מקוצר רוח ומעבודה קשה לפרשת שמות

מקצר רוח ומעבדה קשה

לפרשת שמות

זיו חן זצ''ל

התורה (ו, ט) מלמדת:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

ננסה לעיין בפסוק זה על ידי כמה מקורות. בגור אריה מסביר:

כל מי שהוא מצר וכו'. וקשיא דאם כן "ומעבודה קשה" למה לי, הרי בלשון "מקוצר רוח" משמעו כך – בשביל עבודה קשה שהיתה מוטלת עליהם לא היו שומעים להם, ויראה לומר כי שני דברים הם שלא שמעו; האחד – "מקוצר רוח" שהיו דואגים על המלאכה שהם צריכים לעשות, וכל מי שהוא מחשב על דבר קשה – הוא דואג ומציר לו, ונשמתו קצרה. וגם עוד סבה אחרת – "מעבודה קשה", שהיו חלשים ולא היה דעתם מיושבת עליהם, ולכך לא שמעו אליהם.

אם כן, הסיבה מדוע בני ישראל לא שמעו אל משה היא הסיבה הכי טכנית שיש – אין להם פנאי כי הם דואגים ואין להם יכולת לשמוע כי אין להם דעת. במכילתא דבי ישמעאל (פסחא ה) נאמר:

ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז) ואומר וימרו בי ולא אבו שמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל וגו' (שם /יחזקאל/ ח – ט) הה"ד וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו יג) צום לפרוש מעבודה זרה.

הרשב"ם במקום מפרש:

ולא שמעו אל משה – עתה אעפ"י שהאמינו מתחילה כדכת' ויאמן העם. שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכבידו עליהם יותר.

הרשב"ם והמכילתא לא מוכנים לקבל את האפשרות שיבטיחו להם שהם יוצאים ושהם לא יאמינו לכך עד שלא ייראה שאין מצב שזה באמת יקרה, שכן כל אדם, כל עוד אין נסיבות המקשות על כך (הרצון שלו להישאר במקום הנוח שלו, או חוסר האפשרות המציאותית בעיניו שהם יצאו לחופשי), מאמין בכך שהוא יכול לצאת לחופשי. הם גם דוחים את הגור אריה כיוון שלדעתם לא משנה כמה אדם לא פנוי, הוא תמיד יכול להתפנות לחשוב על החופש שלו. בדרך דומה הרמב"ן כותב:

מקוצר רוח ומעבודה קשה – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו.

בעיני הרמב"ן, הם לא הטו אוזן לדבריו לא כיוון שהם לא האמינו אלא בשל פחדם שמא יהרגם פרעה בחרב. לפי זה, הרשב"ם פחות קיצוני מהרמב"ן שכן הרשב"ם לא סובר שהם לא שמעו בשל סיבה אחרת (שמא יהרגם בחרב), אלא בשל עצם האמונה, שלא נראתה להם נכונה אחרי שהם התאכזבו ממנה. אולי בדיוק כאן מגיעה האמונה בה' – כאשר אדם לא מאמין בעצמו, הוא מאמין בה' שכל הזמן מראה לו כמה הוא מאמין בו, וכך חוזרת אמונתו.

אור החיים על המקום כותב:

מקצר רוח. אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם: ומעבודה קשה. טעם אומרו ומעבודה זה יגיד כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קוצר רוח, והטעם בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה קצרה נפשם מלבד פרט צער העבודה, וגם מדרך האיש אשר תקצר נפשו לא יוכל עבוד כי יחלש למכאובו ורעים הם השנים אשר על כן אמר ומעבודה כי קצרה רוחם וגם כבדה עבודתם. עוד למה שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם וכשחזרו לשעבוד הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל ולמטה ממנו אף על פי כן תקצר רוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל והוא אומרו ומעבודה וגו'.

התורה מרחיבה את לבו של אדם. אפשר להבין זאת בשתי דרכים. האחת, התורה נותנת לאדם רגעים של הרחבת רוח, של קורת רוח, של נחת, המאפשרת לו את זה, התורה היא תרפיה (אמנם יש לציין, אני חווה זה פעמים מעטות מאוד). השנייה, עולם הרוח שלהם היה קטן, הם לא היו יכולים לראות לטווח רחוק, מה שהתורה נותנת לאדם.

תנינא פו

דע, שע"י שהעולם הם מקטני אמנה, ע"כ הם צריכים לתענית, דהיינו עבודות קשות. כי בוודאי ידוע שאפשר לעבוד הש"י בכל דבר, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"א ג). אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחי' מה שארז"ל (סנהדרין עד ע"ב) בשעת שמד אפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור. נמצא, שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה, אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דייקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות ח"ו, ע"כ הוא מוכרח למסור נפשו אפי' על דבר קל. והע"ז והכפירות הם בבחי' (תהלים קל"ה) אף אין יש רוח בהם, שאין בהם שום רוח כלל. והקטני אמונה הם בבחי' מקוצר רוח, שהוא כמו ממוצע, דהיינו שאין להם אמונה שלימה, שהיא בחי' מאריך רוחו כמובא במ"א (בלקו"א סי' קנה), ואעפ"כ אינם כופרים לגמרי, שאין להם שום רוח כלל, רק הם כמו ממוצע, ורוחם קצרה, בחי' מקוצר רוח. וזהו (שמות ו) מקוצר רוח ומעבודה קשה, שמחמת שהם בבחי' קוצר רוח, מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, עי"ז צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל, כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי, צריכין אפי' למסור נפשם ממש, אפי' על דבר קל, כמו כן כשיש קטנות ופגם באמונה, צריכין לעשות עבודות קשות כנ"ל: ויש כמה בחי' בקטני אמונה, כי יש אפי' צדיקים שהם קטני אמנה, כמו שדרשו רז"ל (סוטה מח ע"ב) על פסוק כי מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים וכו':

שיחות הר"ן קמ

כשאמר לי (רעג) ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק (שמות ו ט): "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעובדות קשות וכו' עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה. כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט). והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה:

כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהם בעצמן. שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו – קטנות אמונה. אבל מדקדוק לשון הגמרא שאמרו שם קטנות שהיה בהם, נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן. ויש לפרש לפי זה שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו שגם הוא חביב בעיני השם יתברך. כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבאר ענין זה כמה פעמים שאין זה ענוה להיות במחין דקטנות חס ושלום, וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת וכו'. (עין בלקוטי תנינא סימן כ"ב ובסימן ע"ב) ועוד בכמה מקומות. גם אחר כך בסמוך אחר שאמר ענין הנ"ל, הגיע ראש השנה ואמר אז התורה חדי רבי שמעון סימן ס"א בחלק ראשון. ושם הזכיר ענין חסרון אמונה בעצמו עין שם באות ה' מה שכתוב שם. ויש שיש עליהם מחלוקת מחמת שאין להם אמונה בעצמן (רעד) וכו':

שפת אמת תרלט

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין: