מתוך כיוונים של זיו לשבת הגדול

לק"י

מתוך כיוונים של זיו י לשבת פרשת מצ רע- שבת הגדול

מצרע- הגדול

.בואי כלה שבת הגדול. בפירוש מושג זה דנו רבים, והניעה אותם השאלה: מדוע לא מיודעת ,המילה "שבת"? אכן, הנראה בפשטות הוא שמילה זו מיודעת, והיא נאמרת בלשון חיבה

"שבת", כשמו של אדם אהוב. מה גורם לאהבה זו של ישראל את השבת? השבת שייכת ליסוד ,הסטטי שבו אנו פוגשים את ה', "קביעא וקיימא". לעומתה, אירועי הזמן, וביניהם חג הפסח שייכים ליסוד הדינמי שבו אנו פוגשים את ה', "ישראל דאקדשינהו לזמנים". במובן הזה, שבת

."היא התנועה מלמעלה למטה, תנועתו של ה', ולכן אנו מחבבים אותה, "לעכטיגער שבת

עם זאת, שבת זו נקראת שבת הגדול, וקדמו לה ארבע שבתות שהיו מושפעות מאירועי הזמן

שבאים אחריה , ויותר מכך, כל שבת מושפעת מאירועי הזמן, שכן בכל שבת קוראים פרשה .אחרת, לפי סבב היונק מאירוע זמן, משמחת תורה

אם כן, יוצא שישנו קשר בין היסוד הסטטי ליסוד הדינמי. הדברים מהותיים להבחנה בין היסוד ,הסטטי ליסוד הדינמי, מצד היותה שבת, השבת היא שבת ככל השבתות, היא קביעא וקיימא ושום דבר לא ישנה את זה. לעומת זאת, הקומות הדינמיות הנבנות על בסיס היסוד הסטטי

הזה, יכולות להיו ת שונות. במובן הזה, השבת הזו, חביבה ככל השבתות, אך היא השבת הגדולה. גם שבתות אחרות, שבתות קטנות יותר, חביבות כמותה, מצד היותן כולן שבת, ועם

זאת, כבר בשבת ה זו מורגש משהו מאותן קומות, וספציפית אצלנו, מאחד מאירועי הזמן הכי

.משמעותיים בשנת הקודש של עם הקודש

בכך שכל אחד משפיע על האחר, בסדר הנכון והמדוייק, מתגלה האחדות המלאה של היסוד

הסטטי ושל היסוד הדינמי, של שבת ושל הזמנים, ובעצם, של ה' ושל ישראל , ואכן, אחדות זו

,מתגלה דווקא כאן בשבת הקודמת לחג הפסח, שמצד אחד הוא עצמו יום טוב ומצד שני נקרא ."שבת", שכן בו עליונים ותחתונים, ה' וישראל, גילו את אחדותם לנצח נצחים

.סעודה ראשונה התהליך שעובר על המצ ו רע הוא תהליך ,שאפשר לחלק אותו בכל מיני דרכים

אנו נציע שהוא מחולק לארבע :]ה שלבים [יד

(ב) זֹאת תִּהְיֶה תֹורַת הַמְצֹרָע בְיֹום טָהֳרָתֹו וְהּובָא אֶל הַכֹהֵן: (ג) וְיָצָא הַכֹהֵן אֶל מִּחּוץ

:ַלַמַחֲנֶה וְרָאָה הַכֹהֵן וְהִּנֵה נִּרְפָא נֶגַע הַצָרַעַת מִּן הַצָרּוע

1 . :(ד) וְצִּּוָה הַכֹהֵן וְלָקַח לַמִּטַהֵר שְתֵי צִּפֳרִּים חַּיֹות טְהֹרֹות וְעֵץ אֶרֶז ּושְנִּי תֹולַעַת וְאֵזֹב (ה) וְצִּּוָה הַכֹהֵן וְשָחַט אֶת הַצִּפֹור הָאֶחָת אֶל כְלִּי חֶרֶׂש עַל מַיִּם חַּיִּים: (ו) אֶת הַצִּפֹר הַחַּיָה

ֵיִּקַח אֹתָּה וְאֶת ע ץ הָאֶרֶז וְאֶת שְנִּי הַתֹולַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אֹותָם וְאֵת הַצִּפֹר הַחַּיָה בְדַם הַצִּפֹר הַשְחֻטָה עַל הַמַיִּם הַחַּיִּים: (ז) וְהִּזָה עַל הַמִּטַהֵר מִּן הַצָרַעַת שֶבַע פְעָמִּים

וְטִּהֲרֹו וְשִּלַח אֶת הַצִּפֹר הַחַּיָה עַל פְנֵי :הַשָדֶה

2 . (ח) וְכִּבֶס הַמִּטַהֵר אֶת בְגָדָיו וְגִּלַח אֶת כָל ׂשְעָרֹו וְרָחַץ בַמַיִּם וְטָהֵר וְאַחַר יָבֹוא אֶל

:הַמַחֲנֶה וְיָשַב מִּחּוץ לְאָהֳלֹו שִּבְעַת יָמִּים

3 . (ט) וְהָיָה בַּיֹום הַשְבִּיעִּי יְגַלַח אֶת כָל ׂשְעָרֹו אֶת רֹאשֹו וְאֶת זְקָנֹו וְאֵת גַבֹת עֵינָיו וְאֶת כָל

:ׂשְעָרֹו יְגַלֵחַ וְכִּבֶס אֶת בְגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְׂשָרֹו בַמַיִּם וְטָהֵר

לק"י

4 . (י) ּובַּיֹום הַשְמִּינִּי יִּקַח שְנֵי כְבָׂשִּים תְמִּימִּם וְכַבְׂשָה אַחַת בַת שְנָתָּה תְמִּימָה ּושְֹלשָה עֶׂשְרֹנִּים סֹלֶת מִּנְחָה בְלּולָה בַשֶמֶן וְֹלג אֶחָד שָמֶן: (יא) וְהֶעֱמִּיד הַכֹהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִּיש

הַמִּטַהֵר וְאֹתָם לִּפְנֵי ה' פֶתַח אֹהֶל מֹועֵד:... (יט) וְעָׂשָה הַכֹהֵן אֶת הַחַטָאת וְכִּפֶר עַל הַמִּטַהֵר מִּטֻמְאָתֹו וְאַחַר יִּשְחַט אֶת הָעֹלָה: (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה

:הַמִּזְבֵחָה וְכִּפֶר עָלָיו הַכֹהֵן וְטָהֵר

,האחד ,ביום הראשון, קרבנות שלו מחוץ למחנה עם כל סדר הפעולות. השני ,ביום הראשון

כיבוס בגדיו, גילוח כל השער ורחצה במים. ה שלישי ,, ביום השביעי ( אותו דבר כעת נתעלם .)מהפירוט שיש בשלב זה בעניין גילוח השער, לעניינו בשני השלבים הללו יש גילוח השער

ה רביע ,י, ביום השמיני הגעה שלו לפתח אהל מועד עם הקרבנות.עם כל סדר הפעולות

בביאור תהליך זה נשתמש באחד מטעמי הצרעת– .הוצאת שם רע כאשר אדם מצורע זהו סימן שהוא התחבר למלכות שבקליפה, כלומר, כעת הוא יונק את כוחותיו ממרחבי הנפרדות

במקום ממרחבי האחדות, וספציפית מנקודת ההשתוקקות (המתבטאת בפסיביות) שבמרחבי

הנפרדות . לכן הצרעת מגיע למי שחטא ב הוצאת שם רע, ה בעת השתוקקותו להפרדה בינו

לאדם עליו הוא מוציא שם רע.

