מורכבות מול פשטות

מאמר

[סוגיא שהטרידה אותי לא מעט, והחלטתי לעלות לכתב. יש הרבה מה להוסיף, ואלי ביום מן הימים הוא ילך ויתעבה. ובינתיים באופן בסיסי וגולמי כתבתי את מחשבותי ותחושותיי בנושא, עם רצון עז להתקדם, לחתור ולהגיע אל האמת. כל דבר שאני כותב פה הוא לא בהכרח נכון, וליבי מלא תהיות, ובכל זאת אני כותב. סליחה אם אני לא מדייק מספיק באחד מהצדדים שהצגתי, יש עוד הרבה עומק ומורכבות ומה לדייק בשניהם, ואני מתפלל שלא טעיתי.]

יצא לי להתווכח עם בחור פה בישיבה על עבודת ה'. הוויכוח התחיל מכך שאני טענתי שיש משהו "זול" בעבודת ה' דרך דברים שבעיני "זולים" יותר. כן, זאת אומרת שבסטיגמטיות בחורה אולפניסטית שמרגישה איזושהי התעלות וקרבה להקב"ה בזמן שירת שירי סעודה שלישית "רגילים" וריקים מתוכן, היא "זולה". טענתי שאם היא הייתה מכירה את ה"ניגונים" הרציניים והעמוקים והמורכבים, שנכתבו עם הכוונות העליונות הנכונות¹, אז היא הייתה מבינה שמה שהיא שרה זה זול. זה כמו אדם ששותה בירה "נשר", ובטוח שהוא טעם את הבירה האיכותית בעולם. אוכל בשר זול, ואותו אדם פשוט לא מודע לקיום של אנטריקוט. אולי, כל כך לא מודע, שכשהוא יטעם את האנטריקוט, הוא לא יבין את ההבדל המשמעותי.

החבר טען לעומתי, שכל הנסיון לתפוס משהו עליון יותר הוא לשווא. כל העולם הזה לא שווה כלום, חסר סיבה. אין טעם לנסות להבין דברים עמוקים ונשגבים יותר, כי הכל חסר משמעות. יש דבר אחד שמבחינתו יש בו משמעות, וזה הנגיעה באין-סוף. הרגע שאתה עומד בתפילה, ואתה מתרומם ונוגע במעבר. הרגע שאתה כבר לא נמצא בעולם הזה אלא בעולם אחר לגמרי, עולמו של הקב"ה, שאת התחושה אפשר להסביר רק בתחושת ה"השתנקות". חוסר היכולת לנשום את אוויר העולם הזה בגלל שאני נמצא בעולם אחר לגמרי. את הרגעים האלו אי אפשר להגיע אליהם בכוחות עצמך, אולי צריך להיות פתוחים ומוכנים לקבל אותם, אבל באמת זה רגע שהוא מתנה משמיא. לכן הוא לא רואה שום עניין ומשמעות להגיע למקומות עליונים יותר. מבחינתו, שמה שמכשיר את האדם לקבל את רגעי החסד האלו מלמעלה יהיה משהו פשוט ו"נמוך". ככה הוא היה רוצה שיהיה, שיהיה פשוט יותר וקל יותר לגעת במקומות האלו. מי שצריך דבר עליון יותר "נדפק". הלוואי שהוא היה יכול להיות שוב הילד הקטן והפשוט והעובד ע"ז² הזה, שפותח את ליבו כלפי שמיא בקלות ובפשטות, ושהוא יוכל לחוות את הרגעים של הנגיעה באין-סוף.

קודם כל לא היה פשוט לשמוע את העמדה הזאת, מכמה סיבות.

הבחור דיבר מתוך מקום ריק. הוא הרגיש שאין לו בעולם משמעות, ומה שממלא אצלו את העניין הזה הוא הדת. קצת הזכיר לי דברים (שבעקרון חלקתי מכל וכל) מדברי ישעיה לייבוביץ'³. "שהרי המתפלל לשם סיפוק צרכיו עושה את עצמו תכלית ואת השם ית', כביכול, אמצעי לעצמו". זעקתי מתוכי כשדמיינתי את הדבר כחיפוש אחרי ריגוש. כמו האדם שרוקד פעם בהתלהבות ומגיע למקום גבוה מאוד, ומאותו רגע חוזר כל פעם מחדש ומנסה לרקוד בהתלהבות כמו אז, כדי להגיע לחוויית הקרבה הזאת. אני זוכר את עצמי בשעות של עמידה קשה מול הקב"ה, וכאב ובכי רב לאחר שלא הצלחתי "לגעת" כמו שפעם נגעתי. במציאות חיים שכזו, אי אפשר לחיות. הכל ריק, והכל חסר ואני רץ ומחפש דבר שחשבתי שהיה לי פעם. בסוף הרוקד מפסיק לרקוד, והילד הקטן והתמים מפסיק להתקרב.

