אפשרות להיות מחונן ברוח גדולה זו, אלא שהיה עליו להיפתח ולהתבטל בפני ה' כדי שזה יקרה. לפי העמדה השלישית, נאמר שבצלאל ניחן ברוח אלהים ממש, ללא שנפתח ואולי אפילו ללא רצונו.