מדליקין מנר לנר חנוכה כחג המודעות היומיומית

לק"י

כח כסלו ה'תשעז

מדליקין מנר לנר

על חנוכה כחג המודעות היומיומית

הגמרא בשבת (כב.) מלמדת:

איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד רב אמר אין הלכה כרבי שמעון בגרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כרבי שמעון בגרירה דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

מותר להעביר אש מנר חנוכה לנר אחר, להעביר ציצית מבגד אחד לבגד אחר, ולעשות בשבת מלאכה אם אינו מתכוון למלאכה.

מה הקשר בין שלושת ההלכות הללו? לכאורה, שתי ההלכות קשורות מאוד – שתיהן מתירות להשתמש בחפצא של מצווה עבור מצווה אחרת, כל עוד זו אותה מצווה. אך אם כן, מה הקשר להלכה השלישית? אלא נראה להסביר אחרת.

נר חנוכה בא על מנת לעשות פרסומי ניסא. ציצית באה על מנת שנזכור את כל מצוות ה'. אם כן, שתי ההלכות הללו שייכות לתחום המודעות, ואפשר ששתיהן באו לומר שאין ביזוי מצווה מצד האדם המקיים את המעשים עליהן הן מדברות, כיוון שהאדם נותר במודעות שהוא מקיים מצווה, הרי גם השימוש שלו במצווה הוא שימוש מודע ושקול עבור מצווה אחרת. ההלכה השלישית אף היא שייכת לתחום המודעות – מעשים שנעשים באופן לא מודע בשבת, אינם מעשים אסורים.

אם כן, ייתכן ששלוש ההלכות הללו באות לומר כמה חשובה המודעות באותן מצוות. וכעת נעבור מהרובד העיוני-למדני אל הרובד הדרשני-אמוני.

אם אנו מסתכלים על נרות חנוכה כמעוררי מודעות בהקשר לציצית ולשבת, אפשר אולי לומר שמלבד הפרסומי ניסא המקובל בחנוכה, פרסום שנעשה על פתח ביתו מבחוץ, מהבית אל רשות הרבים, ייתכן שישנו עוד מימד – מימד פרסום הנס אל הפנים. האדם מדליק נרות מבחוץ, והחוץ מעורר אותו להרהר בניסי ה' יתברך. כמו כן, ציצית ושבת יכולות ללמד אותנו על מהותם של נרות חנוכה – כשם שציצית היא דבר שאמור להזכיר לאדם את כל המצוות, אך לא מובן כיצד, שכן מדובר בכמה חוטים הקשורים באופן ייחודי, כך גם נרות חנוכה, על אף שבוודאי מזכירים בצורתם החיצונית את נס פך השמן, באמת אין לאדם שום דרך לעמוד על טיבם של הנרות, להבין את סוד הקסם שלהם ואת סגולותיהם. וכשם שבמבט חיצוני לא ברור מדוע מעשה שנעשה שלא במתכוון מותר בשבת, הרי סוף סוף, במציאות, המעשה נעשה, כך גם נרות חנוכה כוללים רובד נסתר ועלום שבהסתכלות חיצונית אין לגלות.

אם כן, חנוכה הוא חג המודעות לדבר העלום והעליון. חנוכה הוא החג בו אנו מנסים להתקשר לכוחות נשגבים שאין לנו השגה בהם. אך במובן הזה, אם נסתכל היטב, בהשוואה לציצית ולשבת, עוד בחינה מסתתרת – הציצית היא דבר המקיף את האדם לאורך חלקים נרחבים ביממה, והשבת תופסת, בחשבון הכולל, נתח ניכר מימי האדם והיא נפרסת על פני כל השנה, ולעומתן, נרות חנוכה הינם רק פעם בשנה.