מעבר לכך יש גם צד טבעי בי שדורש יותר. שמסתכל על המסוגלות של ילד קטן, ואומר לעצמי שאני מסוגל ורוצה לעשות הרבה יותר. אני מכיר מקרוב את החוויה של להסתכל על דברים שעשיתי לאחר זמן, לפעמים אפילו יום, ולשאול את עצמי איך נהגתי כך. איך יכול להיות שהתנהגתי כל כך כמו ילד. אני מסתכל על הילד שהיה אני, ואני אומר "אתה לא מבין כלום". ברור לי שאם עכשיו היו באים אלי עם גלולה, שתחזיר אותי לתודעה של הילד, לא הייתי לוקח אותה בחיים. אני התקדמתי והשתפרתי. נהייתי אדם מורכב יותר ועמוק יותר, ועל כל ההתקדמות בחיים שלי לא הייתי מוותר. הילד בעיני הוא תחילת הדרך, ומטרתנו היא להגיע הרבה מעבר, להמשיך לטפס ולהתקדם. שהחוויות הרוחניות שלי בגיל שמונה, לא יהיו אותם חוויות כמו בגיל עשרים, ושהם לא יהיו אותם חוויות כמו בגיל שמונים. התפיסה של חוויה אחת טוטאלית, שאין מעבר לה, נשמעת לי מייאשת ולא נכונה. ברור לי שככל שאני מתבגר, והתפיסה הא-לוקית שלי הולכת ומתעמקת, כך גם הקרבה להקב"ה גדלה. ולא שיש קרבה מסוימת שאנחנו רוצים אותה, והמטרה היא להגיע לקרבה הזאת כמה שאפשר.

בחיי היום יום, לפעמים אני מרגיש ממש את הקושי של לראות אדם, שכביכול אמור להיות באיזשהו פסגה בעבודת ה' שלו, שמתרגש מדברים נמוכים. ששותה את היין הזול, ומתלהב על כך. ששר שיר ללא משמעות, ומרגיש קרבה גדולה. אני לא מזלזל בתחושת הקרבה, אבל אותו אדם הוא מסוגל להרבה יותר.

מצד שני הבחור דיבר אל הלב. הוא צדק בתחושה היום יומית שלנו, שזה לא תלוי בנו. לפעמים ככל שאני משתדל אני לא מצליח, ואז פתאום בבום אחד גדול אני מצליח לגעת. כשאני נזכר בחוויית הקרבה בזמנים צעירים יותר בחיים, נקודות קרובות ואמיתיות ביותר, אני לא יכול להגיד מתי הרגשתי קרבה יותר גדולה. להשוות בין התחושות נשמע לי בלתי אפשרי, ואולי התיאור המדויק יכול להיות תחושת ה"השתנקות".

אני מבין את הגעגועים לילד הקטן והמלא, שכל כולו מרגיש קרוב ומחובר להקב"ה, באמת, באמת, ללא שום שקר. ילד שמלא בחוויית ובתחושת קרבה מהראש עד כפות הרגליים. שמסוגל לדבר ולשתף בלי בושה את בוראו בכל דבר בחייו. הגעגועים לתמימות ולשלמות הם אמיתיים ומובנים. החסידות מפוצצת בסיפורים על האדם הפשוט והגשמי שמרוב הפשטות שלו נמצא באופן השלם ביותר מול בוראו⁴.

ולמרות זאת, אני בטוח שהמציאות אחרת. יש תיאור קבלי של היכולת להחזקת האור הקבלי. את האור אנחנו מצליחים להחזיק בתוך כלי. כלי שמכיל קדושה. הילד הקטן מכיל בקרבתו את היכולת להחזיק רק את הכלי הקטן, כלי שהוא קטן מספיק שכדי למלא אותו, לא צריך הרבה מאמץ. וכשהכלי מלא, אז אדם נמצא בדרגת הקרבה הגדולה ביותר שהוא מסוגל לעמוד בה.

האדם המבוגר יותר, יכול להבין יותר, לתפוס במושכלות יותר, ובקרבו הוא מסוגל להכיל כלי הרבה יותר גדול. מצד שני הקושי בדבר הוא למלא אותו. כלי גדול צריך הרבה קדושה וקרבה, והרבה יותר עמל בכדי למלא אותו. בסוף האדם המבוגר שהכלי שלו גדול ומלא, הוא הרבה יותר מהילד. ויש צד שהוא באמת אותו הילד. כי הוא מלא מהקדושה. הוא שלם ותמים עם הכלי שנמצא בקרבו. אבל גם אז, הציפייה היא להמשיך לעסוק במושכלות, ולהכין כלי גדול יותר. אם אתה נשאר עם הכלי הקטן, לא הבנת, פספסת את כל הנקודה.

