נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן לפרשת בלק

נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן

לפרשת בלק

זיו חן זצ''ל

הקדושת לוי מסביר שבלק חשש שישראל יעלו את הניצוצות מעמו. מלימוד משותף של אביעד אהלי ושלי עלתה האפשרות שבאמת זו גם הייתה המוטיבציה של בלעם. ה' אומר לבלעם (כב, יב):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.

בלעם מתאר את זה אחר כך (שם יג) מעט שונה:

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.

מפליא מאוד איך בלעם חתך את דבר ה' אליו באופן כל כך גס. ה' לא סתם מנע ממנו ללכת עמהם, הוא גם אמר לו שלא אפשרי טכנית ומהותית לקלל את העם, כי ברוך הוא, ואין לו איך להתמודד עם זה. לא בכדי הפעולה הבאה של בלק (שם יד) תנבע מחוסר הבנה יסודי של התהליך:

וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: (טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.

הדברים מפליאים עוד יותר בהתחשב בעובדה שבלעם הוא נביא, ונביא עניינו למסור את דבר ה', ולא לעוותו באופן כל כך בוטה. בלעם מדחיק את היות עם ישראל מיוחד. הוא חושש מאותם ניצוצות שהם יכולים להעלות, ומנגנוני ההגנה שלו מופעלים אוטומטית.

לאחר ההפצרות הרבות של שליחי בלק היותר נכבדים אל בלעם, ה' אומר לו (שם כ-כא):

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב.

כבר מלפני כן נתון שהעם ברוך ולא ניתן לקללו, ונתון שבלק רוצה שבלעם יקלל את העם, וכעת גם נתון שלא משנה מה בלעם יעשה, ה' יגרום לו לעשות את מה שהוא רוצה. אם כן, איזה היגיון יש בהליכה עם שליחיו כדי לקלל את העם? אין בזה שום היגיון. אך שוב, בלעם מדחיק את העובדה שיש כאן עם מיוחד שיש לו ניצוצות להעלות, ייעוד רוחני וכוחות נשגבים.

בהמשך, כאשר בלעם בדרכו אל בלק מכה את אתונו, מסופר (כח-ל):

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא.

האתון פותחת את פיה, ובכך מגלה שבתוך החומר (שכפי שלימדונו רבותינו, הארכיטיפ הגדול ביותר שלו הוא החמור, או האתון בנידוננו), ישנו ניצוץ שמפעיל אותו, מחיה אותו, גורם לו לעשות את מה שהוא עושה. האתון סבלנית כלפי בלעם, ולא מתלוננת בפעם הראשונה ואפילו השנייה שהוא מכה אותה. לעומתה, בלעם מבצע פעולה בהמית מאוד – הכאה, כאשר יש לו את הפה לדבר בו. מתגלה בפרשייה זו שבלעם הוא החי, והאתון היא המדברת, הפוך ממה שבלעם חשב. בכל דבר יש ניצוץ המחכה להתעלות, בכל בהמה יש יסוד אלהי שאם ירצה ה', יכול לדבר יותר ממה שהמדבר מדבר.

באותו דו-שיח בין האתון לבלעם קורה הלא-יאומן (שם לא):

וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו.

בלעם, הנביא הגדול, מגלה כי המלאך עומד מולו זמן רב לאחר שהאתון מגלה זאת. ה' גולל את עיני בלעם, כי בלי זה, הוא לעולם לא היה מבין. בלעם כל כך אטום שהוא לא מבין לבד. אלא שלאחר מכן, התמוה ביותר קורה (לה):

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק.

איך בלעם ממשיך ללכת? הוא לא מבין שכל זה חסר-משמעות? עומד מולו המלאך אותו גילתה האתון הרבה לפניו מה שמלמד על הידרדרות ניכרת ביכולותיו הרוחניות, ואומר לו שהוא לא הולך לומר שום דבר מעבר למה שה' יכניס לפיו. ואף על פי כן, הוא ממשיך בדרכו ההזויה לאור הנסיבות (כג ג):

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי.

איזו הווה אמינא יש שה' ישעה לקרבן אחרי כל כך הרבה הבהרות? אין שום הווה אמינא כזו, אך ההסבר למעשיו של בלעם פשוט מאוד – הוא לא חושב. אין שום היגיון במה שהוא עושה, כיוון שהוא אטום לחלוטין למתרחש. ואז, כאשר מגיע רגע האמת (ז-ח):

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'.

אנו שומעים את המשפט הראשון של בלעם שנאמר בכנות מאז היכרותנו אותו: לא משנה מה אעשה, הכל ה' בעולם. אין נאומו של בלעם, אלא נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נחלקו הראשונים האם הכוונה שהיה רואה מראות אלהים (לשון הרשב"ם, וכך תרגמו המתרגמים ופרשו הרבה מהפרשנים) או שלהיפך, עינו הייתה נקורה ומוצאת לחוץ (לשון רש"י), כלומר, הוא לא היה רואה טוב. לדברינו באמת אין כאן מחלוקת. פתאום מתגלה לעין כל שעינו של בלעם כשלעצמה לא הייתה שווה כלום, כל יכולותיו, הן הנבואיות והן המאגיות, היו בכוח ה' וברצונו לפי מגמתו. הוא ראה מראות אלהים, למרות שעינו הייתה נקורה. יש מעבר לעין הבשר שלך, בלעם, מוסר לו ה'.

ה' מוציא בכוח, בכפייה מוחלטת, את ההודאה הזו, מפיו של בלעם. הכל ה' בעולם, ואלה שכל כך עיוורים לנוכחותו של ה' בעולם, לייעוד הגדול שהוא טומן לו דרך עמו, יגלו את זה גם בכפייה, כיוון שכולנו מלכתחילה מגלים את זה בכפייה.