מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת שמיני והחודש

מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת שמיני והחודש

שמיני

בואי כלה. שבת פרה, טהרה, שבת עניינה טהרה כי היא אידאל הקדושה

סעודה ראשונה. לשון העשייה מביאה לנראות ה'

הכרזת החודש. מתוך האדרת מניץ איזשהו ניצן, לכן עוסקים בחודש ניסן כבר בחודש אדר, בכך מתגלה האחדות המלאה של ההסתר ושל הגילוי

סעודה שנייה. לאחר שנדב ואביהוא נספים, נכתב בתורה "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", אבל לאומי. רש"י לומד מכאן שצרתם של תלמידי חכמים מצדיקה זאת. השפתי חכמים מדקדק מכך שהפסוק אומר "ואחיכם" ולא "ואחיהם", שלא מדובר בצרה שפקדה את נדב ואביהוא עצמם, אלא בצרה שפקדה את אהרן על מות בניו.

ניתן להבין בפשטות שהכוונה היא שאין מה להשתתף בצרתם של אנשים שנפטרו כי הם כבר אינם עמנו. אמנם כאשר מדקדקים בלשון רש"י, קשה להבין זאת, הרי רש"י לא מדבר על השתתפות בצרת אדם כיוון שהוא אדם חשוב, אלא על התאבלות ממש, כאילו אבידתו אבידתנו, לכן נראה להבין ביתר עמקות את דברי השפתי חכמים. אצל נדב ואביהוא לא שייך הכלל הזה (לכן הוא היה קיים רק אצל אביהם) לא כיוון שהם כבר מתים, אלא מסיבה אחרת.

כאן נעמוד על הביטוי "תלמיד חכם", שיש להתאבל בגינו ורק בגינו. תלמיד חכם איננו רק צדיק, חסיד או קדוש, תלמיד חכם, כשמו כן הוא, כולל בתוכו גם איזושהי חכמה, חכמת האיזון והדיוק (ואין כוונתנו שאדם יכול להיות צדיק, חסיד או קדוש בלי להיות תלמיד חכם, הרי "אין עם הארץ חסיד", אלא פשוט שישנם צדדים שונים המתבטאים באותה אישיות, וצד התלמיד החכם הוא הצד המתבטא בסוגיה זו).

תלמיד חכם יודע שמרחק מוגזם מה' איננו טוב, אך הוא יודע גם שקרבה מופרזת לה' איננה טובה. תלמיד חכם יודע שאף אם אנו צריכים לחתור לקרבה עם ה', אל לנו לשכוח את המרחק, וכמו כן שבפעמים שעלינו לאמץ דווקא את המרחק, גם אז עלינו לנצור גם את הקרבה. זהו תלמיד חכם, שמדקדק בכלכול מעשיו ביחסו לה', וכל זאת מתוך האחדות עם ה'.

על הציבור להשתתף בצרתו של תלמיד חכם. אדם כמו נדב ואביהוא, שאין ספק שבלבם היה חפץ קודש גדול ביותר, איננו תלמיד חכם, וממילא, כאמור, איננו צדיק, חסיד או קדוש, אלא ההיפך. הוא מפר את האחדות עם ה'. יותר מדי מרחק הוא המקום בו נמצאים רוב האנשים, והוא שגוי, אך גם יותר מדי קרבה, המקום בו נמצאים נדב ואביהו, שגוי, וחידושנו כאן הוא שבאותה מידה בדיוק (אף אם המידה איננה מרכזית לגמרי, זה לא סותר את קיומו של איזון מסויים), שכן האחדות מושתתת על הדיוק הזה.