בכך הוא אמנם יונק את כוחותיו מנקודת ההשתוקקות שבמרחבי הנפרדות, אך בכך הוא לא פוגם רק בזיקה שלו אל נקודת ההשתוקקות שבמרחבי האחדות, מלכות שבקדושה, אלא הוא

פוגם בזיקה שלו גם לנקודת ההבנה, בינה שבקדושה, שכן כל מה שמפותח מעבר לנקודת

,הרעיון שבמרחבי האחדות, חכמה שבקדושה התקלקל, הוא השתמש בכל ההבנה שלו את .הרעיון הבסיסי באופן שיגרום לו להוציא שם רע על חברו. תיקונו יהיה עד נקודת ההבנה הזו

השלב הראשון יהיה לגלות את רצונו לעלו ת ממלכות שבקליפה, ,אל מלכות שבקדושה, כלומר .לעבור מנקודת ההשתוקקות של מרחבי הנפרדות אל נקודת ההשתוקקות שבמרחבי האחדות

לכן עוד לפני שלב זה הוא מ וצא מחוץ למחנה, כדי שתהיה לו השתוקקות לגלות את אחדותו .עם הכלל. במובן הזה, מי שהוציא מהכלל את חברו על ידי שם רע, יוצא בעצמו מהכלל גילוי

.הרצון הזה הוא בקרבנות שאותם הוא מביא, הוא מבטא בכך את התמסרותו

,השלב השני יהיה העלייה הזו בפועל ,ממצב שלילי למצב חיובי אותה ,מבטאים כיבוס הבגדים .גילוח השער והרחצה במים, שיש בהם מן איפוס, חידוש ופרמוט ההתנהלות

השלב הש לישי יהיה לעלות מ ,נקודת ההשתוקקות שבמרחבי האחדות מלכות שבקדושה , אל

.נקודת הרגש שבמרחבי האחדות, זעיר אנפין או חג"ת נה"י שבקדושה כעת הוא מפתח בתוכו

.את הכלים הנפשיים שיאפשרו את אותו חיבור מחודש ,בתום פיתוח אותם כלים, ביום השביעי אף שהוא בכל מקרה נמצא כבר במרחבי האחדות, עליו לשוב ולעבוד כיבוס הבגדים, גילוח השער ורחצה במים, משום אותו איפוס, כדי להצליח לעלות מהמחוזות המודעים, ההשתוקקות

והרגש, מלכות וחג"ת נה"י, אל המחוזות הלא מודעים, אל ההבנה, אל הר עיון ואל הרצון, אל

הבינה, אל החכמה ואל הכתר (כאמור המצורע עצמו צריך לעלות רק אל הה בנה שבמרחבי האחדות, שכן ברעיון וברצון הוא לא פגם מעולם, עצם גילוי הזיקה המחודשת שלו אל ההבנה

.)יגלה גם את הזיקה המחודשת שלו אל הרעיון ואל הרצון

השלב ה רביע י הוא כבר ביום השמיני, כבר אחרי אותה קפיצה, אותו דילוג, אל נקודת ההבנה שבמחוזות הלא מודעים של מרחבי הנפרדות. כאן, כיוון שמדובר במחוז לא מודע, הוא לא יכול להתעלות על ידי איפוס. כדי להתעלות ממלכות שבקליפה אל מלכות שבקדושה היה עליו

לעשות איפוס, כדי להתעלות מח סד שבקדושה אל בינה היה עליו לעשות איפוס. כעת עליו להקריב משהו מעצמו. ההבדל בין ההשתוקקות שבקליפה להשתוקקות שבקדושה וגם לרגש

שבקדושה איננו מהותי, בכולם יש את המ ודעות הבסיסית בה הוא שייך . כעת, כאשר הוא עומד

לק"י

מול גילוי זיקה מחודשת אל נקודת ההבנה, עליו למסור את המודעות הבסיסית הזו שלו , היא

כבר לא הקרקע עליו הוא עומד . אלו הקרבנות השניים .אותם הוא מביא

בתהליך הסבוך הזה, מתגלה האחדות המלאה של האדם ושל ה'. גם כאשר הוא נופל לשאול תחתיה, אל מרחבי הנפרדות, אל מלכות שבקליפה, יש לו איך לעלות. אכן, כל התהליך הזה מבטא את השניות העמוקה בה הוא נמצא, שכן הוא לא יכול לדלג אל מעל הכלים והמדרגות

ופשוט לשוב אל ה', עליו .לעבור תהליך סבוך זה, ואף על פי כן, השניות הזו, בתוכה יש אחדות

.הפטרת שבת הגדול הִּנֵה אָנֹכִּי שֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִּּיָה הַנָבִּיא לִּפְנֵי בֹוא יֹום ה' הַגָדֹול

וְהַנֹורָא .][מלאכי ג, כג, הפטרתנו ,אנחנו אומרים מילים אלו לפני בוא יום ה' הגדול והנורא שלנו

.לפני ליל הסדר

זהו יום שבו "ה' הגדול והנורא", ביום זה, ה', מידת הרחמים, מתגלה גם בתור גדול, מידת

החסד, וגם בתור נורא , והוא בא אלינו . ביום זה, "ויוציאנו ה' ממצרים", במידת הרחמים הוא הוציאנו ממצרים, מצד אחד "לא על ידי מלאך... לא על ידי שליח" בחינת מידת הדין, שאנחנו נפגשים עם ההופעות המרוחקות שלו, ומצד שני "לא על ידי שרף" בחינת מידת החסד, שאנחנו

נפגשים ממש עם עצמותו השורפת, "אלא הקדוש ברוך ,הוא בכבודו ובעצמו", זעיר אנפין

שמרכזו מידת הרחמים ."', "ה

בשונה מכל השנה, בה החסד והדין קודמים לרחמים, ועבודת השילוב של החסד לדין לרחמים ,היא עבודה בפני עצמה, ביום זה, הרחמים מעדנים, מאזנים ומשלבים את החסד ואת הדין ,הם מנחים אותם להיות בדיוק במידה שהם צריכים שהם יהיו. ממילא נוכל לפגוש את ה' עצמו

אחדות ברובד הפנימ י ושניות ברובד החיצוני (רחמים), לא באופן ששוטף אותנו ובכך חוסם .)את אופציית המפגש, אחידות (חסד), ולא באופן שמנוכר אלינו ובכך נמנע ממנו, נפרדות (דין

במובן הזה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אותו יום ה' הגדול והנורא שבעבר הוא

הבסיס ליום ה' הגדול והנורא שבעתיד, ובכך תתגל ינה האחדות המלאה של כל אותם זמנים

בין שני הימים הללו ושניהם, ו עמה האחדות המלאה בין החסד לדין, שכל המאבק ביניהם לא היה מטרה בפני עצמו בחינת נפרדות, אלא מתוך מגמה לתת לכל אחד מהם מקום בחינת

.)שניות (כדי שהאחדות לא תהפוך לאחידות

.סעודה שנייה :אודות עניין הזיבה, המדרש [ויקרא רבה יח, א] אומר

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו' הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך לעפר רמה ותולעה

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.'לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו ..

אמר הקדוש ברוך הוא לאדם זה ראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים ונשמה שנתתי לך טהורה אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב ואם לאו הריני טורפה לפניך כל אלו בימי זקנותו אבל בימי בחרותו אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת

.לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש כי יהיה זב מבשרו

נשים לב לפער בין ימי הזקנות לימי הבחרות. בימי הזקנות ה' מעמיד בפני האדם שתי אפשרויות: או שלא תחלל את הקודש, את הקודש שסובב אותך (אני, מעוני, משרתי) ואת הקודש שממלא אותך (נשמה שנתתי לך), או שאני אמנע ממך את שני סוגי הקודש (הריני

טורפה לפניך, כלומר, תאבד את הקודש שממלא אותך וממילא גם את היכולת להיחשף לקודש ,שסובב אותך). לעומת זאת, בימי הבחרות ניתנת לאדם עצה, עצתו של עקביא בן מהללאל

לק"י

,להסתכל באותם שלושה דברים מעוררי יראת שמים המושתתת על עצתו של ה', שהמציא את

עניין הזיבה במיוחד כדי ל?העניש את האדם ובכך להחזירו לדרך הישר. מה גורם להבדל

כדי להבין זאת יהיה עלינו להבין את המסר הטמון בזיבה. בזיבה יוצא לאדם דם מעצמו. במובן

מסויים, הוא מת. זהו,, כאמור הבסיס לעצתו של עקביא בן מהללאל– ,"מאין באת", מן המוות

"ולאן אתה הולך", אל המוות ', "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", אחרי המוות. רוצים ה ושליחו עקביא בן מהללאל לומר, אם תבוא לידי עבירה או שתתלבט אם תבוא לידי עבירה, דע

לך, העבירה מנתקת אותך ,מחי החיים, וממילא מותירה אותך קליפה ריקה, מוות. במצב כזה הרי שאכן, יצא מתוכך דם, במובן מסויים תמות, וממילא גם יהיה שווה לך להרהר בשאל ו ת

מוצאך, יעדך ומה יהיה בתום כל אלה ,', בחינת "ולפני מי", העמידה נוכח ה' במקום עם ה ובחינת "דין וחשבון". אם לא תחטא, לא תמות, וממילא גם לא יהיה שווה לך להרהר בשאלות

אלו, שכן באמת לא תמות– .תמשיך להיות קשור לחי החיים, ותגלה איתו את אחדותכם

.סעודה שלישית לאחר שהתורה מתארת את ענייניו של הזב, היא מתארת את הטומאה שלה הוא גורם, טומאות משכב, מדרס, מגע ומשא, כמו אצל טמאים נוספים שגם אצלם אנו מוצאים טומאות אלו או חלק מהן. המשותף לכל הטומאות הללו הוא שהן מחייבות איזושהי זיקה גופנית

בין הטמא לטהור כדי שהראשון יטמא את האחרון, ובכך הן נבדלות מטומאת מת, שהיא גם

מטמאת באופן של .טומאת אוהל

על פי ההבנה שכל טומאה היא סוג של מיתה, ניתן להבחין בין שתי מיתות. כל מיתה, וממילא .כל טומאה, היא בעצם הפסקת זרימת האור אל האדם. כעת השאלה היא באיזה אור מדובר ישנה מיתה שהיא הפסקת האור הממלא, והיא בעצם טומאות אלו, וישנה מיתה שהיא הפסקת

