עיונים בהגדה שלפסח ה'תשעח

עיונים בהגדה שלפסח ה'תשעח

זיו חן זצ''ל

הא לחמא עניא

אנו פותחים את ההגדה בתיאור הלחם שאכלו אבותינו בארץ מצרים. זהו בדיוק עניין הסדר. הלילה אנו אוכלים, ודרך האכילה אנו מנסים לשבח את ה' תוך סיפורנו את יציאת מצרים. לצורך כך, ישנה ההגדה. ההגדה היא סיפור יציאת מצרים שבשכל. עלינו להכיר את הסיפור כדי שנוכל לחוות את השבח היוצא ממנו. לכן אנו פותחים ב'הא לחמא עניא', מנסים לדאוג שהסיפור לא יישאר בשכל, אלא ימשיך לחוויה, שכן כל מה שהשכל עושה בערב זה רק משרת את החוויה.

וכאשר יותר מעמיקים, האכילה היא רק דרך אחת, מאוד משמעותית אצל רוב האנשים, לחוויה. עלינו לחוות את שבח ה' שביציאת מצרים. זו מטרת ליל הסדר. התורה קבעה כי עושים זאת דרך האכילה, אך מהותית, כל דרך שייכת (ומכאן המנהגים השונים לעורר את החוויה בליל הסדר – הצגות, שירים וכיו"ב).

ובזה תתורץ קושיה שרבים מקשים על ההגדה שלפסח: לכאורה, ההגדה של פסח היא תוספת לסיפור יציאת מצרים שבפשט. היא מוסיפה כל מיני פירושים ומדרשים, אך החלק המדבר על סיפור יציאת מצרים, לוקה בחסר. אך זה בדיוק מה שההגדה מחדשת: מטרת ליל הסדר הוא לא סיפור יציאת מצרים, אלא השבח היוצא ממנו אותו אנו חווים דרך האכילה, וממילא לצורך כך, סיפור יציאת מצרים עצמו הוא לא העיקר, אלא הוא מרכיב חשוב בלבד. להגדה הדרך שלה לעורר את החוויה, ואת דרך זו אנו מבארים עתה.

מה נשתנה

קטע זה ממשיך את 'הא לחמא עניא'. אנו מנסים לדעת מה אירע לאבותינו ביציאת מצרים. אך קודם כל, עלינו לדעת שהדבר הזה שונה מכל מה שאנו מכירים. נכון, נעשו לישראל ניסים רבים. אך הנס הזה הפך את המגמה העולמית ממגמה של יותר ויותר רע, למגמה של יותר ויותר טוב, "האביב של העולם כולו", כפי שקרא ליציאת מצרים הרב קוק. לכן היום הזה שונה מכל מה שאנו מכירים. יש כאן הגדרה מהותית של נס יציאת מצרים, עוד טרם אנו מדברים על תוכן הנס.

עבדים היינו

בקטע זה אנו מתחילים שתי מערכות, מערכת רב ומערכת שמואל. מקובל על כולם שההגדה מתחילה בגנות ומסיים בשבח. כידוע, נחלקו רב ושמואל האם הגנות היא שעבדים היינו לפרעה במצרים, או שעובדי עבודה זרה היו אבותינו. ההגדה הכריעה במחלוקת – גם וגם. ההגדה מבינה שרב ושמואל לא נחלקו איזו גנות הייתה לנו, הרי ברור שהיינו גם עבדים וגם עובדי עבודה זרה. רב ושמואל נחלקו מאיזו נקודת מבט צריך לספר את סיפור יציאת מצרים, מנקודת מבטנו, שיצאנו מעבדות לחירות, או מנקודת מבטו יתעלה, שיצאנו מעבדות פרעה לעבדות ה'. אבל ההגדה, כדי שהחוויה תוכל להיות משמעותית, צריכה לספר את שתי הגנויות, כיוון שעניינה איננו סיפור יציאת מצרים (עליו נחלקו רב ושמואל), אלא שבח ה' היוצא ממנו, ועבורו צריך להכיר גם את נקודת מבטנו וגם את נקודת מבטו יתעלה.

