עיונים בספר במדבר א

עיונים בספר במדבר א

1. מבוא לספר במדבר

א. שמות הספר. במדבר (/במדבר סיני), וידבר (שניהם על שם אחת המילים הראשונות), חומש הפקודים (כך בפי חז"ל ובתרגום השבעים בלטינית, על שם המפקדים הרבים שבו).

ב. מבנה הספר. כמה אפשרויות למבנים. האחד, כרונולוגי – חלק ראשון (א-יח) בשנה השנייה ליציאת מצרים (מפורש בתורה), כהמשך לספר שמות, חלק שני (כ-לו) בשנת הארבעים (מפורש בחלק מהאירועים, ובאירועים האחרים מובן מההקשר או מהמיקום), כפתיח לספר דברים (באמצע פרק יט – פרה אדומה). מדוע פרה אדומה נמצאת באמצע?

ברור שפרשייה זו לא נמצאת שם מסיבה כרונולוגית, שכן הצורך בהיטהרות מטומאת מת עולה כבר לפני כן בכמה הקשרים, ושכן התאריך המופיע בפרשייה הוא בשנה השנייה בחודש הראשון, כאשר התאריכים המופיעים לפניו בכל החלק הראשון של הספר, מאוחרים לכך (בין לבבלי הסובר שפרשייה זו נאמרה בראשון לחודש הראשון ובין לירושלמי הסובר שהיא נאמרה בשני לו).¹

אם כן, נראה שהסיבה היא סיבה מהותית. ב-37 השנים שבין החלק הראשון לחלק השני מת כל דור יוצאי מצרים החטאים, ואם כן, יתכן שפרה אדומה העוסקת בטומאת מת ממוקמת כאן להורות על האירוע המרכזי שהתחולל בשנים הללו. אולי אפילו יותר, התורה מתארת היטהרות, כיוון שעם ישראל מטוהר מחטאי העבר שלו וכעת קם דור חדש וזך.

השני, ספרותי – נחלקו התנאים האם ספר במדבר הוא ספר אחד (רשב"ג) או שהוא שלושה ספרים שונים, האחד לפני פרשיית "ויהי בנסע הארון", השני פרשייה זו, והשלישי לאחריה (רבי)². לפי זה, יש כאן חלוקה אחרת לגמרי של הספר.

השלישי, גיאוגרפי – שני מבנים. האחד מוצע על ידי הרטום וקסוטו:

במדבר סיני (א, א – י, י)

בדרך ממדבר סיני לערבות מואב (י, יא – כב, א)

בערבות מואב (כב, ב – לו, יג)

השני, על ידי משה ויידנפלד:

מדבר סיני (א, א – י, י)

קדש ברנע ועוד תחנות בין מדבר סיני לקדש (י, יא – כ, יג)

מקדש לערבות מואב (כ, יד – לו, יג)

היחס בין סוף ספר ויקרא לספרנו. ספר שמות מסתיים בהקמת אהל מועד, בשנה השנייה. כמעט כל ספר ויקרא אף הוא מתייחס לאהל מועד, ואם כן, גם הוא מתייחס לאהל מועד. יוצאות מן הכלל פרשות בהר-בחקתי, המתארות דיבור שנאמר "בהר סיני", כלומר, בשנה הראשונה. לאחר מכן, ספר במדבר חוזר ל"מדבר סיני", והסבירו המפרשים (אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם) שלכך ההדגשה, "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", להורות שאין דיבור בהר ברגע שהדיבור מתחיל לנכוח במשכן. לפי זה, נראה שאין כאן רק הבדל גיאוגרפי אלא הבדל מהותי – מעמד הר סיני הוא מעמד ענק, אך חד פעמי, ואילו הדיבור במשכן הוא תמידי.

אמנם ביארנו רק מדוע ספר במדבר נפתח בהדגשה זו, אך עדיין לא ביארנו מדוע סוף ספר ויקרא חוזר לשנה הראשונה! פירושים רבים הוצעו, אך אנו כאן נניח תשובה אחרת – מסוף ספר שמות, בשנה השנייה, יוצאים שני המשכים בצירים מקבילים, האחד ספר ויקרא והשני ספרנו. לפי זה, ספר שמות מסתיים בנסיעת המחנות, ומפרק ט אצלנו אנו עוסקים בה בהרחבה. כהקדמה להרחבה זו אנו מוצאים בכלל את עיצוב המחנות בפרקים הראשונים³. אם כן, ספר במדבר ממשיך את ספר שמות, וכל מטרתן של בהר-בחקתי הוא לחדד לנו כי בין ויקרא לבמדבר אין קשר כרונולוגי!

2. המפקדים השונים בספר במדבר – בין השנה השנית לשנת הארבעים

הקדמה. נחקור שתי קבוצות מפקדים, המפקדים של השנה השנייה (1) והמפקדים של השנה הארבעים (2). בכל קבוצת מפקדים ישנם שני חלקים (1א, 1ב, 2א, 2ב).

