מילה או שתיים על קיומו ועל קיומנו לפרשת נשא

על קיומו ועל קיומנו

עיון במהות ברכת כהנים

זיו חן זצ''ל

כיצד יורדת הברכה מן השמים אל האדם? הרי לכאורה, פלא הוא. כיצד השפעה עליונה, טרנסצנדטית, נבדלת מן העולם, יכולה לחדור את המעטה העב והגשמי של העולם, ולהטותו מצד אחד אל צד אחר. אפשרות אחת לענות על שאלה זו, היא לומר שבמובן מסוים, העולם לא באמת נבדל מן האלהים. אלהים שרוי בתוכו, אך בצמצומים ובהעלמים רבים.

נראה שזה מה שמנסים להביע מקובלים רבים בתארם את רוב ההשתלשלויות שעבר העולם מעולם האצילות עד לעולם העשייה. תיאור זה אמנם מצביע על הפער העצום בין העולם לאלוה, אך הוא בדיוק זה המאפשר לראות את היחס בין העולם לאלוה כשני קטבים של ספקטרום אחד ולא כשני הפכים.

הבעייתיות בתשובה זו היא שבמובן מסוים, הגשמנו את האלוה. האלוה כאן עמנו. נכון, אין זה אותו אלוה נבדל שאנו רגילים לשבח, אלא צמצום שלו, אך איזו משמעות נבדלת יש לו, אם בעזרת כמה צמצומים הוא יכול להיות גשמי, משלנו? הרי בדיוק המושג של אין סוף, הוא שלא משנה כמה נחסר ממנו, הוא לעולם לא יהיה מדיד. אין סוף הוא לא מספר, הוא ההיפך ממספר, הוא הדבר הבלתי-ספיר. בעומק, המושג אין סוף אומר שעומד לפנינו דבר שלא עומד לפנינו, לכן אנו לא יכולים לעמוד על תכונותיו, ובתוכן כמותו. אם כן, איך יתכן שאלהים, הלא-מדיד, יהפוך עצמו להיות מדיד?

לכן נראה שתיאור אנושי של עצם מסוים כעצם נבדל מהעולם, הוא תיאור אנושי השולל את היות העצם הזה. התשובה אותה נתתי לעיל טוענת שהעצם הנבדל לו אנו קוראים אלהים קיים, אלא שהוא הצטמצם והתלבש במלבושים רבים, מה שמסתיר את קיומו האימננטי, אך כעת אני מנסה להציע שאין לו קיום אימננטי. התייחסות לאלהים כקיים היא הגשמתו. אם כן, חוזרת השאלה, במלוא עוזה – איך דבר שלא קיים יכול להשפיע על הקיים?

נעמוד על המתודה בה השתמשו אותם מקובלים הנ"ל. המקובלים התמודדו כמונו בפער בין העולם, שקיים, לאלהים, שלא קיים. לכן הם הגדירו אחרת את אלהים, מ'לא-קיים' הפכוהו ל'קיים', והסבירו זאת על ידי כינון ספקטרום של קיום. נשתמש אף אנו במתודה שלהם, רק הפוך. במקום להפוך את אלהים לקיים, נהפוך את העולם ללא-קיים.

היש אותו אנו ממששים איננו אלא וואקום. העולם הוא חוסר, הוא אין. היש בו אנו חושבים שאנו חיים והיש שהוא אנחנו איננו קיים כלל. אין כלום. אלא שישנן רמות באין, ישנו ספקטרום רחב מאוד של חוסר קיום. ישנו אין מוחלט, וישנו אין המדמה עצמו ליש. האין המוחלט הוא אלהים. אלהים לא קיים, במובן הכי עמוק של חוסר קיום. אנו, בדיוק כמותו, אלא שאנו מרחיבים עצמנו. אנו לובשים כל מיני סממנים של קיום, אף שאיננו קיימים כלל.

משפחה, חברים, רגשות, בית, כל אלה תוצרים של דמיוננו, ההופך עצמו מאין ליש. ככל שאדם יותר מדמה עצמו ליש, הוא אדם יותר קיים, וככזה הוא יותר נמוך. האמת היא שאין כלום, וממילא הקרוב יותר לאמת נמצא במעמד יותר גבוה. אלהים הוא העצם שלא דימה עצמו כלל, העצם ששמר על קדושת חוסר קיומו מאז ומעולם ולתמיד. אלהים מקיים אותנו במובן שהוא מהווה החומר הכי בסיסי בנו, החומר היחיד שאמיתי לנו – אנו לא קיימים.

בפרשתנו אנו לומדים את ברכת הכהנים. ברכת כהנים מהווה מכשול תיאולוגי ופילוסופי גדול ביותר. נגיד שהסברנו את קיומו של אלהים, ונגיד שהסברנו את קיומנו שלנו, ונגיד שהסברנו איך אלהים משפיע עלינו. כאן אנו נתקלים בבעיה: לפתע השפעה זו הופכת מביטוי של יחסים בין שני עצמים שונים, הפוכים, לביטוי של יחסים הדדיים. לפתע גם אדם יכול לברך את רעהו, פתאום הפער העצום הזה איננו אלא ספקטרום רחב, יש דבר שהוא ממש אלהים, ויש דבר שהוא מעט אלהים, ולמעט האלהים הזה יש מעין הכוח שיש לממש האלהים – לברך.

כאן מגיע הסברם של המקובלים ומלמד שבאמת ישנו ספקטרום אלא שמעט האלהים הוא לא ממש אלהים רק בגרסה קטנה שלו, אלא הוא כלל לא אלהים, ואלהים איננו אלא הדבר לו קראנו ממש אלהים. אך שוב צפה הקושיה: אם כן, איזו משמעות יש לאלהים כזה? אלהים שיכול להאציל את כוחותיו לאחרים הוא אלהים שאיננו אין סוף מוחלט, שיש לו קשר למשהו סופי, הוא לא באמת אין סוף, וממילא לא נבדל, וממילא הוא איננו אלהים.

כאן מגיע הסברנו ומציע תשובה לשאלה זו. אכן, ישנו ספקטרום רחב, אך אין זה ספקטרום של קיום, כי אם ספקטרום של חוסר קיום, של חידלון. הברכה ניתנת לכהן, לא כיוון שיש לו כוח, אלא כיוון שאין לו כוח, כמו אלהים. הוא הופך להיות שלוחא דרחמנא, הוא מתבטל ומתאיין בפני האין, ומתוך כך יש לו כוח לברך. ברכת אדם מסוים על ידי כהן, היא משיכת אותו אדם אל אותה התבטלות, אל אותה התאיינות. אותו אין המדמה עצמו ליש, שב וחוזר להיות אין, ומשיב ומחזיר אינים המדמים עצמם לישים אחרים להיות אין. הברכה היא קריאה לאין המדמה עצמו ליש להיות יותר קרוב לאין, מה שמתבטא במילות הברכה הקוראות לה' להיות נוכח בחייו.