הטוען נגדי יטען שבסופו של דבר, כל המטרה שלנו היא למלא את הכלי. וברגע שהכלי מלא, אתה קרוב. הכי קרוב שאתה מסוגל. הכלי לא צריך גדול יותר. הוא צריך להיות מלא ושופע קדושה. זה לא כלי, זה כל המהות שלי. אני צריך לחוות את הקב"ה בכל נימי גופי ונשמתי, "כל עצמותי תאמרנה", "בכל לבבך ובכל נפשך". ההתבגרות לא "מגדילה" את הכלי, היא עוצרת בעדך למלא אותו בקדושה.

לעומת זאת אני רואה שני סוגי אנשים שמסוגלים בקלות להתקרב אל הקב"ה.

הסוג הראשון- הכלי קטן . הוא ילד, שמסוגל בקלות למלא את הכלי שלו בקדושה ולהתקרב.

הסוג השני- הכלי גדול. מסוגל בפחות קלות למלא את הכלי הגדול שהוא הולך ומגדיל, בקדושה.

בסוג הראשון הקרבה אליו יתברך היא פשוטה וקלה, אבל גם גשמית יותר. הסוג השני צריך הרבה יותר עבודה, אבל לדעתי נמצא במקום גבוה הרבה יותר.

יש סיפור מוכר של רבי נחמן שמתעסק ביחס בין התם לחכם⁵. בקריאה פשוטה של הסיפור נראה שהתם מתרגש ומתלהב מדברים פשוטים. הוא אוכל לחם ומתענג, הוא שותה יין ומתענג. לכאורה רבי נחמן בדיוק קורא לחיות חיים של קרבה בפשטות. אני הבנתי אותו אחרת, התמים לא חי ברובד של האוכל הפשוט שהוא אוכל, הוא נמצא ברובד אחר שהוא של מציאות, הוא אוכל וטועם אוכל של מלכים. הוא מבין שלחם זה לא האוכל ה"איכותי", והוא מנסה לחיות ברובד הגבוה ביותר שהוא העני בתמימותו מצליח לדמיין.

לא תיארתי פה דרך לחיות את החיים בצורה פשוטה יותר. לא תיארתי דרך לעבודת ה' של אדם שחי את חייו בנחת, בלי תהפוכות תמידיות ובניינים שמתפרקים ונבנים מחדש. ואדם שמחפש חיים כאלו, אז שימשיך לחכות לרגעים האלו, אולי הוא יקבל אותם מדי פעם. שירים חסרי משמעות ימלאו אותו, ואולי בשלב מסויים פחות, אבל הוא יקווה שמתישהו זה יקרה שוב. יום-כיפור ישאר יום מיוחד ומרגש אצלו, אולי פחות מאשר בצעירותו, אבל עדיין חזק ביותר. מדי פעם. הכלי שיש בקרבו, גם ללא רצונו יגדל, והוא ימשיך לרצות ולנסות למלא אותו אבל הוא לא ידע למלא אותו בדברים עמוקים וגבוהים יותר.

זה לאו דווקא אדם שמוותר, יכול להיות שאדם באמת יחשוב ככה. ויעבוד קשה כדי להשאיר את הכלי קטן. יעמול על כלי קטן, ולמלא אותו בקדושה, ואני בטוח שגם זה עבודת ה', אבל לדעתי טעות.

אני לא רוצה שאדם יקפוץ למקום גבוה יותר ממה שהוא מסוגל. הקב"ה רוצה שאדם יעשה את מיטב היכולת שלו. יש אנשים שלא יכולים לעסוק במושכלות, והם לא יכולים להגדיל את הכלי שלהם. אדם כזה שעושה ככל שביכולתו, הוא הגיע לשיא שלו, ומול הקב"ה, הוא הקרוב ביותר שיכול להיות. ואולם, אדם אחר שמסוגל ליותר, צריך לעמול יותר, וכלי קטן, הוא חסר.

אני קורא פה לחיים בעלי קושי ועמל. חיים שאדם תמיד עומד בהסתכלות עצמית ושואל את עצמו איך הוא התקדם ביום הזה. אני קורא לאדם שיגדל ויהיה מורכב יותר, ושאת הכלי המכיל קדושה שיש בתוכו הוא ירחיב, וינסה למלא אותו. אני זועק לתהפוכות דתיות, להתעסקויות פנימיות תמידיות של קדושה ועומק. אני קורא לאדם לדרוש את א-לוקיו בכל מאודו, ולהסתכל אחור כל יום ויום, ולהבין עד כמה הוא היה ילד, וכמה עוד יש לו להתקדם. אני מכריז על עולם של כלים גדולים, ושפע של קדושה.

אני צמא ומחפש א-לוקות.