האור הסובב, והיא טומא ת מת. לכן טומאות אלו קשורות לזיקה גופנית, בין הטמא, זה שאל הפנים שלו הופסקה זרימת האור, אך אל החוץ שלו עדיין ישנה זרימת אור ולכן הוא חי, ולכן טומאת מת לא קשורה לזיקה גופנית, בין הטמא, זה שאפילו אל החוץ שלו הופסקה זרימת

.האור, האור הסובב

עם זאת, בכך שכל המצבים השליליים, בהם מתחוללת הפסקת זרימת אור, נובעים מהשורש

,טמ"א ,ובכך שבכל המצבים השליליים הללו ישנה נקודת יציאה מהם הנובעת מהשורש טה"ר מתגלה האחדות המלאה של כל המצבים החיוביים המקבילים, בהם לא מתחוללת הפסקת

,זרימת אור.בסובב ובממלא, ה' מופיע על האדם ובתוכו

.כן יהיה עמנו תמיד בכניסת השבת דיברנו על השבת כשייכת ליסוד הסטטי, לתנועה מלמעלה למטה. אכן, ניתן להסתכל כך על כל הזמנים, בתור שייכים ליסוד הזה, בהיותם קדושים, וכמו כן, ובבחינה זו נתמקד עתה, ניתן להסתכל גם על שבת לא כשייכת ליסוד הסטטי. היסוד

,הסטטי מתבטא בהיותה זכר למעשה בראשית, אך השבת היא גם זכר ליציאת מצרים בהיותה קבועה ועומדת בכל יום שביעי, אך ישנה גם תוספת שבת, בהיותה מקודשת על ידי ה', "ויקדש ,אתו", אך ישנה גם הקדשתנו, "שמור את יום השבת לקדשו", בהיותה לא קשורה ללוח השנה

אך יש פרט שבו היא דומה לחודש האביב ,, ששמירתו היא המגמה של כל לוח השנה שלנו

"שמור את חדש ,האביב" ולעומתו "שמור את יום השבת לקדשו", בקיומה הקודם להולדת העם

.אך גוי ששבת חייב מיתה. יש לומר כי שתי הבחינות קיימות

לפי בחינה זו, יוצא שבשונה מהבחינה ההיא שבה שבת הגדול היא שבת ככל השבתות מצד היסוד הסטטי אלא שיש נקודה שבה היסוד הדינמי אף הוא מחזיר אור ליסוד הסטטי, שבת

שייכת אף היא ליסוד הדינמי באיזשהו מובן, ולכן שב ת !הגדול, היא עצמה, באמת יותר גדולה

.נסביר זאת נראה שבחינה זו מעלה בקודש לא את הסטטיות אלא את הדינמיות (ולא מוכרח

להבין שהמחלוקת הזו מהותית, היא יכולה להיות קיומית , ובהמשך נראה שהיא באמת

קיומית ), ולפי זה, ודומה שזו באמת הבחינה היותר מורגשת בציבור (אף שהרבה יודעים על קדושתה של השבת), שבת היא דווקא הזמן הפחות משמ .עותי

לק"י

נתקדם עוד. "החדש הזה לכם ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ראשית הדינמיות היא באותו

חודש שלנו שראשון הוא לנו (ניסוח זה מצביע על כך ש המחלוקת היא באמת קיומית ולא

)מהותית לחדשי השנה , בהיותו הנקודה בה בעצם נולד מי שישא את אותה דינמיות בלבו, עם ישראל, ומכאן חשיבותו של זכר ליציאת מצרים. ממילא כל זמן מחזיק פיסה מהזכר הזה, אך הזמן הסמוך והמכין לזמן שבו אין רק זכר ליציאת מצרים, אלא יש סיפור יציאת מצרים, ישנה

יציאת מצרים ממש, כלומר, השבת הס מוכה לליל הסדר, שבת הגדול, היא שבת הגדול! גם ,בכך מתגלה האחדות המלאה של הזמנים השונים .אף אם היא נראית אחרת

.ברכת הלבנה .""שגם הם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו אנחנו מתחדשים כמו הלבנה כל חודש, במובן של מתרעננים, אך בחודש הזה, אנחנו לא מתחדשים במובן של מתרעננים, אנחנו מתחדשים במובן של נולדים, שכן החודש הזה הוא לנו, ראשון הוא לנו לחדשי השנה. בחודש הזה, סוף סוף, בזכות העובדה שה' הפך להיות יוצר, יש יצור

שיכול לפאר לי וצר הזה, כעת היוצר הזה הוא מלך, שכן אין מלך בלא עם. התהליך הזה שב כל חודש, אך ביתר שאת בחודש ניסן, וזאת כתזכורת לאותו חודש ניסן ראשוני, אותו חודש בו

יצאו ישראל ממצרים. בכך מתגלה האחדו ,ת המלאה של ה' ושל ישראל, ושל כלל החודשים .ושל החודשים עם ראש השנה, ושל ראש השנה עם ראש קיום העם

.סעודה רביעית בפרשות שמיני- מצרע ראינו טומאות שונות, שעניינן הוא הרחקת הטמא מהמקדש וכל המתסעף מכך. המסר העולה מפרשות אלו הוא שהאחדות בין הקודש לחול

כוללת בתוכה איזושהי בעייתיות– מעצם היות החול חול, יש בו צד, הצד הנמוך ביותר, רגליו

יורדות מוות, שנקרא הטומאה, שהיא החול כשלעצמו, כלומר, כאשר הוא מנותק מהקודש ,

.והצד הזה לא יכול להתקבל אצל הקודש בשום פנים ואופן

לפי המסר הזה יוצא שהקודש מוכן להנחות את החול, להכוון את חייו ולהורות את דרכיו, אך

.לא במחיר של טשטוש האופי שלו עצמו, לכן הוא מרחיק מתוכו את אותה טומאה בכך מתגלה ,האחדות המלאה של הקודש ושל החול, ומתוכה דחיית הנפרדות של הצד המנותק של החול

.הטומאה, מהקודש

אמנם בפרשת אחרי מות אנו רואים מסר נוסף. לפי המסר של פרשות שמיני- מצרע, הקודש מוכן להורות את החול אך הוא עצמו לא מתמסר בכך, הוא לא מקריב כלום, ההיפך, הוא רק מרוויח. פתאום בפרשת אחרי מות אנו מגלים שהקודש לוקח בחשבון גם מצבים כאלה בהם

ישנה טומאת מקדש וקדשיו. מ עיניהן של פרשות שמיני- מצרע היינו אומרים שאין סיבה שיהיה מושג כזה, ויותר מכך לא יתכן שיהיה מושג כזה, שכן הקודש לא יכול להיות טמא. כמו כן, כפי שהאיר לי שלמה גושו, פתאום אנו מגלים את ה' כ"שכן אתם בתוך טומאתם", מרכז כל

.'הטומאה הזו הוא ה

פרשות שמיני- מצרע הן ההתמסרות שלנו לה', התמסרות החול אל הקודש, אך פרשת אחרי

מת היא התמסרות ה' אלינו, התמסרות הקודש אל החול . מתוך ההתמסרויות הללו, מתגלה

,האחדות המלאה ו.הן במרכזה

יום ארבעה עשר בניסן - חג הפסח

.בדיקת חמץ אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר .][פסחים א, א יש לדקדק בלשון "בודקין את החמץ", ובשם שנגזר ממנה, "בדיקת חמץ", שכן נראה ממנה לכאורה שמה שאנו עושים בפעולה זו הוא לבדוק את החמץ, ולא לבדוק האם יש חמץ. ניתן לומר שאכן, אנו

בודקים את החמץ ולא האם יש חמץ, שכן בידינו ישנו עוד חמץ– עוד שתי ארוחות לפנינו שבהן מותר לנו לאכול חמץ, ואם כן, ברור שאנו לא בודקים האם יש חמץ, הרי בוודאי ישנו חמץ, וגם

.אין כל בעיה בכך, אלא אנחנו בודקים את החמץ עצמו, לראות היכן הוא, האם כולו ידוע לנו

לק"י

?מהו הנר איתו אנו בודקים נ"ר, כך כתוב בספרים, הוא ראשי תיבות נפש רוח, ואם כן, אור הנר הוא האור שבתוכן, כלומר, הנשמה. מהו החמץ אותו אנו בודקים? חמץ סופי תיבות ויקח

גם מעץ [בראשית ג, כב], חששו של ה' אלהים מפני האפשרות שיקח האדם גם מעץ החיים

"וחי לעלם", כלומר, כפי שאומר רש"י במקום, שהחשש בזה הוא ש משיחיה לעולם הרי הוא

קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. אם כן, אנו בודקים עם הנשמה שלנו