מכל מקום, כעת אנו מנסים לתמצת את הנס, אליבא דרב – היינו עבדים, כעת איננו.

מעשה ברבי אליעזר וכו'

טרם ניגש לספר ביציאת מצרים אליבא דרב, אנו צריכים להבין יסוד גדול. יציאת מצרים, כאמור, היא הנס ששינה את מגמת העולם. אך באיזה מובן? אליבא דרב, היא שינתה את העולם ממגמה של עבדות למגמה של חירות. זאת מגמה שנמשכת עד עצם היום הזה, ותימשך לעד. לכן חשוב להגדה לספר לנו שגם דורות רבים אחרי יציאת מצרים, כאשר עוסקים החכמים הזקנים, לאחר המרד הגדול, כאשר הארץ חרבה והעם שבור, בסיפור יציאת מצרים, לפתע הדור הצעיר והרענן, מודיע להם שהאור היום, הנצה החמה והגיע זמן קריאת שמע שלשחרית. העולם, בלילה זה, יוצא מעבדות לחירות, מאפלה לאור גדול.

אמר רבי אלעזר בן עזריה וכו'

דרשת בן זומא ודרשת חכמים, משקפות שני יסודות חשובים ביציאה מעבדות לחירות. דרשת בן זומא אומרת שגם כאשר חשוך ואפל ונראה כי החירות רחוקה יותר מאי פעם, היא קרובה מאוד. לכן עלינו לזכור את יום צאתנו מארץ מצרים, כל ימי חיינו, אף הלילות. דרשת חכמים מוסיפה את היסוד ההפוך, אך החשוב באותה מידה – גם כאשר מאיר וטוב ונראה כי החירות כבר בידינו ואין יותר לאן להתקדם, וניתן לנוח על זרי הדפנה, היא באמת רחוקה. לעולם אי אפשר לומר שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה ותמיד צריך לחתור לעוד ולעוד חירות, וכמו כן, אנו יכולים לאבד בבת אחת את כל החירות הזאת אם לא נהיה ראויים לה. לכן עלינו לזכור את יום צאתנו מארץ מצרים, כל ימי חיינו, אף בימות המשיח.

ארבעת הבנים

כעת אנו עוברים להתפרטות נס יציאת מצרים אליבא דרב. עלינו לספר את הנס לכולם. ההיגיון הבריא אומר שאם יש לנו ארבעה בנים ולכל אחד מהם סגנון ורמה אחרים, נפצל את הערב לארבעה חלקים, ובכל חלק נערוך מפגש עם בן אחר ונסביר לו לפי דרכו ולפי טעמו. הרי לכאורה זו בדיוק כוונת התורה, כאשר היא מספרת את סיפור ההגדה לבנים בארבעה דרכים שונות, בארבעה מקומות שונים בתורה. אך בדיוק כאן באה ההגדה ולומדת שאמנם באמת מדובר בארבעה סיפורים שונים של יציאת מצרים, אך כולם צריכים להיספר על שולחן אחד. כאמור, מטרת ההגדה היא להוות את הבסיס ההיסטורי לחווית ההלל על יציאת מצרים. לכן עלינו להכיר את סיפור יציאת מצרים על שלל זוויותיו, על מנת שנחווה את ההלל על יציאת מצרים במובנו המלא.