נראה שבאמת יש לומר שעניינם של נרות חנוכה אינם רק פעם בשנה. כל מטרתם ומהותם הינן לקשור את האדם לה' אלוהיו על ידי המודעות וההתבוננות לאורך כל השנה, מה שיכול להיות מובע בעובדה שבחנוכה אין הרבה מצוות, דבר שמותיר זמן ויכולת להמשיך את השגרה כרגיל, וגם בעובדה שאין איסור או גינוי לעבוד בחנוכה. בחנוכה עלינו להתחבר לה' על ידי המודעות אליו, כך שהחיבור הזה יחייה אותנו במשך כל השנה. לא מדובר באירוע חד-פעמי כמו בפורים, אלא בחג הנפרס על למעלה משבוע, על מנת שנוכל להיכנס לשגרה המכירה בעובדה שהמחייה אותה הוא ה' יתברך.

ואולי זה הפשט בדברי המהר"ל בנר מצווה, הכותב כי נס פך השמן בא להראות שגם נס המלחמה, שהיה לכאורה בדרך הטבע, אף הוא היה נס. לפי דברים אלו, ניתן לומר שחנוכה הוא חג שבא להראות לנו שכל חיינו הם נס אחד גדול, גם מה שלכאורה מובן בשכל, כך שנוכל לחיות את שגרת יתר השנה בתחושת הודאה על הניסים שה' עושה איתנו יום יום.

לכן האומר את ההלכות הללו הוא שמואל החולק על רב. הלכה כשמואל בממונות במחלוקותיו עם רב, ומלבד שלוש ההלכות הללו, בתחומים האיסוריים, הלכה כרב. אם כן, לפי דברינו, ניתן להבין שהלכה כשמואל, כיוון ששלוש ההלכות הללו כוללות רובד נשגב ונסתיר מבינתנו, אך הוא רובד שבעצם אמור ללוות אותנו כל חיינו, ובמילים אחרות, לא מדובר בתחום איסורי, תחום הקשור לעולמות עליונים, אלא לתחום כמו התחום הממוני, שבמהותו מגלה את דבר ה' מתוך סיבוכי המציאות ומיוזמותיה, ולא מתוך הכתבה של התורה מהי המציאות האידיאלית. במובן הזה, צריכות שלוש ההלכות הללו לבשר לעולם על כך שיש בתוכו יסוד אלוהי נעלם (בשונה משאר דיני ממונות, שאמורים להיתפס בשכל, כפי שאומר תדיר ר' אשר וייס). לפי זה, עלינו להגדיר אחרת את כלל הפסיקה: לא הלכה כשמואל בממונות, אלא הלכה כשמואל בכל הקשור לגילוי דבר ה' (שנותר נעלם, אלא שכעת לפחות יודעים על קיומו) מתוך המציאות.

אפשר שזו גם המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, האם פוחת והולך או מוסיף והולך. בית שמאי, כהרגלם, לא מאמינים באדם. הם מבינים שהאדם באמת לא יכול לחיות חיים שלמים בתודעת נס. לכן ככל שאנו מתרחקים מהנס גופא, כלומר, מהעשרים וחמישה בכסלו, השפעת הנס הולכת ופוחתת, עד כדי כך שלא נתייחס אליו, שכן חיים ניסיים שלמים הם גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לעומתם, בית הלל מאמינים, כרגיל, באדם, והם מבינים שדווקא שככל שהאדם מסגל לעצמו יותר ראייה ניסית על העולם הוא יכול לראות ניסיות יותר גדולה בניסים הנסתרים מאשר בניסים הגלויים, כיוון שניסים במהותם הם דבר שלא נתפס, ולכן אם אדם תופס את הנס שהיה כאן ומבין אותו, אז באמת לא היה כאן נס, אך אם אדם מבין שהיה כאן נס אלא שאינו משיג את אופיו, הרי שהנס יותר גדול. ולפי זה, הנס הכי גדול הוא כאשר אדם בכלל לא מודע לניסים שחולפים על פניו, ולמרות זאת מצליח להתקיים, אך מסתבר שבלי קישור ישיר ונגלה לאלוהות אדם יכול להמשיך לחיות, שכן ה' ממשיך לחיות אותו בדרך ניסית בנקודת חיבור נסתרת ונעלמת שאין לנו שום השגה בה, אלא שאנו יודעים בוודאות על קיומה.