.את רצוננו לחיות לעולם

,כפי שדקדקנו,בבדיקת חמץ אנחנו בודקים את החמץ אנחנו לא נגדו, אנחנו פשוט מנסים

.לדעת היכן הוא, האם הוא במקום הנכון לו לאור דברינו, שחמץ כולל בתוכו את אותו חשש ,שיאכל האדם גם מעץ החיים ויאמר שאף הוא אלוה, נאמר שאין בעיה בכך שנאכל מעץ החיים ההיפך, עלינו לאכול מעץ החיים, אלא שעלינו לאכול קודם ממנו ורק אחר כך מעץ הדעת טוב

ורע, ולכן נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת טוב ורע, שלא יקד ים את המאוחר. קודם כל .המפגש הבלתי אמצעי עם ה', עץ החיים, ורק אחר כך המפגש האמצעי, עץ הדעת טוב ורע

אם כן, יוצא שאנו בודקים עם הנשמה שלנו האם החמץ שלנו במקומו הנכון, האם כולו ידוע לנו, האם אנחנו עלולים להטעות את הבריות, וחלילה לומר שאף אנו אלוה, האם מתוך העובדה שאנו פוגשים את ה' בבחינת מפגש אמצעי, אנו בעצם לא נכיר בכך שאנחנו פוגשים אותו

ונאמר שאנו פוגשים .את עצמנו

החמץ לא נאסר כל השנה, ומיד לאחר הפסח הוא יותר לנו שוב. אנחנו כעת רק רוצים לבדוק שהוא במקום הנכון, כדי שנאכל מעץ החיים, כלומר, מהמצה, זו שאין בה הנפיחות של ההגדרות ושל המרחק שישנם במפגש האמצעי, אלא היא פתוחה לחלוטין למפגש בלתי אמצעי, לקבל חיים. "ויפח באפיו נשמת חיים", הנשמה, שהיא אור הנר, קושרת אותנו למקור החיים, לה', על ידי אכילתנו מעץ החיים, ואכן, היא גם קושרת אותנו לאמונה, למפגש הבלתי

אמצעי, "מיכלא דמהימנו .תא", לשון הזהר

נגיע בחג המצות למפגש הבלתי אמצעי, לעץ החיים, כלומר, לנשמה, לאמונה ולמצה, ומתוך ,כך לאחר החג נוכל לשוב אל המפגש הבלתי אמצעי, לעץ הדעת טוב ורע, כלומר, לרוח ולנפש לכל המבט הנולד לנו מהאמונה, גם באכילתנו את החמץ. ובכך תתגלה החיות האלהית

העולמית שמחוצה לנו ושבתוכנו ., ולא החיות שלנו חלילה

.שריפת חמץ יש משהו מפתיע בהעדפה דווקא לשרוף את החמץ. דרך ההכנה של חמץ היא !לרוב באפייתו, כלומר, בשריפה מסויימת שלו .דרך יצירתו היא גם דרך השמדתו .נבאר זאת

חמץ בגימטריא הוא138, כמניין לק"ח (בבדיקת חמץ ראינו שהוא גם סופי תיבות ויקח מעץ

,החיים ונציין שבשניהם השורש לק"ח, מה שמלמד על שייכות השורש הזה לחמץ משני

)המקומות הללו . הפעם הראשונה שהמילה לקח (והשורש לק"ח) מופיעה בתורה, היא

ב ,בריאתה של חוה מצלעו של האדם ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם .][ב, כב

אם כן, חמץ הוא פעולה של לקיחה. מהי לקיחה? בלשונות אחרות המילה לקיחה מהווה ,התייחסות פטרונית אל חפץ. בלשון הקודש, כפי שאנו רואים בתורה ממש בהופעה הראשונה

זוהי התייחסות של ה' אל האדם, המונחית על ידי ההבנה ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה

לו עזר כנגדו , כלומר, זו התייחסות מיטיבה ולא מנצלת . לאחר מכ ן ,], בספר דברים [כד, א

שורש זה יופיע בהקשר לפעולה שהיא בין איש לאשה., ביניהם כמובן אין שום פטרונות

,אם כן, רק מתוך ההתייחסויות הללו, לאדם כדי להיטיב לו, לאשה כדי לקדשה ה שורש לק"ח מושאל לטובת התייחסות אל חפץ, מה שמלמד אותנו על כך שבלשון הקודש, האדם לא

מתייחס לשום אדם ואפילו לא לשום .דבר באופן פטרוני הלקיחה יוצרת זיקה מסויימת, אך היא

לק"י

לא זיקה של שליטה כי אם של כלילה, האיש לא שולט באשה אלא כולל אותה, האדם לא שולט

.בחפץ אלא כולל אותו

.מדוע כך הוא הדבר בלשון הקודש? כך הוא הדבר בלשון הקודש כיוון שבה נבראו שמים וארץ ,דרך אותיותיה של לשון הקודש נבראו כל החפצים, אליהן נכנסה החיות האלהית העולמית

.והתחלקה לכל דבר ודבר ברמתו ממילא ברור שבמבט של לשון הקודש תהיה הבנה מלאה של אותה חיות שהיא בבסיס הכל, גם הדברים הכוללים וגם הדברים הנכללים, ולכן לא יהיו

.שום שליטה, פטרונות או ניצול

אם כן, חמץ עולה כמניין המילה לקח והשורש לק"ח, ו ממילא יוצא שחמץ הוא אותה יכולת של האדם לכלול אדם אחר או חפץ. יתכן שזהו גם הדימוי של נפיחות החמץ, כאילו הוא כולל בתוכו משהו. אין בכך רע, ההיפך, יש בכך הרבה טוב, כל אדם צריך לכלול חפצים, להשפיע אליהם

מהחיות שלו ו גם לקבל מהם, באיזון ובסדר הנכונים, וכך גם בין איש לאשה. אמנם כדי שלא תהפוך הכלילה לשליטה, עלינו להתכנס שבוע אחד לטובת היזכרות במקור החיות הזו, אלהים

.חיים .לכן אנחנו עוזבים את החמץ, עוזבים את הלקיחה, עוזבים את הכלילה

מה אנו עושים בשבוע זה? אנו נלקחים בעצמנו, אנו נכללים בעצמנו, אנו אוכלים מצה. מצה

בגימטריא היא135 ,, כמניין ממנה ,כלומר, מהאדמה מהפסוק בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב [ג, יט]. נשים לב, האדם

,נלקח מהאדמה, כלומר, מקור החיות של האדם מסומן באדמה, ויותר מכך ,הפסוק מדגיש

"ממנה לקחת", כי ,פעם הוא נכלל בה גם היום הוא נכלל בה, וגם בעתיד הוא ייכלל בה, כל החיות שלו היא ממנה, וממילא גם כל הלקיחות שלו. ה', חי החיים, הוא שיצר אותו, בהיותו

עפר מן האדמה. אם כן, אנו עוזבים לשבעת הימים ,הקרובים את החמץ, אנו כבר לא לוקחים ואוכלים את המצה, אנו נלקחים. אנו מפסיקים להשפיע מהחיות שה' נתן לנו, ומתחילים לקבל

.עוד ממנה ממנו

בזה נענה על ש אלתנו , מדוע אנו שורפים את החמץ, כלומר, מבטלים את קיומו על ידי דרך

יצירתו , שהיא אפייה-שריפה ? אנו חוזרים אל היסוד שאמרנו בבדיקת חמץ לפיו אין בעייתיות מהותית בחמץ, לפני ואחרי חג המצות, אין בו שום בעיה, יש בו בעייתיות זמנית, שבאה ללמד

,אותנו משהו. לפי זה ,ולפי דברינו ,אנחנו רוצים לרמוז כי אין בעיה בעצם הלקיחה, כלומר בהשפעה מהחיות האלהית העולמית, ההיפך, הלקיחה כשלעצמה ראויה וחשובה, ראוי וחשוב להשפיע מהחיות האלהית העולמית, אלא שיש בעייתיות בהגזמה של הלקיחה, שבה האדם

.מפסיק לקחת ומתחיל לשלוט

לכן אנו שורפים את החמץ, מראים את הבעייתיות שבהפרזה שבלקיחה, מה קורה כשאופים

יותר מדי . לאחר מכן, נאכל מצה, נפסיק לקחת ונתחיל להילקח, ובתום ימי החג, אחרי שנזכרנו .היטב מהו מקור חיותנו, למי אנו לקוחים, נשוב לקחת ולהשפיע מחיותו הלאה

.טבילה בערב פסח בשונה מהטבילה בערב שבת, הטבילה בערב יום טוב קשורה ביסודה למציאות כשהמקדש קיים– כאשר המקדש היה קיים, היו עולים אליו ישראל להקריב את קרבנות החג. במובן הזה, כאשר אנו טובלים בערב יום טוב, אנו מעוררים רחמי שמים, לזכות ולהקריב את קרבנות החג. אנו מכינים את עצמנו למציאות זו, ובכך אנו מעלים עוד ועוד בפני