מתחלה עובדי עבודה זרה-על אחת כמה וכמה

יש לשים לב להבדלים התהומיים בין סיפור יציאת מצרים אליבא דרב לזה שאליבא דשמואל. בעוד רב מתמקד בארבע הזויות השונות של הסיפור, שמואל מתמקד בתוכנו. שמואל עוסק במדרשים השונים, מבאר ומעמיק את הסיפור כפי שהוא כתוב בפשטי המקראות. הפער העצום הזה נובע מהדגשים השונים. כיוון שבעיני רב, יצאנו מעבדות לחירות, ברור שאנחנו העיקר פה, וממילא עלינו להתמקד בסיפור כפי שאנו מספרים אותו, על ההבדלים בין המספרים השונים. לעומתו, בעיני שמואל, יצאנו מעבדות פרעה לעבדות ה', ולכן עלינו להתמקד בעובדות כפי שהן, כיוון שהן מה שה', שהוא הנושא של יציאת מצרים, עשה לנו.

בזה יובן מדוע שמואל מתחיל את ההגדה דווקא באברהם. השתלשלות הסיפור מתחילה ועד סוף, היא בעצם הרקע הנצרך להבנת מעשה ה' בעולם. כאשר אדם חווה חוויה מסוימת, הוא יכול לחוותה בנפרד לחוויות קודמות. לעתים אדם אפילו נוטה לחוות כך, ולא רק יכול. לכן רב, המדגיש אותנו, מנתק את חווית יציאת מצרים מהרקע ההיסטורי, ואילו שמואל, המדגיש את ה' ואת מעשיו הכלליים, דורש את כל הרקע. לכן גם המפתח להבנת כל סיפור יציאת מצרים, בעיני שמואל, היא אותה שעמדה לאבותינו ולנו, אשר לפי פשט ההגדה, היא ההבטחה שה' שמר לישראל, ושוב, אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטו יתעלה ויתרומם.

בשל כך, גם המקום היחיד בו שמואל מותיר מקום למחלוקות ולנקודות מבט שונות, הוא בשאלה כמה מכות לקו המצרים במצרים ובים סוף, היינו כיצד ה' פעל ביציאת מצרים. אין מבחינת שמואל מקום בליל הסדר לשאלה כיצד אנו חווינו את המכות, איזה סיפור אנו מספרים. השאלה אותה אנו צריכים לשאול היא רק מה ה' עשה.

רבן גמליאל היה אומר

כאן מסתיימות מערכות רב ושמואל, ואיתן החלק הראשון של סיפור יציאת מצרים. כאמור, ההישג הנדרש בליל הסדר הוא לחוות את שבח ה' שבסיפור יציאת מצרים, דרך האכילה. לצורך כך, כאמור, צריך לדעת מה היה ביציאת מצרים, ואת התפקיד הזה מילאה ההגדה עד עתה.

עכשיו מגיע החלק השני של סיפור יציאת מצרים, והוא במאכלים. אנו מתקדמים לקראת השיא של ליל הסדר והסיבה לכולו – שבח ה' שביציאת מצרים דרך האכילה. אך כדי שלא ייווצר מצב בו אנו מכירים את סיפור יציאת מצרים, ובמקביל אוכלים את הפסח, המצה והמרור, ללא שום קשר ביניהם, מגיע רבן גמליאל ומחייב אותנו לזכור שהפסח הוא לא סתם חתיכת בשר, אלא פסח, ושהמצה איננה סתם חתיכת לחם, אלא מצה, והמרור איננו סתם חתיכת ירק, אלא מרור. ההגדה ממשיכה את מגמתו של רבן גמליאל ומעמיקה את הקשר בין פסח, מצה ומרור לסיפור יציאת מצרים.

או אז מגיע החלק השלישי והאחרון של סיפור יציאת מצרים – השבח. סיפרנו את עובדות סיפור יציאת מצרים, סיפרנו את הקשר של המאכלים לסיפור. כעת אנו משבחים את ה', כדי שכאשר נאכל את המאכלים, אנו לא רק נזכור את הקשר ההיסטורי בין המאכלים לסיפור, אלא נתמקד בהשלכות של קשר זה – שבח ה'. לאחר החלק השלישי, מתחיל עיקר הסדר, והוא באכילה, דרכה אנו משבחים את ה' על ניסי יציאת מצרים.