המפקדים של השנה השנייה (1א-ב). המפקדים הללו מתחלקים למפקדי צבא המלחמה (1א) ולמפקדי צבא העבודה (1ב) (המילה צבא באה אטימולוגית מ"זמן קצוב", כלומר, כל מי שמגויס לשירות בזמן קצוב, נקרא צבא, אין לזה קשר דווקא לקרביות).

1א. 1א עוסקים בגברים בני 20 עד 60. ב1א יש שני מפקדים, הראשון עוסק בחייבי הגיוס בכל העם, עוסק בכל הצבא, והשני עוסק בחלוקה למחנות (הפיקודים), לכן לראשון אין דגלים ולשני יש, ולכן בראש הראשון עמדו משה, אהרן ושנים עשר נציגי השבטים, ואילו בראש השני היו מפקדי ארבעת המחנות השונים.

המפקד בספר שמות לעומת המפקד בספר במדבר. המפקד בספר שמות מעלה שהיו 603,550 לאחר מעמד הר סיני (ולפי חז"ל רק אחרי יום הכיפורים, כלומר, בחודש תשרי), וכך בדיוק מעלה גם המפקד בספר במדבר, שנערך בשנה השנית בחודש השני! איך הדבר יתכן? איך לא היו שינויים בעם שלם, במשך לכל הפחות חצי שנה?! קאסוטו והרב סמט הסבירו שעריכת מפקד הייתה דורשת הרבה מאוד זמן, שכן הפקידים היו רושמים הכל על לוחות טין או על חרס ולאחר מכן היו מובחרים שביניהם מחשבים הכל. לפי זה, ניתן לומר שהמפקד בספר שמות על ידי מחצית השקל והמפקד בספר במדבר אינם אלא אותו מפקד, בשני חלקים שונים – בספר שמות מתואר איסוף הנתונים ובספר במדבר מתואר עיבודם (ביניהם נחלקו קסוטו והרב סמט בהתאמה האם הכוונה היא שבשנה השנית התחיל תהליך עיבוד הנתונים או שהוא הסתיים).

1ב. הלוויים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ומשה נזהר על כך. ההבחנה בין כל ישראל ללוויים היא הפרדה מהותית ולא טכנית, לא מדובר בחלוקת תפקידים כי אם במדינות נפרדות השוכנות זו לצד זו, והמקראות עולה כי כשם שיש לעם ישראל צבא מלחמה, כך יש לה' צבא עבודה.

כמו שבצבא המלחמה יש שני מפקדים, האחד כללי והשני יותר ספציפי, כך גם בצבא העובדה האחד נועד לברר את מספר כלל הלוויים והשני נועד לברר את חלוקתם לשלושת המחנות (קהת, גרשון ומררי). לכן בראשון סופרים את המשפחות לפי סדר הלידה (גרשון, קהת ומררי) ואילו בשני סופרים את המשפחות לפי סדר החשיבות (קהת הנושאים את כלי הקודש עצמם, לאחר מכן גרשון הנושאים את היריעות ולבסוף מררי הנושאים את הקרשים).

לעומת זאת, המפקד השני עוסק בחלוקתם לשלושה 'מחנות' מובחנים שונים, שלכול אחד מהם ניתנת משימה מוגדרת ושונה מרעהו: קהת על קודש הקדשים ועל הקודש (ארון הברית, המנורה, מזבח הזהב וכליהם), גרשון על יריעות המשכן, המסך, קלעי החצר וכליהם, מררי על קרשי המשכן ועמודיו.

בעוד שבשני המפקדים של ישראל גיל הנפקדים זהה (בשניהם זה מגיל 20 עד גיל 60), אצל הלוויים, במפקד הראשון הגיל היה מבן חודש ומעלה, והמפקד השני 30-50, וזאת מתוך הבחנה בין עצם השייכות למעמד משרתי ה' שניתנו לו כחלופה לבכורות בני ישראל, למימושה בעבודת הלוויים בגילי 30-50. מתוך החלפת הבכורות בבני לוי, צץ מפקד הבכורות, נציע שזה כדי לוודא שיש לכל בכור בן לוי תחתיו, ואכן, התברר כי ל-273 בכורות אין תחליף, ולכן הגיע פדיון הבכורות.

ההבדל הנ"ל בין שני המפקדים של שבט לוי משפיע גם על סדר הופעת בני לוי, שבעוד במפקד הראשון הסדר לפי לידתם, במפקד השני הוא לפי חשיבות תחומי עבודתם (קהת, גרשון ומררי, תכולת הבית לפני מסגרתו).

