מגורי אביו לפרשת וישב – זיו חן זצ"ל

לק"י/ כד כסלו ה'תשעז

מגורי אביו

לפרשת וישב

זיו חן זצ''ל

פרשתנו מתחילה במילים (לז, א):

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

בפשטות, יעקב יושב בארץ מגורי אביו. הקדושת לוי שם מוסיף את הפן הפנימי של פסוק זה:

זהו שאמר הכתוב 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו', דהיינו שהיה לו תמיד פחד, ש'מגורי' הוא לשון פחד, וממה היה לו פחד, שמא לא עבד את הבורא כראוי. 'אביו' שהיה לו מדת אביו, דהיינו 'פחד יצחק', שיצחק עבד את הבורא במדת יראה.

על פי הקדושת לוי, פסוק זה מרמז על כך שיעקב באותו זמן הולך בדרכו של אביו יצחק, שמידתו היא מידת היראה.

שני אירועים טלטלו את חייו של יעקב בעל המשפחה, אחד לזמן קצר, ואחד לתקופה ארוכה. האירוע שטלטל את חייו של יעקב לזמן קצר, היה אירוע שקדם למעשה המסופר בפסוקנו, הוא אונס דינה על ידי שכם. לאחר רצח כל אנשי שכם, יעקב פונה אל שמעון ואל לוי (לד, ל):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

יעקב טוען בפניהם: עכרתם אותי. כעת אני נמצא בסכנה בשלכם. אם נדייק בפסוק, נראה שיעקב, באופן מפתיע, מתנסח בלשון יחיד: "עכרתם אותי להבאישני", "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי". כמובן, אין לפרש שיעקב פוחד על נפשו האישית ולא על נפש משפחתו, שכן נכתב להדיא בסוף הפסוק, "אני וביתי", וגם בסברה דבר זה לא ייתכן. אך ניסוח זה יכול ללמדנו על איזושהי עמידה מתכנסת של יעקב, ולא על עמידה נפתחת. הוא דואג למשפחתו, מתוך ראייתם כחלק ממנו, ולא מתוך ראייתו את עצמו לאחרים לו.

לאור דברים אלו, ניתן להסביר את דברי הקדושת לוי. אברהם היה אב המון גויים, וגם אם לא אביהם הגשמי של כל הגויים, לפחות אביהם הרוחני. אברהם מייצג את היסוד האוניברסלי, את ספירת החסד המשפיעה החוצה, ולעתים חסרת הגבולות. אברהם חותר לקרבה, לעתים מופרזת ומטשטשת פערים. הכנסת אורחים, מעשה המייצג את אברהם נאמנה, מבטאת, לפחות במובן מסוים, יצירת קרבה תוך מחיקת הקווים, שכן כעת אדם זר נכנס הביתה, עם כל מה שהוא מביא איתו מבחוץ ומעולמו הפנימי שלו.

יצחק הפוך לחלוטין מאברהם. יצחק מעמיק את בארות אביו במקום לפתוח חדשים, ולא יוצא מהארץ. אפשר שיצחק מייצג את היסוד הלאומי, המשפחתי, הפרטי והמתכנס, ולכן הוא גם שייך למידת היראה, למידה היוצרת מרחק במקום מידתו של אברהם היוצרת קרבה. אף מידתו של יצחק מופרזת – חוסר יציאה מהארץ משמעו סגירות וחוסר הבנה שניתן ואף חובה עלינו להוציא החוצה מה שיש לנו בפנים במידה הראויה.

כאשר הקדושת לוי מתאר את יעקב כיצחק הירא, אפשר שהוא מתכוון להביע את יעקב המתכנס, יעקב המסתגר, יעקב החי במגורי אביו הסגורים והמכונסים. יעקב אמור להוות הסינתזה והאיזון של שני הקיצוניים, אביו וסבו. יעקב יושב בארץ מגורי אביו, הוא יושב. הוא לא נמצא על הדרך בנטייה קלה, כפי שסבו נהג, כיוון שהוא לא שייך לחוץ, לרשות הרבים.

יעקב טוען טענה מתכנסת בפני בניו: אתם עלולים לפגוע בנו. המשפחה מעל הכל, עלינו להסתגר. בניו עונים לו:

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!

