משה, אהרן ובני ישראל לפרשת כי תשא

משה, אהרן ובני ישראל

לפרשת כי תשא, לימים שאחרי חג הפורים ויום הכפורים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס

משה הוא פוסק ההלכה, משה הוא מורה התורה, משה הוא האדם שהתורה נובעת ממנו. משה יודע את עומק מהות התורה – התורה איננה אלא ביטוי לרגשות האדם. האדם מרגיש את ה', חווה אותו ולעתים אף הווה אותו. במקומות האלה משה כותב את התורה. התורה היא רגשותיו של משה. דברים אלו מתבטאים כאן, המצווה החמורה והכה קריטית, המצווה הנשמרת והמשומרת, נאמרת לו, בשורש אמ"ר, ולא בשורש דב"ר, בפה רך, אף שתוכן המצווה קשה מאוד. במילים אחרות, כאשר אדם מרגיש ביחסיו עם ה' רצון גדול, אף שלמעשה, אין כאן רצון אלא דין חמור, זוהי הראיה לכך שגם המצווה הכביכול-קשה הזו, היא ביטוי לרגשותיו הכנים ביותר.

כך הוא משה. לעומתו, בני ישראל, רואים את המצוות החמורות כחמורות, ואת המצוות הרצוניות כרצוניות. לכן השבת, הנתפסת בעיניהם כמבטאת את הפער בין ה' הבורא העצום, לבני האדם הקטנים, מדוברת אליהם, בשורש דב"ר. הפער הזה מתבטא גם בהבדלים ביניהם, וגם באות הברית שיש ביניהם, בחיבור, שהרי עצם הברית מעידה על כך שיש כאן שתי ישויות נפרדות.

בני ישראל תופסים את התורה כדבר חיצוני אליהם, ולא כביטוי לרגשותיהם, וגם המקומות שקרובים לליבם, הם אינם רצונות, אלא הם דינים ההולמים את רצונותיהם, אך במהותם הם דינים גמורים. הם תופסים כך את התורה כיוון שהם תופסים כך את ה', נותן התורה, ואילו משה הוא איש האלהים, ה' נמצא בתוכו ורגשותיו אינם אלא ה' (יצויין שהדבר נכון אף אצל בני ישראל, אלא שהם לא תפסו כך את המצב אצלם).

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ

אהרן נמצא בין בני ישראל למשה. בני ישראל איבדו, מבחינתם, את אותו איש האלהים, את אותו אדם שנובע ממנו ה'. האיש משה בושש לרדת מן ההר, והם לא יכולים לבד. אותו ה', שמילא אותם, הפסיק למלא אותם. והגעגוע הזה, שמסרב להרפות, דוקר אותם בלב כל רגע ורגע מחדש. כשם שהייתה התמלאות עצומה במעמד הר סיני, הייתה התרוקנות עצומה לאחריו. והם פונים לאהרן. אהרן מרגיש את ה' נובע מתוכו, שלא כבני ישראל, אך להבנתו, לא תמיד רגשותיו הם באמת ה', שלא כמשה.

אהרן קובע חג, כיוון שההתמלאות העצומה, בעיניו, נמצאת בחגים בלבד, הבאים מלמעלה למטה, הרי הוא יודע בעצמו שלא כל פעם שהוא מרגיש את ה' זהו באמת ה', ולכן הוא סומך רק על החגים, הבאים מלמעלה למטה. הבעיה הייתה שהוא היה כה נואש לחג לה', הבא מלמעלה למטה, שהוא יצר חג בעצמו, היינו קבע חג מלמטה למעלה. אהרן חש את האקסטזה, הוא מאבד את השליטה, ופתאום יוצא עגל מסכה. טירוף שורר במחנה, ואהרן, שאיננו איש האלהים אך הוא בוודאי צדיק גדול, חולל את המחולות.

אהרן, לעתים, מתמלא באופן משמעותי ביותר מדברים שאינם ה', כך הוא סבור. אך טעות בידו – כבני ישראל וכמשה, רגשותיו אינם אלא ה', וכל התמלאויותיו הינן מה' בלבד.