המפקדים של שנת הארבעים (פרק כ"ו). גם בחציו השני של ספר במדבר, שכזכור עוסק בשנת הארבעים ליציאת מצרים, מצויים בפרשת פנחס (בפרק כ"ו) שני מפקדים – האחד בהנהגת משה ואהרן, של כל ישראל, והשני בהנהגת משה ואלעזר הכהן (אחר מות אהרן בהר ההר) של הלוויים. מבחינת ספרותית, הימצאותם של מפקדים בשני חלקי הספר יוצרת סימטריה ומבליטה את החלוקה של הספר לשני חלקים.

פה גם פה, יש הוראה לפקוד בנפרד את ישראל, מגיל עשרים ומעלה, ואת הלוויים מבן חודש ומעלה. מדוע? התורה מלמדת במפורש: "באלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן במדבר סיני כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר". עם זאת, הסימטריה הנ"ל משמשת רקע ומסגרת להבלטת ההבדלים המהותיים שקיימים בין מפקדי השנה השנייה לבין מפקדי שנת הארבעים. נציין כמה הבדלים.

הראשון הוא המטרה שלשמה נועד המפקד של בני ישראל בכל אחד מהחלקים. המפקד בשנה השנייה נועד לבנות את מסגרת צבא המלחמה, מה שמוליד איגוד השבטים השונים תחת ארבעה מחנות ראשיים, אך מפקד עדת ישראל בשנת הארבעים נועד לבנות מפתח לפיו תתחלק הארץ לנחלות, מה שמוליד גם פירוט של המשפחות המרכיבות כל שבט ושבט.

השני הוא מבנה המחנה – בעוד בשנה השנייה השבטים מועמדים באופן גיאומטרי צבאי-קרבי, בשנה הארבעים השבטים משובצים על בסיס נחלת הארץ, ללא שום מבנה גיאומטרי.

השלישי הוא תוקף המפקד – במפקד בשנה השנייה התוצאה יכולה להשתנות לאחר מכן כיוון שמדובר בילודה, ולעומת זאת המפקד בשנה הארבעים הוא סטטי, כיוון שלא מדובר אלא בילודה אלא במשפחות.

אם כן, המפקד הראשון קשור ל"כיבוש" של הארץ, והשני ל"התנחלות" בה. מדוע? שתי השערות. האחת, אלמלא חטא המרגלים, היה המפקד הראשון משמש בסיס מוצא גם לחלוקת הנחלות בארץ על פי מפתח משפחתי, ללא צורך במפקד נוסף – שהרי גם בפרשת פנחס הבסיס למפקד זה בשנת הארבעים הוא המספר של "יוצאי צבא בישראל" )כ"ו, ב) והפירוט שלהם היא לפי מספר הגברים בכל שבט ושבט (בלי פירוט של מספר הגברים בכל 'משפחה').

השנייה, 'צבא המלחמה' אשר נוסד בשנה השנייה, נשמר במתכונתו זו ובמבנה שלו במשך כל שנות הנדודים במדבר, כולל בשנת הארבעים (שבה עוסק חציו השני של הספר). הדבר מסתבר לאור העובדה שעם ישראל היה זקוק להגנה מפני אויב גם בשנות הנדודים במדבר, קל וחומר בשנת הארבעים שבה התנהלה מלחמה כנגד סיחון ועוג ונכבשו מידם הגלעד והבשן.

במילים אחרות: אין שום סיבה להניח שצבא 'קרבי' זה שנוסד בשנה השנייה יפורק לאחר מכן. אדרבא: בפרשת בני גד ובני ראובן (פרק ל"ב) משה לא מוכן להעלות על הדעת ששניים וחצי השבטים יפרשו מצבא המלחמה, והוא מטיח בבני גד ובני ראובן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (ל"ב, ו).

רצף זה מייתר צורך לבצע מפקדים כלליים לאחר המפקד של השנה השנייה והקמת הצבא. אלא, כיון שבשנת הארבעים הטיל ה' על משה סוג משימה חדשה שלא הייתה קודם, של בניית מסגרת לחלוקת הארץ על בסיס המשפחות ולפי עיקרון מפתח של "לרב תרבה נחלתו", היה צורך לבצע מפקד חדש, שייתן את מספר המעודכן של יוצאי הצבא, על מנת שמשימת החלוקה תתבצע באופן מדויק.

פרשת בנות צלפחד לפי השערתנו. אבחנה זו בין שני המפקדים ומטרתן, היא מפתח להבנת הטענה של בנות צלפחד מיד לאחר המפקד בפרשת פנחס: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן. תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ", שכן הן לא טוענות לשוויון מגדרי בתוך צבא המלחמה, אלא הן טוענות לשווין משפטי בתוך הזכאים לנחלה בארץ ישראל, כיוון שהנחלה לא מגיעה לבנים, אלא למשפחה, ואם כן, גם לצלפחד יש משפחה, ולמה ייגרע שמו מרשימת המשפחות?! טענתן הוכרזה כצודקת על ידי ה' (מה שיעורר את שבט מנשה לדרוש להגביל את נישואי בנות צלפחד לבני שבטן בלבד, שהרי אם הנחלה מגיעה למשפחה, הרי שהיא מגיעה למשפחה בהיותה חלק משבט, ואם הן תינשאנה לבני שבטים אחרים, הן תגרענה את נחלת השבט, וגם את זה יצדיק ה'. אכן חז"ל [תענית ל:] מלמדים כי דרישה זו הייתה הוראת שעה בלבד, לצורך חלוקת הארץ הראשונית).