ה' את הדרישה שיכונן אותה. ההווה החסר.והעתיד השלם מגלים את אחדותם

הדברים נכונים בטבילה בכל ערב יום טוב, ושבעתיים בטבילה בערב פסח. בערב יום טוב אנו טובלים לפני חצות היום או מעט אחריהם. בשונה מבשאר הימים הטובים, בהם הנוכחות שלנו .במקדש תחל רק מהלילה, בפסח הנוכחות שלנו במקדש מתחילה כבר באותו יום, בערב

מציאותית יתכן שאדם יטב ול, ומיד אחר כך כבר יעלה לשחוט את פסחו. במובן הזה, הטבילה בערב יום טוב היא תנאי הכרחי לנוכחות שלנו במקדש, הטבילה בערב פסח היא ממש מה

לק"י

שמנכיח אותנו במקדש. אם כך כשהמקדש עומד על תלו, כאשר לא כן, הרי שההכנה שלנו את

עצמנו לזאת והדרישה שלנו זאת עוצמתיים הרבה יותר, ושוב, ההווה החסר והעתיד השלם

.מגלים את אחדותם

.חג הפסח מהו פסח? פסח הוא בגימטריא148 , כמניין נצח. הפעם הראשונה שמופיעה מילה זו בכתבי הקודש היא בסיפור הדחתו של שאול מהיות מלך על ישראל בעקבות מלחמת עמלק

[שמואל א טו, כט], ב כינויו של שמואל נֵצַח יִּׂשְרָאֵל. מיהו אותו נצח ישראל? רש"י מפרש שהוא

,'ה " בהיותו נצחונו של ישראל ."

"סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם" [הקודש הכללי כו]. הקודש ינצח את העולם. ה' אלהי הקודש עם ועל ידי ישראל עם הקודש ינצח את כל ההוויה המתנגדת לו. לא חלילה בכתישה ובביטול, ההיפך, בפריחה ובשגשוג, "ומתגברים המקורים, ומתברכים המעינות, ומתעדנים

.]העולמים" [שם

עם ישראל לוקחים את הכבש, את אלהי מצרים, שיא ההוויה המתנגדת אל הקודש, וזובחים אותו לה'. במעשה זה הם, בעזות מצחם הטיפוסית, מנצחים, בשם ה', בשם הקודש, את ההוויה המתנגדת לו. הם זובחים את הפסח לא כדי לפגוע במצרים, אלא כדי להעלים את

הפולחן הטמא שלהם, ובכך לפתוח אותם לאופציית התגברות המקורית, התברכות המעיינות

.והתעדנות העולמים

מתוך פסח מצרים הזה, פסח הנצחון, אנו מגיעים אל פסח דורות, פסח הנצח, מתוך התנועה .מלמעלה למטה, מהקודש אל החול, צומחת התנועה מלמטה למעלה, מהחול את הקודש

תֹודִּיעֵנִּי אֹרַח חַּיִּים ׂשֹבַע ׂשְמָחֹות אֶת פָנֶיָך נְעִּמֹות בִּימִּינְָך נֶצַח [תהלים טז, יא]. למה

?"הכוונה ב"נעימות בימינך נצח,כפי שאומרים המצודת דוד במקום " תן בי דעה ללכת באורח

המביאה החיים הנצחיים להיות שובע בשמחות במה שאראה את פניך ". נצחון הקודש על

ההוויה המתנגדת לו, יגרום לעולם .להיות נצחי, ינצח אותו

"העולם הנצחי, הרוחני, השכלי הקיים, יהיה ר א ש כל המאויים, והבסיס לכל עלילות בני

.האדם ..... ובאים להדר ולפאר ליוצר עולמים בשפתי אמת... ומתרוממים לגבהי רום ומשתגבים בשיגוב אלוה נורא הוד, ומתפארים בפאר בטחון ושלות נצח". הנצח ון והנצחיות אחד הם, ואכן, בפרקו זה של הרב הם מעורבים זה בזה, שכן מדובר במהלך אחד, נצחון הקודש על העולם מלמעלה למטה ומתוכו חתירתו הנצחית של העולם אל הקודש מלמטה למעלה. במצרים זבחנו את הפסח כדי להזרים את אור הקודש אל העולם, ולדורות אנו

מתפללים לזבוח את הפסח כדי להתרומם לנצח עם העולם אל אור הקוד .ש בכך הקודש יתברר

כקודש הכללי, שממנו מושפע השפע ל עולם, ואליו העולם שב .ומשתוקק

שבת-פסח

.בואי כלה פסח נקרא שבת, שניהם משביתים, ולכן פסח הוא שבעה ימים, ואחריהם אנחנו 'מתחילים שבוע/שנה שלמה של קרבת ה

סעודה ראשונה- .סדר פסח בסדר פסח אנחנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים, יתר על מצוות זכירתה שאנו מקיימים כל יום ויום. הזכירה היא המפגש האמצעי עם ה' שכך הושיע אותנו, הסיפור הוא המפגש הבלתי אמצעי איתו. פתאום כולם חוזרים אחורה בזמן וחווים את

את סיפור יציאת מצרים מחדש, וממילא נפגש ים עם ה' במפגש בלתי אמצעי, ובכך מגלים את

.אחדותם עמו, ואת אחדות המפגשים הללו

לק"י

.נצייר את כל ההגדה של פסח כמונחית על ידי רעיון זה

הא לחמא עניא– אנו מציגים את אותו לחם עוני. יותר מכך, אנו מדמים את עצמנו לעבדים (למרות שאנו כבר לא עבדים בגאולה הנוכחית) וכאילו אנו לא נוכחים בארץ (למרות שאנו

.)נוכחים בארץ

מה נשתנה– זוהי הקדמה שעניינה להצביע על השוני בין הלילה הזה, בו אנו מספרים, כלומר

.נפגשים במפגש בלתי אמצעי, לשאר הלילות, בהם אנו זוכרים, כלומר נפגשים במפגש אמצעי

עבדים היינו– .אנחנו היינו עבדים, אנחנו חוזרים למפגש הבלתי אמצעי

...ואפילו כלנו חכמים... מעשה ברבי אליעזר– כולם חייבים בסיפור יציאת מצרים, גם גדולי 'התנאים, למרות שהם בוודאי זוכרים את כל הפרטים של יציאת מצרים, כלומר, פוגשים את ה

.במפגש אמצעי, כיוון שזה לא משנה, הנקודה היא חווייתם

אמר ר' אלעזר בן עזריה– בהנחה ואין מחלוקת בין חכמים לבן זומא, הרי שצריך לזכור את יציאת מצרים כל הזמן. כאן בעל ההגדה מבחין בין זכירת יציאת מצרים, שהיא בהגדרתה ,נצחית, כלומר, המפגש האמצעי וממילא הסטטי, לסיפור יציאת מצרים, שהוא בהגדרתו זמני

אנו חוזרים אל סיטואציה מסויימת, המפגש הבל .תי אמצעי וממילא הדינמי

ברוך המקום ברוך הוא... כנגד ארבעה בנים– כאשר אנו מדברים על סיפור, על מפגש בלתי אמצעי, אין בו מסננים, ולכן כל אחד חווה אותו כפי שהוא חווה אותו, וממילא נדרש סיפור עבור

.כל אחד כפי שהוא

יכול מראש חודש – סיפור יציאת מצרים הוא דווקא "בעבור זה", כלומר, דווקא כשמצה ומרור

.מונחים לפנינו, דווקא כשאנו חווים כך את המפגש באופן בלתי אמצעי

מתחלה עובדי עבודה זרה– ,כאשר מדובר על סיפור מדובר על מכלול שלם של אירועים שמהווים רקע לסיטואציה הזו. עבור זכירת יציאת מצרים אין לנו צורך במכלול זה, אך עבור

.סיפורה, בוודאי, בהיותו מפגש בלתי אמצעי

והיא שעמדה– ."לכלותינו", כאילו אנו עמדנו בגזירה, כי המפגש הוא בלתי אמצעי

...צא ולמד – אנו בוחרים דווקא בסיפור כפי שהוא מופיע במקרא בכורים כיוון שגם הוא כמונו אנכרוניסטי, הוא זה שפותח בפנינו את האופציה בכלל שאדם שיבוא באופן אנכרוניסטי יוכל

.להיפגש עם ה' ועם סיפור יציאת מצרים באופן בלתי אמצעי

ר' יוסי הגלילי– כאן אנו מוסיפים למכלול האירועים המהווים רקע לסיטואציה שאירעו לפניה אותה אנו חווים במפגש בלתי אמצעי, גם את מכלול האירועים הללו שאירעו אחריה, קריעת

.ים סוף, כיוון שגם הוא נכלל במפגש בלתי אמצעי

כמה מעלות טובות למקום עלינו– במבט לאחור, אנו מודים לה' על הכל ביחד, ולא היינו מוותרים על אף אחת מהמעלות הטובות הללו, אך אם אנו מתחברים לגמרי לאירוע, אם אנו מספרים, אם אנו במפגש בלתי אמצעי, הרי שאנו ממש יכולים להודות על כל פרט ופרט בפני