סעודה שלישית. במאכלות אסורות אנחנו רואים את הדרישה שהטומאה לא תפגע גם את הסובב (טומאת מגע משא מדרס) וגם את הממלא (האכילה עצמה)

כן יהיה עמנו תמיד. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", יוצאים משבת מברכין של חודש ניסן, משבת שהיא זכר ליציאת מצרים אל ימות השבוע בהם נראה נפלאות כמו שראינו בארץ מצרים

סעודה רביעית. כהמשך לכיוון סעודה שלישית, גם הסובב וגם הממלא הם בתוך האור הישר, בתזריע אנחנו מוצאים פתאום את ההתמודדות עם הטומאה שבאור החוזר, לא במה שנוגע באדם ונכנס אליו, אלא במה שיוצא מתוכו

סעודה ראשונה. נמשיך את דברינו בשבת פרשת צו, לפיהם פתח אהל מועד, שבעת ימי המילואים ומשה רבנו, הם הקודש הכללי בעולם, בשנה ובנפש. רק משה רבנו, ורק בשבעת ימי המילואים, ורק בפתח אהל מועד, יכולים לקדש את הקודש, כי אם לא, הרי שהוא מנותק מהחול, וזה לא אפשרי, כיוון שקודמת וחשובה מהשניות שלהם, אחדותם, אותה השניות והנפרדות באות לחדד.

אכן, זה היה חטאם של נדב ושל אביהוא. הם רצו לבעור באש אהבת ה' (כפי שכותב מי השלוח), הם רצו להתמסר לקודש לגמרי, הם רצו שלא יהיה יותר חול, הם הכניסו אש זרה לא כדי לחלל את הקודש, אלא כדי לקדש את החול, להעלים אותו, שיאבד את צביונו הייחודי. לכן משה קורא למישאל ולאלצפן שישאו את גופותיהם, להורות לכל העם, "ראו, אין דבר כזה חול שחדל מהיות חול, בסופו של דבר, כמה שנשמתו חזקה, הוא בסופו של דבר גוף", ואי אפשר להיות אחד מתוך התמסרות מלאה, אלא חייבת להיות איזושהי שניות, מתוכה תחודד האחדות, אבל רק מתוכה, שכן בלעדיה, אין זו אחדות, אלא בעצם סוג אחר של נפרדות, המכונה אחידות.

עבור משה, אין שום סתירה, הוא איש הקודש הכללי. לכן, בצעד חריג מאוד, כאשר ה' מצווה על "יין ושכר אל תשת" ועל כללי הנכנס לקודש, כדי למנוע הישנות של התמסרות נדב ואביהוא, ה' כלל לא פונה למשה, אלא פונה לאהרן. משה הוא איש הקודש הכללי, עבור משה אין שום סתירה בין יין לקודש לא כיוון שהם אותו דבר, אלא כיוון שהם נפגשים, מבחינת משה זה ברור. נדב ואביהוא, ואולי אחרים בהמשך, עלולים לראות סתירה ולנסות ליישבה לא באופן הרמוני אלא באופן דיאלקטי, וכנגד זה פונה ה' בציוויו זה, אמנם לא לאיש הקודש הכללי משה, אלא לאיש הקודש, אהרן.

סעודה שנייה. בסעודה ראשונה חידדנו את הנפרדות שבהבדלה, כעת נחדד את השניות שבה. אפשר מאוד לסייג את עוצמת הפער. כאשר התורה בוחרת לפתוח את פרשיית ההבדלה היא מדברת על הטמא ועל הטהור, והיא מסבירת ש"לא תאכלו… אך את זה תאכלו", וכך גם בחתימתה, "בין הטמא ובין הטהור, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". התורה בוחרת להניח את שני הניסוחים הכה שונים הללו, אולי לא כדי לחדד את הנפרדות בין החיות שנאכלות לאלה שלא, אלא כדי לחדד את השניות של הטמא ושל הטהור, לא לטשטש את הגבולות שלהם, אך בהחלט להפוך אותם לפחות נוקשים. פתאום מתברר שכל ההשלכה של טומאה ולהבדיל של טהרה, היא השאלה האם אוכלים את הדבר הזה או לא. אין כאן איזושהי חלות משפטית ברורה, אין כאן הפרדה, יש כאן הבחנה, ומתוך כך מתגלה אחדותן של הטומאה ושל הטהרה, של הקודש ושל החול.