מפקד הלוויים בפרשת פנחס. כנזכר לעיל, גם הלוויים נפקדו בפרשת פנחס, ובדומה לפקידתם בחלקו הראשון של ספר במדבר (בשנה השנייה) בנפרד משאר השבטים, גם כאן, בשנת הארבעים, הם הוצאו מכלל השבטים ונמנו בנפרד. אם נרצה, גם זה מוסיף למבנה הסימטרי שביקשנו למצוא בין שני חלקי הספר (פה גם פה יש מפקד של הלווים). אבל: בדומה למה שראינו לעיל במפקדים של ישראל, גם במפקדי הלוויים יש הבדל בין המפקד של שנת הארבעים לעומת זה של השנה השנייה, שבחלק הראשון מנומקת פקידת הלווים בנפרד, בכך שהם 'צבא העבודה' של ה' במשכן, ולכן אינם שייכים ל'צבא המלחמה' של ישראל, אך בחלק השני הפרדתם משאר השבטים מנומקת בכך שהמפקד של שבטי ישראל בשנת הארבעים (בפרשת פנחס) נועד להנחיל להם את הארץ, וכיון שללוויים "לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לכן נפקדו הלוויים בנפרד מישראל.

לאבחנה זו ביחס לסיבת הוצאתו של שבט לוי בגלל שאינו נוחל בארץ, יש השלמה מתבקשת בסוף ספר במדבר בפרשת 'מסעי': התורה מציינת ביחס לשבטי ישראל ש"זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה", "שמות האנשים אשר ינחלו לכם…". מיד אחר כך אנו לומדים על 48 ערי הלוויים, אמנם בהמשך אנו מגלים על עוד תחליף (המשמעותי מאוד בחברה חקלאית), "ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה", כנראה כיוון שערי הלוויים לא מספיקות.

בשולי הדברים אחזור להערתי-הערכתי לעיל, כי למרות שמפקד ישראל בפרשת פנחס מתמקד בחלוקת הארץ, אין משמעות הדבר כי 'צבא המלחמה' התפרק, ויש להניח כי המשיך להתקיים במשך כל שנות המדבר וגם בשנת הארבעים במתכונתו 'הצבאית-קרבית' אשר נוסדה בשנה השנייה ומתוארת בתחילת הספר. בדומה לכך אני מבקש לטעון ולשער גם ביחס ללוויים: העובדה שפקידתם בנפרד בפרשת פנחס מנומקת בזה שהם לא מקבלים נחלה בארץ, אין משמעותו שהבדלתם מכלל ישראל כשומרי משמרת הקודש נעלמה.

וראיה לדבר מצויה בהוראתו של הקב"ה לאחר נקמת ה' במדיינים (בשנת הארבעים): "…וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה, וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה' " (ל"א, ל). גם בשנת הארבעים נשמרת הבדלתם מצד היותם "שומרי משמרת הקודש", ועל נוספה גם הבדלתם מצד זה שאינם נוחלים בארץ.

3. בחירת הכהנים והלויים ותפקידיהם⁴

כפי שראינו ביחידות הקודמות, הלוויים נפקדו בנפרד משאר ישראל. גם ביקשנו להגדיר אותם, יחד עם הכוהנים, כרשות עצמאית, ובמידה מסוימת אפילו כסוג של 'מדינה' נפרדת. אלא, שהפעם הראשונה בתורה שהלוויים מוצגים כבעלי מעמד ותפקיד מיוחד היא בתחילת ספר 'במדבר'. מדוע וכיצד הפך שבט לוי, הכולל כוהנים ולוויים, לגורם מובדל בעם ישראל?

הכהנים לפי ספר שמות. בפרשת תצוה אנחנו מוצאים בחירה של הכהנים, אך לא מתוך שבט לוי אלא "מתוך בני ישראל". בפרשת פקודי הם נמשחים ונכנסים לתפקידם בפועל, אך לא כתוב מדוע דווקא הם, ואכן קרח עתיד לתמוה על כך, ותשובת משה לו לא תציע סיבה, אלא רק תצביע על כך שצריך לתמוה זאת לא על משה, כי אם על ה'.

