עובד ה_ הראשון ועובד ה_ השני לפרשת בהעלתך – זיו חן זצ"ל

לק"י

יג סיון ה'תשעז

עובד ה' הראשון ועובד ה' השני

לפרשת בהעלתך

זיו חן זצ''ל

וַיֹּאמֶר מֹּשֶה לְחֹּבָב בֶן רְעּואֵל הַמִּדְיָנִּי חֹּתֵן מֹּשֶה.

חובב בן רעואל המדיני חותן משה הוא בחינת הטוב הנמצא בעולם הזה, הרוח הנמצאת

בחול, האור הנמצא בחושך (מחמת היותו המכשיר ליצירת מה שאנו קוראים לו יתרון האור מן החושך). לכן הוא נקרא חובב, היינו חביב וטוב, בן רעואל, היוצא מדבר שהוא רע לאל חלילה, המדיני, היינו הוא שייך למדנים הנגרמים מתאוות, אך הוא חותן משה, איש האלהים

.מצליח להעלות ממנו ניצוצות אם כן, נקרא את כל פרשייה זו כמבטאת איזשהו דו- שיח בין

עובד ה' שלא צריך להיאבק ברע ל.עובד ה' שצריך להיאבק בעולם הזה ולבררו

נֹּסְעִּים אֲנַחְנּו אֶל הַמָקֹום אֲשֶר אָמַר ה' אֹּתֹו אֶתֵן לָכֶם לְכָה אִּתָנּו וְהֵטַבְנּו לְָך כִּי ה' דִּבֶר

טֹוב עַל יִּשְרָאֵל.

'עובד ה הראשון אומר לעובד ה' השני : אנו נוסעים למקום שבו אין דברים רעים, בחינת ארץ ,ישראל, שבה טעם העץ כטעם הפרי, ובה באופן מובנה הקודש נמצא בנגלה, לעומת הגלות

בה הקודש בהע לם .. אותו קודש נמצא שם בנגלה, כיוון שה' מכוון את האדם אליו במפורש בכל יש קודש, אך כאשר ה' מפרש ואומר לעשות מעשה מסויים, יש בו קודש בנגלה. לכן במצוות יש קודש נגלה, שכן ה' מכוון אליהן במפורש, לעומת כל שאר העולם, שגם בו קודש

.פועם, אך בנסתר ולא בנגלה כיוון שהקודש שם בנגלה, הרי שה' דיבר טוב על ישראל, שכן

.כאשר הקודש בגלות ובהעלם, לישראל רע עובד ה' הראשון קורא לעובד ה' השני לבוא איתו אל המקום שלו, אל המקום בו הקודש בנגלה ובו אין מאבקים או יצרים, עובד ה' מעוניין שכל

.)העולם הזה יהיה בחינת ארץ ישראל (שזה רק בגאולה השלמה

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹּא אֵלְֵך כִּי אִּם אֶל אַרְצִּי וְאֶל מֹולַדְתִּי אֵלְֵך .

עובד ה' השני ע'ונה לעובד ה הראשון – אני אשוב אל ארצי ואל מולדתי, כיוון שאם זו המטרה

לשמה אני כאן בעולם, זהו רצון ה'. זו ארצי, זו מולדתי, היי נו זו מגמתי וזו מטרת י. מגמתי

לעבוד את ה' מתוך מאבקים למען יהיה יתרון האור מן החושך ,, כפי שכותב אדמו"ר הזקן .שישנם אנשים מסויימים שזו עבודת ה' שלהם, למען יתקיים יתרון האור מן החושך

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַעֲזֹּב אֹּתָנּו כִּי עַל כֵן יָדַעְתָ חֲנֹּתֵנּו בַמִּדְבָר וְהָיִּיתָ לָנּו לְעֵינָיִּם . וְהָיָה כִּי תֵלְֵך

עִּמָנּו וְהָיָה הַּטֹוב הַהּוא אֲשֶר יֵיטִּיב ה' עִּמָנּו וְהֵטַבְנּו לְָך.

עובד ה' הראשון שב וקורא לעובד ה' השני: אל נא תעזוב אותנו, מהותית, אתה איתנו ולכן אינך בגדר הולך כאדם שהולך לארצו או למולדתו, אלא הנך בגדר עוזב, אדם ששייך למקום מסויים אך יוצא ממנו. בעיני עובד ה' הראשון, עובד ה' השני קיים כפי שהוא רק בדיעבד. לכן

.אם תלך עמנו, יהיה לכך טוב כמו שטוב לנו. במובן הזה, אתה שייך אלינו בעצם

טענת עובד ה' הראשון הייתה בוא אלינו, אצלנו טוב, ולכן יכל לענות עליה עובד ה' השני שאז

מה אם טוב שם, בסוף הוא שייך מהותית למקום אחר. כעת מחדד זאת עובד ה' הראשון ואומר לו שהעובדה שטוב בעבודת ה' הראשונה גם לעובד השני, היא רק סימן לכך שהיא

מהותית גם לו. עובד ה' הראשון תופס את כל עבודת ה' באופן הפוך לחלוטין– 'אצל עובד ה .השני, המהות קודמת לקיום, ולכן הוא מסתכל על מה נכון ורק לאחר מכן על מה שטוב לו לעומתו, אצל עובד ה' הראשון, הקיום קודם למהות, השאלה מה טוב היא השאלה הקובעת מה נכון. לכן כאן נודם עובד ה' השני. הוא יודע שאין זה נכון, הוא יודע שארצו ומולדתו היא עבודת ה' השנייה, היא ורק היא. אך לפתע, כאשר עובד ה' השני מסביר לו שייתכן שאותה מהות הקובעת מה נכון תיתכן חלק מקיומו, הוא נכנס לספקות. לכן הוא נודם, הוא מבין את

.שני הצדדים, ונוהג בשב ואל תעשה

וַיִּסְעּו מֵהַר ה' דֶרְֶך שְֹלשֶת יָמִּים וַאֲרֹון בְרִּית ה' נֹּסֵעַ לִּפְנֵיהֶם דֶרְֶך שְֹלשֶת יָמִּים לָתּור

.לָהֶם מְנּוחָה. וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יֹומָם בְנָסְעָם מִּן הַמַחֲנֶה

עובד ה' השני מבין את הנהגה זו של עובד ה' הראשון, ולכן הוא פשוט נוסע מהר ה' (מקום קרבת אלהים בחינת ארץ ישראל באמצע המדבר), כאשר ארון ברית ה' נוסע לפניו ומתקן לו את הדרך כדי שלא תהיה עם מאבקים ועם קודש נעלם, ולכל אורך הדרך ענן ה' עליו והוא

.בטוב תמידי, קרבת אלהים לו טוב