עצמו כמו אדם שנמצא שם שבכלל לא יודע אם הפרט הבא.'יגיע וגם עליו יזכה להודות לה

רבן גמליאל– ,'מתוך סיפור יציאת מצרים כחווית מפגש בלתי אמצעי עם ה אנו חייבים להבין

את העניין של פסח, מצה ומרור, כדי שגם הם יהיו כך עבורנ .ו

.תפילת הטל תמידיות הטל, "היה סתרי עתה כאתמול וכמחר", שבת ויום טוב

.סעודה שנייה ארבעת הבנים

.סעודה שלישית אדיר במלוכה , על מיעוט ענייני המלוכה בחג הפסח

לק"י

.כן יהיה עמנו תמיד,ממחרת השבת גם שבת וגם פסח הם שבת, כי שניהם מציגים עולם

,חדש אין מקום לספירה ולהתקדמות בתוך עולם שכולו שבת

.סעודה רביעית עבדים היינו, אם ה' לא ידאג לנו אף אחד לא ידאג לנו, וזאת כדי שמהותית נבין שכל העולם הזה הוא ה' מלכתחילה

חול המועד פסח

.א דחול המועד פסח 'במזמור קז אותו אנו אומרים במהלך ימי חג הפסח, אנו מתארים את ה

.]בתור זה ש"ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים" [שם לה סופי תיבות של "מים וארץ

( ציה" הוא מצ"ה וכן במקבילה בישעיה מא, יח ), כלומר, בפסוק זה יש שייכות מהותית לעניינה

?של המצה. מהי

הלכתית, מצה היא פת הבאה בכסנין . פת הבאה בכסנין היא פת לכל דבר, שהרי בתנאים מסויימים מברכים עליה "המוציא לחם מן הארץ", ואכן, "בורא מיני מזונות" איננה ברכה שקובעת קטגוריה לעצמה, וזאת בשונה מהמוציא, אלא מזונות קובעת טווח רחב של מזונות

("מיני מזונות"), שבתוכה מיני לחמים ובתוכה שאינם מיני ל חמים. אם כן, היוצא מדברינו הוא

.שמצה היא פת לכל דבר ועניין

.עם זאת, המצה, בחוסר החמצתה, כל כך דבקה בה', שהיא לא מחמיצה שום רגע לדבוק בו היא כל הזמן איתו. לכן היא לא מוכנה לקחת מקום פעיל בסדרי החיים, היא כעת איתו. כל

[ "זאת, עד שיתקיים בה "שבעת ימים תאכל מצות כאשר צותיך משפטים כג, טו; כמעט באותו נוסח בכי תשא לד, יח], או אז לפתע היא תיקח את מקומה הפעיל בסדרי החיים, ותתחיל

.להיות המאכל המרכזי שלנו

אמנם כל זה לא כנגד הדבקות שלה בה', אלא ההיפך, מתוך הדבקות שלה בה', כאשר הוא

.צוה אותה אותה מצה רואה את עצמה כשפלה בעיניה ואת בוראה כגדול, שהיא לא תמהר למלוך, אך ברגע שהוא עצמו יגיד לה למלוך, היא תמלוך גם תמלוך (ועוד תאכיל אותנו שלושה

,)וארבעה כזיתות כשאכילה רגילה היא רק כזית אחד אך כל זה רק בשמו של מלך מלכי

.המלכים .לכן בתום שבעת ימי הפסח, היא לא תחזיק שום דבר מזה לעצמה ותחדל

זהו גם הכתוב בפסוק זה. "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים". המדבר וארץ הציה דבקים בה', אין להם משלהם כלום. עם זאת, ברגע שהוא יצווה אותו, המדבר יהפוך בן רגע

לאגם מים. אם יורה אותה כן., ארץ הציה תתמלא מים .כמו המצה עם זאת, נשים לב, המדבר לא באמת חודל מהיות מדבר, הוא מדבר, שהוא אגם מים, כיוון שה' ביקש ממנו כך, אך הוא יודע שהוא אגם מים, והוא באמת כן (לכן ה' לא רק מצווה אותו להיות אגם מים, הוא גם משים

.)אותו באופן אקטיבי ככזה, אין למדבר מעצמו כלום

,כך אנו בשבעת ימי הפסח, דבקים בה' לחלוטין, עד כדי כך שאנו לא פועלים מלמטה למעלה

,לכיוונו,אלא מלמעלה למטה ,מכיוונו אנו פועלים אך ורק בשליחותו , ולכן אנו לא מחזיקים שום .דבר מזה לעצמנו כאשר אנו ביחס אליו

.'כך היה ביציאת מצרים. במהלך השעבוד היינו דכאים ושפלי רוח, שכן היינו דבוקים בה זעקתנו הסתמית, "ויזעקו", ממילא הגיעה לה', כי אנו לא מכוונים את עצמנו אליו, אנו ממש

."דבקים בו, "ותעל שועתם אל האלהים 'היינו עם ה', בפנימיות. ביציאת מצרים הורה לנו ה למלוך, לצאת ממצרים, להפוך את עצמנו ממדבר למדבר שהוא אגם מים, למצה, שהיא מרכז

.המזון שלנו, אך כזו שגם יודעת לפנות את מקומה בתום חלות המצווה

לק"י

בזה מתגלה אחדותנו עם ה', המתבטאת בדבקות, ובכך שהיא נותרת גם כאשר אנו לכאורה

.יורדים ויוצאים ממנה

.ב דחול המועד פסח "כי השביע נפש שקקה ונפש רעבה מלא טוב", ה' בניסיו משפיע גם על

הגוף וגם על הנפש כאחד

.ג דחול המועד פסח שיר השירים– בפסח נוצרה אומה וירוממוהו בקהל עם

.ד דחול המועד פסח "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'", חכמה יחיד בינה רבים

.ה דחול המועד פסח '"יודו לה חסדו ונפלאתיו לבני אדם", הוא עושה לנו ניסים כדי שנודה לו וכדי שנספר לאחרים, ובכך ישראל מתגלים כאלה שבעצם מגלים את האחדות המלאה בין

.הבורא לכל בריאתו דרך הודייתם על ניסיו

צו- הגדול

.בואי כלה שבת הגדול. שבת עניינה החופש מכל השעבודים, חופש המתבטא בשביתה. מכל שבת אנו שואבים את הכוח לזכור את יציאת מצרים, ואילו משבת הגדול אנו שואבים את הכוח לא לזכור, כי אם לספר את יציאת מצרים, לא רק איזשהו ציון לאירוע היסטורי כי אם חווייתו ,מתוך השתייכות כנה אליו. לכן שבת זו נקראת שבת הגדול, שכן היא הכי שבת, הכי חופש

מכל השבתות. חופש זה מגלה את האחדות של כל ההוויה, וממילא שבת זו מגלה אותה באופן

.המובהק ביותר

.סעודה ראשונה "והקטיר עליה חלבי השלמים", "עליה השלם כל הקרבנות כולם". סדר היחס ,'בין ה' לישראל הוא התמסרות, הירתמות ישראל אל ה', הזדהות, קרבת ישראל אל ה והתמסרות שמתוך הזדהות, הירתמות ישראל אל ה' מתוך קרבתו אליו, ההבנה שההתמסרות

אליו כוללת גם ובעיקר את קרבתו. סדר היחס ב ין ה' לישראל מתרחש גם במקדש, כל יום נפתח בתמיד של שחר, קרבן עולה, שהוא התמסרות, ממשיך ליתר הקרבנות שבכולם יש גם ובעיקר הזדהות, ונחתם בתמיד של בין הערביים, עוד קרבן עולה, שהוא התמסרות, אלא שהיא

.מתוך הזדהות

עם זאת, יש קרבן שמוקרב במקדש אחרי תמיד של בין הערביים– 'קרבן פסח, שאם יזכנו ה נקריב בשבוע הבא עלינו לטובה. קרבן פסח מתחיל עוד במצרים, ואז הוא תובע את שיא ההתמסרות, לשחוט את אליל מצרים לעיניהם. אחר כך מתחילה שנה שלמה שעניינה הקדושה

המשולשת, כפי שהגדירה רבנו, ישראל, תורה ושכינה, שבסופה בחודש ניסן בו נגאלו ישראל בשנה שעברה, נחנך המשכן, שעניינו שכינת ה' בישראל, כלומר הזדהות. או אז מגיע השלב

האחרון, קרבן פסח הראשון במקדש– התמסרות שמתוך הזדהות. לכן הוא מוקרב אחרי תמיד

של בין הערביים, שכן הוא ממש חלק ממנו. בסדר.יחס מדוייק זה מתגלה אחדות ה' וישראל

.הפטרת שבת הגדול "ליראי ה' ולחשבי שמו". ישראל נקראים לשמוע לדבר ה' בפי מלאכי ולחזור בתשובה, וממילא להיגאל. אם יעשו זאת, יהיו יראי ה' וחושבי שמו. יראי ה', הנרתעים