הלויים. מתי ומדוע הובדלו דווקא הלוויים משאר שבטי ישראל לשרת בקודש? בפרשת עקב משה אומר שלאחר חטא העגל "הבדיל ה' את שבט הלוי", ואכן הבינו רוב הפרשנים שזו גם הסיבה מדוע נבחרו הלויים, ובאמת בפרשת כי תשא שבט לוי זכה לבחירה מ'סיבה' כפולה: הן בזכות זה שלא היה שותף לחטא, והן בזכות שנענה ברגע האמת לקריאת משה מפי ה' להצטרף אליו ולפרוע בחוטאים. אם כן, לבחירת הלויים יש סיבה בשונה מבחירת הכהנים לפי ספר שמות.

הכהנים לפי ספר דברים. אם נחזור לעקב נגלה שגם לכהנים יש סיבה, והיא אותה סיבה של הלויים, ושלא כבספר שמות, כיוון שבעקב "הבדיל ה' את שבט לוי", את כל השבט, גם הכהנים! "ויאספו אליו כל בני לוי", כולל הכהנים. יותר מכך, אם מדקדקים שם בעקב מגלים שהמוקד הוא דווקא על הכהנים, כיוון שכתוב שם שה' הבדיל את שבט הלוי "לברך בשמו"! כך אפשר ללמוד גם מברכת משה, "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו", הסביר רש"י שהכוונה לחטא העגל, ואם כן נשמע שאז הובדל כל שבט לוי. כל זה עומד בסתירה לפרשת תצוה כאמור ממנה עולה שבחירת הכהנים הייתה בהקשר למשכן, והיא הייתה שרירותית.

שיטות הפרשנים. רש"י ואבן עזרא הבינו כבעקב, ועליהם צריך להקשות את תצוה, והרמב"ן הבין כבתצוה ועליו צריך להקשות את עקב. כדי להסביר שיטות אלו, עלינו להכיר את המחלוקת העומדת בסיס המחלוקת הזו, האם אומרים אין מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר, הסדר בתורה איננו כרונולוגי עד שייאמר אחרת, וממילא מעשה העגל יכול לקדום למלאכת המשכן (ואז המשכן עניינו פגישה אמצעית עם ה', כפי שהתברר בחטא העגל שהעם רוצה; ספורנו), וממילא קודם נבחר שבט לוי בכללו בשל התנהלותו בעגל, ורק אחר כך מתוכו הובחנו הכהנים במלאכת המשכן שנעשתה לאחריו [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם], או שאומרים, ואז הסדר הוא כרונולוגי עד שייאמר אחרת, וממילא לא ניתן להסביר כפי שהקודמים הסבירו, וצריך לומר שהמשכן לא קשור לעגל (אלא למעמד הר סיני, הוא מעין גרסה מוקטנת שלו), וזה שכתוב "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי", הכוונה לא לעגל אלא ללוחות השניים שגם עליהם נאמר שם "בעת ההיא", והקשר לבחירתו של שבט לוי לדעה זו הוא רק אשרור מעמדו של אהרן למרות חלקו בחטא, ואו הוספת "עבודת המשכן" של הלויים ולא רק של הכהנים או הציווי על ברכת כהנים. אם כן נחלקו האם הכהנים נבחרו בשל סיבה [רש"י] או בשל יעוד [רמב"ן].

סגולת הכהנים לפי הרמב"ן. "והיתם לי סגולה מכל העמים", נחלקו האם מדובר בתכונה רוחנית תורשתית נעלה המשפיעה על אפשרות הנבואה [ריה"ל] או שהיא חביבות בעיני ה' [רש"י, וכעולה מפשטי המקראות]. באופן כללי אנחנו רואים אצל אברהם ואצל אהרן ואצל נוספים התעלמות מהכישורים הגורמים לאדם לקבל משימה מה', על אף כישוריהם הגדולים, כיוון שהמשימה עושה את האדם ולא ההיפך, מה שגם מונע אפשרות של ביטול המשימה הזו (אך בהחלט לא מונע עונש).

תפקיד הלוויים. שני תפקידים שונים אך משלימים אנו מוצאים ללויים. האחד, בפרק א בספרנו אנו מוצאים את הלויים כ"עובדי המשכן" (בהיותם משנעיו ושומריו מפני כניסת זרים וטמאים [מה שמציל אותם מסכנה ומהווה משמר כבוד]), מתוך היותם משרתי כל העדה. השני, בפרק ג הם אינם עובדי המשכן כי אם משרתי הכהנים, ומתוך כך צומחת גם שירת הלויים.

למי שייכים הלויים. מצד אחד בפרק ג נשמע שעם ישראל נותן את הלויים לכהנים, "מאת בני ישראל", ומצד שני נשמע שה' נותן אותם לכהנים. ניישב. חכמים אומרים שכל בכורות ישראל היו עקרונית ראויים לאכול בקדשים, ובשמות כד אנחנו רואים את "נערי בני ישראל" שלפי המפרשים הם הבכורות בונים מזבח וכמו כן שם יט "הכהנים הנגשים אל ה'" מתקדשים, כלומר, היו כהנים לפני הכהנים מבית לוי (כן הסבירו רש"י, אבן עזרא ועוד שם), והם הבכורות. לפי זה ברור מדוע עם ישראל נותן את הלויים לכהנים – הייתה אמורה להיות שם נציגות מכל משפחה ומשפחה, בעצם כל עם ישראל, ובמקום זאת, כל עם ישראל נותן אל הלויים. יש עוד בחינה, והיא שה' לוקח את הלויים אליו, וזאת בעקבות לקיחת הבכורות אליו "בעבור שפדאם ממוות בהכותו בארץ מצרים" כלשון הרמב"ן.