אך תשובה לא מגיעה מכיוונו, משל עומד בפנים חתומות בתסכול, שכן הוא סבור שהם כלל לא מדברים בשפתו. יש כאן מחלוקת מהותית על תפקידו של עם ישראל – האם עניינו לחנך את העולם, לעתים ביד קשה ובחרב שלופה (שמעון ולוי), או שעניינו לשמור על עצמו בחיים, אף אם הוא מושפל ונרמס בין הגויים וקדושתו נפגמת (יעקב)¹.

בדעת שמעון ולוי ישנה איזושהי הקצנה של אברהם ושל יצחק גם יחד – מצד אחד, הם שואפים לחנך את העולם, להשפיע עליהם, כאברהם, ומצד שני, הם עושים זאת ביד קשה, דרך הקרובה יותר לאביהם ולסבם.

אירוע זה אמור לטלטל את יעקב ולגרום לו להיות האנטיתזה לדעת בניו, ובמקום לתפוס את העמדה הקיצונית של אביו, להוות מיצוע הגיוני, מיצוע שמצד אחד, מחנך את העולם (בשונה מיצחק), מצד שני, לא עושה זאת בדרך פוגענית (בשונה משמעון ולוי), ומצד שלישי, שומר על אופיו ועל הגבולות (בשונה מאברהם), אך טלטול זה מחזיק זמן מועט, שכן יעקב כאמור חס על עצמו ועל ביתו, וסוף סוף לא אירעה שום מערכה נגד אף אחד מעמי האיזור, ולא כפי שיעקב העריך, וממילא אין שום סיבה לחשבון נפש.

האירוע הבא הוא מכירת יוסף. במכירת יוסף, בחיר בני רחל, יוסף, מובא מצרימה, דבר הנוגד את נטייתו הפשוטה של יעקב שכעת מחקה את אביו ולא יוצא מהארץ, לא משפיע כלל על אף אחד. יוסף שכעת בגלות לא מאבד את קדושתו ואת זהותו: הוא לא נכנע לפיתוייה של אשת פוטיפר ושם לנגד עיניו את דמות דיוקנו של אביו. הוא יודע היטב מה ייעודו. זו דרכו של יוסף לקחת אחריות על העולם, בשונה מאביו. בהמשך, אף על פי שהוא לא יודע שהדבר יקדם אותו לצמרת השלטון, יוסף מסייע לאנשים שצריכים את עזרתו, סתם כי זה המעשה הנכון. יוסף לא מקבל אחריות בכפייה, הוא לוקח אותה באופן אקטיבי.

במקביל יהודה, בחיר בני לאה, לוקח אחריות על מעשיו השגויים ומודה בכך שבא על תמר. על פי פשט הפסוקים, נראה שיהודה היה יכול להכחיש כל קשר לסיפור תמר ולהשתיק את הסיפור על ידי שריפתה למוות. אך הוא בוחר לקחת אחריות.

ממתי יהודה הוא בחיר בני לאה? מה עם ראובן, הבכור? יהודה לוקח אחריות, בשונה מראובן, שקיבל את האחריות בכפייה. וכך ראובן אומר (לז, כט-ל):

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.

"ואני אנה אני בא". ראובן מסתכל על עצמו. וכך מתאר לנו רש"י (שם כב):

למען הציל אותו – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.

ראובן הבכור והגדול שבכולם, ולכן סירחון הגופה של יוסף תצחין ממנו. ברגע שהכניס ראובן את ההבנה הזו לרשימת השיקולים שלו, איבד הוא את הבכורה ליהודה. יהודה, לעומת זאת, לוקח אחריות באופן אקטיבי, ואף על פי שלא מצופה ממנו עושה מעשה ומציל את חיי יוסף.

במובן הזה, עומדים בחירי בניו של יעקב, יהודה ויוסף, ומתקנים את חטאו, מתקנים את ההסתגרות של אביהם וסבם. שניהם לוקחים אחריות על העולם ועל הזולת בדרך של חסדים בלי לאבד את אופיים, אף על פי שהם היו יכולים שלא לעשות זאת. זהו סודם של בני ישראל.

הערות שוליים

1. נעיר שעקרונית, ניתן דווקא להבין את טענתם של שמעון ולוי כטענה המסתגרת, כיוון שניתן להבין את האכפתיות שלהם משכם לא בשל האכפתיות שלהם משכם, שאינה קיימת, אלא מתוך חילול הישות המסתגרת, היינו הטומאה שרובצת עכשיו על המשפחה בכך שאחת מבנותיה חוללה והיא כזונה עתה.

   ↩