מאמר תגובה⁶

{*[חיימי] אני מזדהה מאוד עם הגישה של החבר, אבל לא מטעמיה. כלומר אני חולק לגמרי על האמירה שכל העולם הזה לא שווה כלום וחסר סיבה ומשמעות, שכן זו בדיוק טענת הפוסטמודרניזם, שאני חושב שהיהדות לגמרי נלחמת בתנועה זו ומבטאת אמירות ערכים שונים בתכלית. בעוד שהפוסטמודרניזם רוצה לטעון שאין משמעות להכל, ולכן ממילא אין גם באמת משמעות למה שאעשה או לא אעשה, הרי שהיהדות, התורה, מתווה עבורנו קו ברור מאוד כיצד עלינו לחיות את חיינו בכל המישורים, הן ביחסנו לסביבה הסובבת אותנו, הן ביחס אל בוראנו. אולם זו איננה הנקודה המרכזית כאן אלא מחלוקת אחרת שלא קשורה ישירות לדיון. לכן, אני כן מסכים עם האמירה שלו שאותה נערה אולפניסטית שחווה התעלות רוחנית אכן יש לזה משמעות אמיתית, ממש לא זול, ההפך הוא הנכון. התורה מלמדת אותנו שישנן דרגות בקרבה לקב"ה. אין נבואתו של משה כנבואותיהם של שאר הנביאים.⁷ אז הנבואות של שאר הנביאים לא שוות דבר? ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל שזכה למראות אלוקים? האם אין לכל אלו ערך כלל? שהרי אם הם היו יודעים לאלו השגות ניתן להגיע, הם היו מבינים שההשגה שלהם זולה היא, ולא שווה כלום. כך יוצא ממה שאתה רוצה לטעון לגבי אותה נערה. לכן, אני חושב בדיוק הפוך. הנערה מהאולפנה לא נמצאת בדרגה רוחנית כזו של ניגונים עמוקים וסודיים, שהולחנו בכוונות עליונות. היא גם מתרגשת מסתם שירי סעודה שלישית, וזה בדיוק היופי. עם ישראל מורכב משכבות שכבות, קומות קומות. ההתעלות הרוחנית של רב העיר היא לא אותה התעלות רוחנית של אדם מבית הכנסת, והתעלותו של אדם מבית הכנסת אינה כהתעלות של ילד בגיל יסודי. אבל כל התעלות והתעלות יש לה ערך בפני עצמה, היא יקרה באמת וממש לא זולה. האמירה ההפוכה, שטוענת שזה כמו לשתות בירה ולחשוב שאתה שותה יין איכותי, יש בה התנשאות של ממש. עבור אותה נערה, הבירה היא יין! נכון, אם אתה תשתה זה ירגיש לך כמו בירה זולה, אבל היא לא נמצאת שם! ולכן אתה בתור אחד שעבר את שלב ההתרגשות משירי סעודה שלישית בנאליים, לא צריך לזלזל באותה נערה, אלא לשמוח בה ובהתעלות שהיא חשה, וממילא משם הטיפוס מובטח.⁸}

הערות שוליים

1. ואולי גם הלא מוכרות- שיש משהו בהמוניות של הדבר שפוגע בקדושה שלו. שמנגינה שנהייתה לא אינטימית, לא נפגעת בפני עצמה, אבל היכולת שלנו להתקרב על ידו אולי כן נפגעת.

   ↩

2. ילד קטן שחי בתפיסה שהוא רואה את הקב"ה כסבא זקן שמחייך אליו, ומלטף אותו ונותן לו כל מבוקשו. דבר שאם היינו פוגשים מבוגר שחושב ככה, ומגשים את הקב"ה עד כדי כך, היינו קוראים לו עובד ע"ז.

   ↩

3. על התפילה, "דעות" י"א, 1960.

   ↩

4. בין הסיפורים המוכרים יותר אפשר למצא את הסיפור על הילד שחילל בחליל ביום כיפור, וכיפר על כל עם ישראל. וכן סיפורים רבים בסגנון.

   ↩

5. סיפורי מעשיות, מעשה מחכם ותם.

   ↩

6. הוסף בתחילת המאמר, ולא בטוח מה דעתו לאחר קריאתו, ובכ"ז הרגשתי לנכון להוסיף את דבריו.

   ↩

7. ועי' רמב"ם שמונה פרקים פר

   ק ה (?) שמאריך בזה.

   ↩

8. ברור שהיא מחויבת להמשיך ולטפס ולא להישאר באותה דרגה לנצח. בדיוק כמו שתינוק לא נשאר תינוק אלא גדל ומתפתח. אבל לכל שלב ושלב יש חשיבות עצמית שאי אפשר לוותר עליה, ולכן גם כשהתינוק הוא כבר אדם מבוגר, אל לו לזלזל בשלבי ההתפתחות הראשונים, שבלעדיהם הוא לא היה במקומו העכשווי.

   ↩