איך הפנים הללו מסתדרים? לגבי כהנים חקרו רבותינו האם הם שלוחינו או שלוחי ה', ויתכן ששני הפנים הללו מופיעים גם בלויים, התורה משלבת את שתי הבחינות זו בזו. מכל מקום, תפקיד הבכורות התפצל בין הכהנים ללויים, ואם כן גם בחירת הכהנים נבעה מהדחת הבכורות, כתפקיד הלויים. זה מאוד הולם את שיטת רש"י למעלה, שכן כל המקדש הוא תוצאה של העגל בו הודחו הבכורות, אך לפי הרמב"ן הסובר שאין קשר בין המקדש לעגל, קשה, וצריך להסביר שתפקיד הכהנים הגיע אליהם מהבכורות עוד לפני כן, וההשלכה של הדחת הבכורות היא רק לגבי תפקידי הלויים.

4. קובץ המצוות הראשון בספר 'במדבר' (פרשת 'נשוא')

הקדמה וקריאת כיוון. בדומה לשאר החומשים, גם בספר במדבר מובאות מצוות. חלקן קשורות לשטף הסיפור, ולפעמים הוא זה שמעורר את הצורך לתת אותן (פסח שני בעקבות הטמאים לנפש אדם, הגעלת וטבילת כלים בעקבות לקיחת שלל המדינים), וחלקן לא קשורות לסיפור ואפילו קוטעות אותו (מנחת נסכים וחלה שבין המרגלים למחלוקת קרח ועדתו). בלא קשורות אנו מנסים להבין את סיבת חוסר הקשר והקטיעה. כעת נבקש לעסוק בקבוצת מצוות, שנמצאת בין תיאור הקמת מחנות ישראל והלוויים במדבר לחנוכת הנשיאים והכנסת הלוויים לתפקידם, ולשאול מדוע היא נמצאת שם.

הצעה לצורת חשיבה. חמש מצוות מצויות בפרקים אלו: שילוח טמאים מן המחנה, אשם גזילות, סוטה, נזיר, ברכת כהנים. ביחידה מס' 1 למדנו, שמבחינה כרונולוגית חטיבת הפרקים א'-ד' מאוחרת מחטיבת הפרקים ז'-ח', ובמקרה זה לכל הדעות צריך לומר כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". נזכיר: התאריך הפותח את הספר הוא "באחד לחדש השני בשנה השנית", ואילו הכותרת לפרק ז היא "ויהיה ביום כלות משה להקים את המשכן", מה שהתרחש "בשנה השנית באחד לחדש". לפי זה אפשר לומר שחמש המצוות הללו מוקמו כאן כדי להבדיל בין שני החלקים הללו, שהיחס ביניהם איננו כרונולוגי, אמנם עדיין יהיה עלינו לשאול מה הקשר בין המצוות הללו, ומדוע הוא מוביל למיקומן כדי להבדיל בין החלקים, ואולי אפילו כדי להשימן כמרכז החלקים.

המצוות. ראשית נעסוק במצוות אלו ובחלק מהגדרותיהן, ומתוך כך נחזור לדון בשאלה זו.

א. מצוות שילוח טמאים מהמחנה – דיני טומאה וטהרה מצויים כבר בספר ויקרא, כולל הרחקת הטמאים מהמקדש (למשל, בטומאת יולדת, במצורע, בטימוא טמא את המשכן, בקרבן עולה ויורד), ולמרות זאת הציווי על ההרחקה בפועל של הטמאים מופיע רק אצלנו בתחילת פרק ה' בספר 'במדבר'. הסיבה לכך פשוטה – כל עוד שהמחנות לא קמו בפועל, אין מקום לצוות על הרחקה בפועל.

ניכנס לניתוח הפרשייה. בני ישראל מצווים לשלח מן המחנה צרוע, זב וטמא לנפש, "ולא יטמאו את מחניהם". כזכור, היו במדבר שלושה 'מחנות' בשלוש רמות של קדושה: מחנה שכינה/כהונה (המשכן-עזרת ישראל פנימה), מחנה לויה (העזרה-הר הבית), מחנה ישראל/הדגלים (כל השאר-כל העיר). רבותינו הבינו שהכוונה היא שצרוע יוצא מכל המחנות, זב יוצא למחנה ישראל, וטמא לנפש למחנה לווייה (לכן טמא מת יכול לעלות להר הבית שלא בתחום מחנה שכינה).