עונג שבת. בסעודה ראשונה חידדנו את הנפרדות שבהבדלה, בשנייה את השניות שבהבדלה, ומתוכן צפה האחדות. כעת נחדד את האחדות, יתכן שיש בה בהבדלה הזו, באופן ישיר, בדיוק כפי שהיא, אחדות. באיזה מובן? עד עתה ברירת המחדל הייתה שיש כאן שניים, השאלה אם הם נפרדים זה מזה או שהם שניים זה לזה, אמנם יתכן שזו בדיוק התובנה אותה מנסה התורה לדחות – אין בכלל מציאות כזו, מתוך נקודה אחת ואחדותית השניים נוצרו, והמפגש ביניהם מגלה בדיוק את זה. הדרישה מהאדם להיות איש קודש, "ואנשי קדש תהיון לי", אומרת מלכתחילה את הנסיגה שלו מעולם החול, את ההתרחקות שלו מהצנטרום שלו, אך לא מתוך זלזולו בחול, אלא מתוך הבנתו כי המטרה שלו היא אותה נקודה אחת ואחדותית, הנמצאת בקצה החול. ממילא ברור שמי שיותר שם, הוא יותר קודש, הוא יותר קודש כללי, הוא יותר נקודה אחת ואחדותית.

אכן, כשם שלכהן אסור להכניס לתוכו מסיחי דעת, במובן יותר רחב, אסור לכל ישראל. לכן מיד אחרי הדרישה הזו מהכהנים, מגיעה דרישה השייכת לכל ישראל, מ"יין ושכר אל תשת", מסיחי דעת יחסית יותר מצומצמים, למאכלים טמאים, שמטמטמים את הלב, מסיחי דעת יותר בסיסיים. במובן הזה אנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

סעודה שלישית. האמירה שעלתה בעונג שבת, התפיסה של האדם כי התנועה שלו פנימה אל תוך הנקודה הזו לא אומרת נסיגה אלא התקדמות, כזו שבוטאה בכל ישראל וספציפית בכהן, יכולה להתחדד יותר על ידי הנזיר, על ידי מהותה של סעודה שלישית ובעיקר על ידי דמותו של משה רבנו. דיברנו על תנועה פנימה, אך לעתים גם תהיה תנועה החוצה, לא מתוך תזוזה מהפנים, אלא מתוך התרחבות. ברגע שגילינו את הנקודה הפנימית ממנה הכל יוצא, נקודת האחדות, הרי שגילינו איך הכל נובע ממנה. עד עתה דיברנו על ההישארות (ולא ההתכנסות), עתה נדבר על השלב הבא – ההתרחבות.

מהי אותה התרחבות? הנזיר, כך הסביר הרב ד"ר יוסי אליצור, מקביל לכהן הגדול ברמת קדושתו, אלא שבעוד הכהן הגדול נשאר (ולא מתכנס) פנימה, הנזיר מתרחב החוצה. הוא לא שותה יין, כיוון שיין הוא נפרדות, יין הוא מסיח דעת, אך מבחינתו זו לא שום תזוזה מעולם החול, ההיפך, זו התרחבות אליו באופן האחדותי שלו, האופן היחיד בו הוא באמת קיים (הרי אם הוא נובע מתוך הנקודה האחדותית הוא לא יכול להתקיים שלא באופן אחדותי). לכן מערכה של האחדות – החיים – הוא לא נסוג (ובשונה מבנצרות הקתולית), אלא רק ממסיחי הדעת.

כך היא גם סעודה שלישית, הנקראת "נחלה בלי מצרים". היא נחלה, היא התרחבות החוצה, אך היא בלי מצרים, היא בלי נפרדויות, היא חוויית החול באחדות מלאה עם הקודש. כך הוא משה רבנו, שנפטר בשעת סעודה שלישית כפי שלימד הזהר, וזאת כיוון שבשעת סעודה שלישית, בשונה מבשעה המקבילה בימות החול, הדין לא שולט בעולם, והכל רק רצון. לפתע החול איננו חול, אלא הוא הקודש הכללי, ומתוכו יוצא חול, נובע, מתרחב ובונה את עולמו, כהרחבת האחדות הזו ולא בסתירה אליה חלילה. לכן הציווי על חוסר שתיית היין לא נאמר למשה, לא כיוון שלמשה היה מותר לשתות יין, אלא כיוון שלמשה היה ברור שאסור לו לשתות יין, הוא לא בתנועה פנימה, הוא בתנועה החוצה, הוא לא צריך לסגל לעצמו את האופן האחדותי של החול, הוא עכשיו בורא אותו.