נדר לה_ לפרשת מטות

לק"י/ כו תמוז ה'תשעז

נדר לה'

לפרשת מטות

זיו חן זצ''ל

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

איש כי ידור. אין כאן ציווי לנדור, יש כאן תיאור מציאות, או אולי אפילו חוויה קיומית בלבד. עמדת הנודר, וממילא גם עמדת התורה המכילה את מציאות הנדרים, איננה עמדה אידאליסטית, כי אם עמדה אקזיסטנציאליסטית. עם זאת, מיד לאחר מכן נאמר, "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". מדוע? הרי אין זה דבר ה', אלא זה דבר האדם! אכן, זהו דבר ה'. הוא אמנם לא נאמר בתורה, אך הוא דבר ה' הבוקע מתוך האדם. מדוע? כיוון שאותו אדם נודר לה', הוא מכוון את יזמתו הפרטית לה', וממילא ברור שאף שהיא פרטית וחופשית, היא בעצם רצון ה'.

וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

לעומת האיש הנודר, איש שהוא נמצא במקום היותר קרוב לעולם הרוח מאשר לעולם החומר יחסית, ישנה האשה, היותר קרובה לעולם החומר. אין מדובר ברצון (או אולי אפילו אינסטינקט) רוחני, כרצונו של האיש, אלא מדובר ברצון חומרי. רצון זה יכול להיות תלוי ברצון החומרי, כפי שבת תלויה באביה, תלות שמקורה בעובדה שהיא יוצאת מאביה, היא תולדה שלו, היא ממשיכתו. כלומר, ישנה בחינה בה החומר ממשיך את הרוח. אפילו בבחינה זו ישנו מקום ליזמה החופשית של הנודרת, אף שהיא שייכת לעולם החומר, כיוון שהיא כפופה במהותה לעולם הרוח.

וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ:

כאן מחדשת התורה שאפילו אם אותה יזמה חופשית הנובעת מעולם החומר לא תהיה כפופה לעולם הרוח בהיותה ממשיכה אותו, אלא תהיה כפופה לו בהיותה כורתת ברית איתו, משייכת את עצמה אליו ולא משוייכת אליו בעל כרחה, כקשרי נישואין בין איש לאשתו – גם היא דבר ה'.

וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ:

את זאת ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת, אפילו אם אותה יזמה חופשית הנובעת מעולם החומר כבר לא שייכת כלל אל עולם הרוח, עצם העובדה שפעם היא הייתה שייכת, הופכת אותה לדבר ה' בעולם. השנייה, באמת מתחדש כאן שאפילו יזמה חופשית הנובעת מעולם החומר לחלוטין, ולא שייכת אל עולם הרוח משום בחינה, אף היא דבר ה', שכן הכל דבר ה'.