אלא שבמערות קומראן נמצאה מגילת המקדש, הכוללת את הלכות המקדש על פי כתות ים המלח בזמן בית שני, ושם אנו מוצאים הבנה מחמירה הרבה יותר של הפסוק. אכן, לפי חכמים התורה כלל לא אוסרת על טומאה בפני עצמה (אלא על התעסקות בקודש במצב זה), מלבד כהנים ונזיר, וגם הם בטומאת מת בלבד.

יש לציין, כל איסור הכניסה אל הקודש (לא משנה לאיזה מחנה) הוא רק עת חניה, אז ישנם מחנות, אך בעת תנועה, אז אין מחנות, אין עליו הגבלה, וכמו כן, הטמא נמצא מחוץ למחנה, אך מותר לאדם להיפגש עמו (ואפילו להלכה אשתו יכולה לקיים עמו יחסי אישות) במקום ההיתר של הטמא ולאחר מכן להיכנס למקום ההיתר של עצמו, הוא לא נטמא. אם כן, היוצא הוא שההלכה מבינה את הטמא בתור אדם שלא יכול להתעסק בקודש, בכניסה או באכילה, ולא כאדם שהוא עצמו טמא. כאן נציע את ההבחנה הנראית ברמב"ם, לאור חלוקת ספריו – ישנה טומאה בחינת 'קדושה', לה שייכות טומאת מאכלים וביאות, שהלכותיה שייכות בכל זמן ובכל מקום, וישנה טומאה בחינת 'טהרה' לה שייכות שאר הטומאות, שהלכותיהן שייכות בהתעסקות בקודש, באכילה או בכניסה אליו.

בפרשיית מחנה היוצא למלחמה בכי תצא אנו מוצאים את דין אדם שיוצאת ממנו שכבת זרע, היוצא מהמחנה (והוא הדין לאשתו שקיימה עמו יחסי אישות). מאיזה מחנה הוא יוצא? לפי בפרשת כי תצא אנו לומדים שתי הלכות נוספות שהיו מוקד מחלוקת בין הכיתות לרבותינו. האחת, בדין מחנה היוצא למלחמה אדם שפלט שכבת זרע יוצא מהמחנה (הוא הדין לאשתו, אם קיימה עמו יחסי אישות). על איזה מחנה מדובר? הכיתות, גם ממחנה ישראל, עליו לצאת לחלוטין. המשמעות של זה היא שאיש ואשה לא יכולים לחיות באופן מלא בירושלים. לפי רבותינו, עליו לצאת רק ממחנה לוויה, במחנה ישראל הוא יכול ליהשאר, והמשמעות היא שאיש ואשה יכולים לחיות באופן מלא בירושלים, רק לא להר הבית ולמקדש. השנייה, בדין 'יד' שאמורה להיות מחוץ למחנה.

כיוון שהגענו לכאן, מיקום שילוח טמאים בפרשת נשא נועד לחדד שהשכינה תשרה עלינו רק אם נהיה גם קדושים (כמו ספר קדושה) וגם טהורים (כמו ספר טהרה), וכפי שכתבו אבן עזרא והרמב"ן.

ב. אשם גזלות – אשם גזילות לכאורה הרבה יותר מתאים למערכת הקרבנות שבויקרא, ומדוע הוא מופיע לאחר שילוח הטמאים מן המחנה? בתחילת הציווי נראה שמדובר במצווה בין אדם למקום, אך בהמשך מתגלה שמדובר במצווה בין אדם לחברו, ועולה השאלה למה לחייב קרבן במצב כזה? באמת פרשייה זו מביאה בתמצית פרשייה אחרת, בויקרא, ונסמכת עליה, בה אנו מוצאים שאדם רמאי מעל בחברו אך גם בה' שאסר על שבועת שקר, שהיא מעילה בו, אלא שאצלנו מתחדש שעליו להודות ברמאותו, ושכאשר הנגזל נפטר ואין לו גואל (לחכמים גר צדק), אדם שאפשר להשיב לו במקום לנגזל המנוח, משיבים "לה' לכהן". נראה שבויקרא יותר מחודדת המעילה בה', ובבמדבר יותר המעילה באדם, ויותר מזה, בגר, שהוא איש זר שאין לו קרובים, ושמועד הרבה יותר לעושק.

התורה והנבואה מגדירות זאת כתועבה, ואפשר שתועבה היא ההיפך מקדושה (כשם שטומאה היא ההיפך מטהרה). גם כאן מיקום אשם גזילות בפרשת נשא נועד לחדד שהשכינה תשרה עלינו רק בקדושה, לא בתועבה.