מעצמותו, וחושבי שמו, הדבקים בהופעותיו , וכל זאת בשל נעלמותו. רק כאשר יבחר זה להתגלות אליהם, מלמעלה למטה, יהפכו להיות אוהבי ה', החושקים בקרבתו, וגם אז עדיין תהיה בהם מן ההירתעות הזו. עד אז, אין להם אלא לעסוק בביטוייו כאן בעולם. כך היה ביציאת

מצרים. ביציאת מצרים ישראל לא שמעו שום דיבור מאת ה', ר ק למהלכיו נחשפו. היו הם יראי

ה' וחושבי שמו. רק לאחר מכן ב מעמד הר סיני שמעו דיבורו, והיו לאוהבי שמו, ואף ברגעים .נעלים אלו, יצאה נשמתם מרוב הירתעות בנבואת מלאכי אותה אנו קוראים בשבת זו, המכינה

.ליציאת מצרים, ישנו מקום לבחינה מכובדת זו כך היא אחדות .ה' וישראל

לק"י

.סעודה שנייה בפרשה זו (כמו בקודמתה) מובאים איסור אכילת חלב ואיסור אכילת דם זה לצד זה. מצד אחד, נקראים אנו לא לאכול חלב, שהוא המשובח והגבוה ביותר, ומצד שני, לא לאכול דם, שהם הפחות והנמוך ביותר. כך בחג הפסח אותו נחגוג השבוע נקראים אנו מצד

אחד להקריב לה' את בשר הפסח (ורק מתוך כך לאכלו), שהוא המשובח והגבוה ביותר באופן יחסי, ומצד שני לא לאכול חמץ, שהוא הגס והנמוך ביותר. ישראל הם באמצע, בין העליונים ביותר, שאותם הם מפנים לה', כחלב וכפסח, לתחתונים ביותר, שמהם הם נמנעים, ובכך הם

מגלים את הקודש שבכל ה.עולם

.סעודה שלישית מנחת חביתין אותה אנו פוגשים בפרשתנו מוקרבת על ידי כהן הדיוט בפעם הראשונה שבה הוא עובד במקדש, ועל ידי כהן גדול כל יום. בעוד כהן הדיוט מחדש קומה רוחנית פעם אחת בחייו, כהן גדול מחדש קומה רוחנית כל יום. היותר קרוב לה', שאין סוף

,הוא יותר קרוב גם ליסוד החיות המופיע מתוכו, ממנו בא .חידוש לעולם

.כן יהיה עמנו תמיד ומשבת זו, החופש המוחלט, אל חג הפסח שחל השבוע, החופש של .ישראל משעבוד מצרים, המגלה אותו

.ברכת לבנה אנו מברכים על הלבנה, למרות שהיא איננה החמה, שכן אנו מאמינים לא רק באור הישר, אלא גם האור החוזר מתוך אחדותם. כך ה', בחודש זה, חודש ניסן, מוליד בכך שהוא מציל את ישראל, שכן הוא מאמין לא רק באור הישר שלו, אלא גם באור החוזר של

.ישראל, מתוך אחדותם

.סעודה רביעית משה משמש ככהן הגדול בשבעת ימי המילואים, ולאחריהם ,, לדורות כולם אהרן. ההבדל בין הנהגותיהם הוא שמשה עבודתו מיוחדת, עד כדי כך שכפי שמעיר רש"י הזאה אחת שהוא עושה לא צווה בה במפורש בתורה, וברור שצווה בה, אך כנראה מיוחדות הזאה זאת מונעת ממנה להתפרש, ואילו אהרן עבודתו שגרתית, וממילא גם הכל בה מפורש

בתורה .באופן מלא

טעותם של נדב ואביהוא עליה נקרא בפרשה הבאה, היא שהם נ יסו לעבוד עבודה מיוחדת

,בזמן השגרה הם סברו שהם שקולים כמשה וכאהרן כדברי המדרש, שהם יכולים לעבוד גם כמשה שעבודתו מיוחדת וגם כאהרן שעבודתו שגרתית, ובאמת היה עליהם לעבוד רק עבודה שגרתית, ואם היו מטים אזנם לה' ולא מקריבים "אש זרה אשר לא צוה ה' אתם", היו מבינים

.שהנדרש מהם הוא עבודה שגרתית

עבודת משה מתרחשת בחודש אדר, בו גם חג הפורים, המאופיין בעבודה מיוחדת חסרת סדר (ואכן הוא עצמו נולד ונפטר על פי המדרש בחודש אדר), ואילו עבודת אהרן מתרחשת בחודש

.ניסן, בו חג הפסח אותו נחגוג השבוע, המאופיין בעבודה שגרתית מבוססת סדר

ארבעה עשר בניסן

.בדיקת חמץ ,עניין ראש השנה הוא לימוד מי ראש השנה, מי ההתחלה של כל המציאות הזו

הבורא., הטוב והמיטיב שני ראשי שנים הם, ראש השנה בתשרי וראש השנה בניסן. ראש

השנה בתשרי מלמד זאת מיהו הבורא בדרך ,של מלחמה, לכן מיד אחרי ראש השנה בתשרי חל יום הכפורים, שהוא ההתמודדות של האדם עם העובדה שיש בורא, המתבטאת בתשובה

.על חטאיו, הם מעשיו הרעים, העומדים בסתירה להיות הבורא טוב ומיטיב

לעומתו, ראש השנה בניסן מלמד מיהו הבורא הטוב והמיטיב, אך לא בדרך מלחמה אלא בדרך זרימה, לכן נכון, על האדם מוטלת ההתמודדות של האדם עם העובדה שיש בורא, אך היא לא כוללת תשובה על חטאיו, על מעשים רעים שלו, אלא ניקוי חמץ, שהוא רכוש רע שלו, ואיננו

מיוחס אליו באופן מלא, ועקרונית די בביטולו בלבד. בתשרי האדם צריך לחטא את עצמו, בניסן

לק"י

,עליו רק לנקות את ביתו. כמו כן, התמודדות זו לא מתרחשת לאחר ראש השנה, אלא לפניו שכן לא מדובר במלחמה עם גורם קיים, אלא בזרימה ממצב אחד רע למצב אחר טוב, כיאה לעולמו של הבורא הטוב והמיטיב. במובן הזה, בראש השנה בתשרי מתגלה טובו הכללי של

הבורא הטוב והמיטיב באופן .בדיעבדי, ואילו בראש השנה בניסן הוא מתגלה באופן לכתחילאי

.שריפת חמץ כמובא בלשם יחוד לפני שריפת חמץ בלשון חכמים, שריפת חמץ היא בחינת .""פסילי אלהיהם תשרפון באש כמה דרכים לביטול הרע. ניתן לפוררו, לבטל את הקשר בין פרטיו היוצרים אותו, ניתן לזרקו לים, לבטל את הרלוונטיות שלו, וניתן לשרפו, לבטל את כל עצמותו. בכלל הרע עבודה זרה, ואנו מצווים בביטולה, בכלל ביטולה גם ובעיקר שריפתה. כך

גם עם החמץ. מתוך ביטול הרע הזה בכל הדר .כים, גם ובעיקר ובשריפה, מתגלה הטוב הכללי

.חג הפסח וַאֲמַרְתֶּם זֶּבַח פֶּסַח הּוא לַה' אֲשֶּר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵּי יִשְרָּאֵּל בְמִצְרַיִם בְנָּגְפֹו אֶּת מִצְרַיִם וְאֶּת בָּתֵּינּו הִצִיל [שמות יב, כז]. "זבח פסח הוא לה'", הפסיחה היא לה', שהצלת ישראל

עניינה קביעת מגמת ישראל כ.'מופיעים את אור ה

ליל הסדר ויום טוב ראשון של פסח

.כניסת החג "תאיר כאור יום חשכת לילה". ביום- לילה זה, מלמד אותנו ה' דרך סיפור יציאת

.מצרים של ישראל כיצד כל החושך עניינו רק גילוי האור

.)סיפור יציאת מצרים (בהגדה ולאחריה "בעבור זה– ,"בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ההבדל בין זכירה שהיא קישור העבר אל ההווה לסיפור שהוא חיי העבר בהווה, מתוך

.אחדותם, מתבטא בנקודה זו, שבה סיפור יציאת מצרים יכול להתרחש רק בבחינת זה

מצוות האכילה– .פסח מצה ומרור,"מתוך ה"בעבור זה ההבדל בין זכירה לסיפור, בבחינת ,"זה, מצוות האכילה אינן במקביל למצוות הסיפור, אלא הן חלק ממנו, "פסח זה על שום מה

."מצה זו על שום מה" וכיוצא בה

.כורך דווקא הלל, מורה דרכו של בית הלל היותר מקל, לא מתוך פשרנות אלא מתוך מורכבות ,המתגלה במצב המצוי כפשרנות, הוא הכורך, הרואה את כל הצדדים כשייכים למכלול אחד את צד הגלות המתבטא במרור, את צד הגאולה המתבטא במצה ואת צד השייכות לה' בכל

