מועדי ה_ לפרשת אמר

לק"י

טו אייר ה'תשעז

מועדי ה'

לפרשת אמר

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה'

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

ויקרא כג, ב

המועדים מהווים רגעים רוחניים המגיעים לפרקים. מועד מלשון התוועדות, לימדונו גדולי החסידות. ה' מתוועד עם עמו, עם עולמו, עם בניו. שתי דרכים אפשריות יכולות להסביר את תופעת המועדים. ניתן בהחלט לראותם כרצף בעל היגיון, סדר, התפתחות, תהליכיות. הרעיון אותו מבטא חג המצות איננו הרעיון המשתקף ביום הכפורים, והעבודה של שבת איננה העבודה של חג השבועות, אך בכל זאת, יש להם מן המשותף, וביחד הם יוצרים פסיפס גדול של רגעים רוחניים המתחברים יחדיו לכדי חוויה משמעותית.

אך ניתן לראותם אחרת. האדם, בהיותו יצור החפץ בחוויות רוחניות ומשתוקק אליהן, מקבל רשימת רגעים בעלי חשיבות ייחודית, אך אל לו לראות בהם תהליך – בכל אחד מהם הוא מגיע לשיא חדש. האדם שובר את שיאו ואת כלי הקיבול שלו כל פעם מחדש, בכל מועד ומועד. לפי הצעה זו, האדם לא חי בשביל המחר, הוא חי בשביל הרגע הזה. כמובן, הרגע הזה, כך יתברר ברגע הבא, הוא חלק מתהליך, אך במהלך הרגע הזה, האדם חי את העניין הייחודי ואת הרמה של המועד הזה.

אך לכאורה, תימה. היאך ניתן ליצור עוד ועוד שיאים? הרי ברגע שישנו שיא חדש, השיא הקודם נשבר. מהותית, זו הגדרתו של שיא – דבר חד פעמי, אם כן, איזו משמעות יש לשיא הישן? זו בדיוק הנקודה. השאלה היא לא לאיזה מקום הגעתי מבחינה רוחנית, השאלה היא עד כמה כליי התמלאו. בכל שיא כליי מתמלאים ומתרחבים, ויכולת הקיבול שלהם יותר גדולה. הכלי התרחב. לכן הרגע הבא יהיה יותר משמעותי מבחינה אובייקטיבית, אבל מבחינה סובייקטיבית, שהיא הבחינה הרלוונטית, נוצר מילוי. כאשר אסתכל על השיא הקודם, אראה בו רגע פחות משמעותי, אך בעודי שם, הוא הרגע הכי משמעותי שישנו.

ייתכן שהצעה זו לא מתיישבת בתהליך המועדים, כיוון שהמועדים אינם רצף, היינו אינם חיפוש שיאים תמידי, אלא יש תקופות ארוכות מאוד החסרות אותם. לכן אנסה להציע הצעה מעט שונה. אפשר שהצעתנו נכונה, אלא שבמקום לומר שהכלים מתרחבים, מתרחשת כאן תופעה אחרת – הכלים מתנפצים לרסיסים (וגם זו חוויה משמעותית רוחנית עצומה, וככל שהכלי יותר גדול, כך גם התנפצותו יותר משמעותית, וממילא האדם ברצף של שיאים רוחניים גדולים). ה' שוטף את האדם, בבחינת מועדי ה'. לאדם אין שום תפיסה או קיבול. הוא לא מתמלא ולכן מרגיש נוכחות אלהית חזקה וחוויה רוחנית משמעותית, אלא הוא חש את עצמו מתפורר בידיו של אלוהיו. עד השיא הבא, ייווצר כלי חדש, גדול יותר, שיכול להכיל הרבה יותר, אך קדמה לו תקופה של העלם (שגם הוא משמעותי, כאמור, וכל העלם כזה מהווה שיא של העלם למול ההעלם שקדם לו), ולא שיא אחרי שיא אחרי שיא, כמו בהצעה הקודמת.