.התקופות המתבטא בפסח

.סעודה ראשונה בפסח עניין המלכת ה' על ידי ישראל מופיע רק כעניין צדדי ובסוף ההגדה בפיוט אדיר במלוכה. מדוע? "אין מלך בלא עם", לא כביטול העם בפני המלך, רק כאמצעי טכני להמלכתו, אלא כהבנה שבהיות העם מופיע המלך יש בו ערך בפני עצמו. לפי זה, אמור להיות

,לעם כשלעצמו מקום משמעותי ועם זאת הוא יוביל למקום בו הוא ממליך את המלך. בחצי

שנה זו של ניסן-אלול, העם נבנה, זוהי תקופת העם, ובחצי שנה של תשרי- אדר המלך מומלך ,על ידי העם, זוהי תקופת המלך. לכן בפסח אנו לא מתעסקים במלך, אנו מתעסקים בעם עצמו

וכל שבחו של ה' יהיה רק ביחס לג אולת העם, ורק מתוך כך, נגיע בסוף הסדר כשיקוף של סוף .התקופה, להמלכת ה'. מכל מקום, ביחס דק זה של המלך והעם, מתגלה אחדותם

.הלל שם לל"ה הוא בגימטריא שם אדנות. ההלל שלנו הוא אודות השגחת ה' על המצבים הכי רעים, המתבטאת בשם אדנות, בהיותו "הרופא לשבורי לב", מה שגורם לאותם מצבים "להודיע לבני האדם" גבורותיו, ו"לשבח לאדון הכל", לגילוי מגמת הטוב הכללי שה' מנהיג בעולמו כפי

.שהיא מופיעה על ישראל

.שיר השירים ?מדוע קוראים שיר השירים בליל הסדר שיר השירים לא מתאר את היחס הנפשי בין האיש לאשה, כי אם את היחס הגופני, את הצוואר, את החך, את העיניים, את הבטן וכיוצא

לק"י

באלו. בהיותו משקף את היחס בין ה' לישראל, הרי שהוא משקף דווקא את היחס הגופני בין .ה' לישראל, את אהבת ה' דווקא את הגוף של ישראל, את הקיום הגשמי שלו, מתוך אחדותם פן זה מחודד ביציאת מצרים, המתחוללת לפני מתן תורה, כשלב העומד בפני עצמו של תהליך

זה, מתוך אחדות הג שמיות והרוחניות אך ראיית כל אחד גם כבעל ערך בפני עצמו ולא חלילה

בטל בפני האחר , ולכן בשל עיסוקה של המגילה דווקא ביחס הגופני בין ה' לישראל, נקראת .היא בליל הסדר בו מספרים אנו על יציאת מצרים, שכל כולה דווקא יחס גופני זה

.תיקון הטל :(כז) מְעֹנָה אֱֹלהֵי קֶדֶם ּומִּתַחַת זְרֹעֹת עֹולָם וַיְגָרֶש מִּפָנֶיָך אֹויֵב וַּיֹאמֶר הַשְמֵד

:(כח) וַּיִּשְכֹן יִּׂשְרָאֵל בֶטַח בָדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָגָן וְתִּירֹוש אַף שָמָיו יַעַרְפּו טָל [דברים

לג]. אחרי שהאויב המצרי גורש, ישראל נמצא בבטחון, ולכן הוא זוכה לטל, שעניינו קביעות , .'מתוך מוחלטות אחדותם עם ה

.קידוש "ויוצא ישראל מתוכם", ה' הוציא את ישראל מהתוך של מצרים ,, כלומר מהשעבוד

הגשמי-החיצוני של מצרים, אלא גם מהשעבוד הרוחני - הפנימי של מצרים , מתוך מגמת הקודש

.הכללי שהם נקראים לגלות בעולם

.סעודה שנייה ""זמן חירותנו . "זמן", שכן בזמן זה מופיעה החירות על ישראל, ומתוך כך, בדור

המייסד של העם הזה התחוללה יציאת מצרים, ומכוחם נפתחה הופעת החירות הזו בזמן הזה

בכל דור ודור . אמנם בדיוק בשל כך יש לדעת כי זמן זה פועל את פעולתו רק על "חירותנו" ולא על "חירותי", כלומר, על חירות העם ומתוכה חירות האנשים, הכלל ומתוכו הפרטים, הרי רק

.מתוך שייכות הדור הזה לדורות הקודמים הוא יכול להתחבר לחירות זו

.צאת החג מכאן ואילך, יציאת מצרים נאמרת לא רק בימים אלא גם בלילות, להורות על כך שלא רק באור של ליל הסדר ניתן לראות כיצד גם החושך מביא רק לגילוי האור, אלא בכל

.חושך שהוא

חול המועד פסח

.א דחול המועד פסח .נחלקו בנוגע למצה כל שבעת הימים, האם היא חובה, מצווה או רשות

מהו יסוד המחלוקת? לפי הזהר, המצה היא מאכל האמונה. לגבי אמונה, ישנן שלוש גישות ,

האם היא מתקבלת על ידי אירוע היסטורי מסויים או על ידי השכל .

גישה אחת אומרת שאמונה קשורה לאירוע היסטורי מסויים, ליציאת מצרים, למתן תורה וכיוצא

.בהם, זוהי דעת רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי לפי זה, המצה היא רשות כל שבעה, שכן

.האירוע ההיסטורי המסויים שממנו אנו מקבלים את האמונה התרחש בליל הסדר

,גישה שנייה אומרת שאמונה קשורה גם לאירוע היסטורי מסויים וה יא גם יכולה להתקבל

מהשכל, זוהי דעת רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות . לפי זה, המצה היא מצווה כל

,שבעה בליל הסדר חובה בשל האירוע ההיסטורי המסויים שהתרחש בו, בשאר הימים מצווה .בשל השכל שלא קשור דווקא לאירוע

גישה שלישית אומרת שאמונה יכולה להתקבל אך ורק מהשכל, זוהי דעת הרמב"ם בספר

.מורה הנבוכים לפי זה, המצה היא חובה כל שבעה, שכן אין הבדל בין ליל הסדר בו התרחש

.האירוע המסויים לשאר הימים, שכן לא ממנו אנו מקבלים את האמונה, כי אם מהשכל

.ג דחול המועד פסח חותני אוריה הסביר את עניין הבכורה,, המופיע בפרשיית היום בסעודת

מצווה לכבוד סיום ש"ס משנה שעשה ב תענית בכורות , ואני אביא זאת בלשוני . הבכורה

בישראל עניינה התודעה כי הכל שייך לה,'. תודעה זו יכולה להתבטא בהתמסרות בחינת ,תענית בכורות (וכבכור אדם, בהמה ופירות), ההירתמות לה' על חשבון האינטרס האישי

לק"י

.ובהזדהות, בחינת סעודת מצווה הפוטרת מתענית בכורות, נוכחות ה' בתוך האינטרס האישי אוסיף עליו שהדבר קשור ספציפית ליציאת מצרים, ולכן פרשיית היום עוסקת בבכור אדם מתוך יציאת מצרים, שכן בשל יציאת מצרים, עלול העם להסיק שזהו, קיבל את חירותו, ועכשיו עליו

לחיות את חי יו, שזו המסקנה ההפוכה מהמסקנה הנכונה– קיבל את חירותו, ולכן עליו

.להתמסר לה' ולהזדהות עמו, מתוך אחדותם

.ד דחול המועד פסח במרכז פרשיית אם כסף אותה קראנו היום, יציאת מצרים כמובילה להתנהלות כלכלית חברתית צודקת, אמנם נראה ממיקום כל פרשייה זו בחג הפסח, שלא רק התנהלות זו קשורה ליציאת מצרים, כי אם כל שאר ההתנהלויות המופיעות בפרשייה, להורות

על מקומה של יציאת מצרים בתור מגלה את הקודש .הכללי על ישראל בכל מרחבי חייו

.ה דחול המועד פסח בפרשיית פסח שני אותה קראנו היום עולה שאלה: מדוע מלכתחילה הבינו אותם טמאים לנפש אדם שהם מנועים מלהקריב את קרבן הפסח? מסתבר שמעצם היותו מעין קרבן ציבור הם כלל לא מנועים מלהקריבו! אכן, נראה שישראל קדושים מבינים

מטבעם שטהרה קודמת לקדושה. טהרה איננה הקדושה, טהר ה היא המוכנות הגופנית ,הנפשית הרוחנית והנשמתית לקבלת קדושה. לכן אם הם טמאים, ברור להם בבסיס חשיבתם ,לא יתכן שהם יוכלו להביא ולאכול קדשים כקרבן פסח. זאת לגילוי הקודש הכללי על ישראל

.גם במצביהם הטמאים החסרים והמקולקלים