ג. פרשת סוטה – נלמד את מאמרו של הרב אלחנן סמט:

עצם ההזדקקות לנס קבוע בשאלה משפחתית פרטית, תחום פעולתו של הנס – בירור שאלה הלכתית, והדרך לעשיית הנס, שיש בה איסור (מחיקת השם הקדוש), מגדירים את ייחודו של דין זה משאר דיני התורה. אצלנו זה חריג, אך בעמים תופעה זו נקראת אורדל, בדיקת חשוד תוך הסתמכות על התערבות כוח עליון, אלא ששם מושא האורדל נפגע פיזית (וממילא מודה לפני כן בדבר שהוא לא אשם בו) וכמו כן, ההסתמכות על כוח עליון איננה מלאה וניתנת להסבר רציונלי חלקי (שכן אדם נרתע מהפגיעה הפיזית), וכאן, מי הסוטה לא אמורים לפגוע בה אם היא לא אשמה שכן כל הפגיעה היא ניסית בלבד, וכמו כן, אין לכך שום הסבר רציונלי.

אכן, הרמב"ן מסביר שלא מדובר פה בשאלה משפחתית פרטית, אלא בנוכחות תופעת הממזרות ברחוב היהודי, וכנגד זה ה' עושה נס כדי להגדיל את כבודו. זה לא הולם את מגמתם של חכמים דווקא לצמצם את חיוב קיום דין זה, וכמו כן, לא מסביר את שאר הייחודיויות שהעלינו למעלה. באמת בשל אופיו האינטימי תחום הניאוף מופקע כמעט לגמרי מן הדיון המשפטי. תוצאה זו – יש בה כדי להרעיל את יחסיהם של זוגות שבהם הבעל חושד באשתו שהיא מנאפת, ויש לו בסיס לחשדו, אך אין לאל ידו – וגם לא יהיה לאל ידו – לברר את העניין בדרך משפטית רגילה. בדיקת מי הסוטה מחליפה את הדיון המשפטי הכמעט תמיד בלתי אפשרי. המשפט האלהי מחליף את זה האנושי כדי לשמור על לכידות המשפחה.

בקריאה פשוטה דין הסוטה מתחולל בפסיביות ובהשפלת האשה, ובשרירותיות מוחלטת של האיש (רוח קנאה), וכמו כן, ללא שום משמעות עבור מי שנאף עמה. בקריאתם של חכמים, האשה יכולה לסרב ולצאת ללא כתובה, וכמו כן, רוח קנאה זו איננה גחמה אלא היא מצב משפטי מוגדר, קינוי, התראה, להיסתרות עם אדם מסויים. אם כן, מטרת דין סוטה איננו לברר את האמת, אלא לשמור על לכידות המשפחה, וכפי שכתבנו למעלה. כך מלמדים חכמים בעצמם, "גדול שלום שבין איש לאשתו" מה שמצדיק בעינים את זה ש"שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים", מה שמסביר את הייחודיות הזו שהצפנו למעלה. עד כאן דברי הרב אלחנן סמט.

מתוך דברי הרב סמט ניתן לומר, וזאת בדומה לשילוח הטמאים ולאשם גזילות, שיש כאן ניסיון לבנות את המצע שיאפשר את קיום המחנות בקדושה ובטהרה, כאן על ידי התא המשפחתי האיתן והיציב, שהשראת השכינה בו מוכרחת עבור השראת השכינה במחנה כולו.

ד. פרשת נזיר/ה – הנזיר לא פרוש מחיי העולם הזה (למשל, פריה ורביה), וכעת נצעד בדרך לפיה הוא לא חוטא בעצם נזירותו (ציעור עצמו מן היין) אלא הוא קדוש ורם מעלה, אפילו כפי שהעיר ספורנו הוא מושווה לכהן הגדול באיסורו להיטמא למת ולשתות יין, ובמטבע הלשון "נזר אלהיו על ראשו", שכן כל אחד מהם, כפי שלימד אבן עזרא, "חופשי מן התאוות". לאור דברינו ביחידה 2, על הפרדת הרשויות הקיימת בעם ישראל, יתכן שכשם שהכהן הגדול עומד מעל הכהנים, הנזיר עומד מעל עם ישראל, בהיותו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הן כהן גדול והן נזיר אסורים להיטמא למת, מלבד במת מצווה. חכמים לימדונו שכאשר כהן גדול ונזיר הולכים בדרך ומוצאים מת מצווה, נחלקו רבותינו האם הכהן הגדול ייטמא שכן טהרתו פחות חשובה, עובדה שהוא לא מביא קרבן על טומאתו, או שהנזיר, כיוון שאין קדושתו קדושת עולם. הרמב"ם פסק שהנזיר ייטמא, אך אברבנאל בפרשנותו לפרשייתנו סבור שקדושת הנזיר גדולה מקדושת הכהן הגדול, שכן היא יזומה על ידו ולא כפויה עליו ככהן, ולכן איסור שתיית יין על הכהן הגדול הוא רק בעת עבודתו אך על הנזיר הוא תמיד, או במילים אחרות – קדושת הכהן הגדול היא קדושה שלא תופסת את כל מרחבי חייו, ואילו קדושת הנזיר היא קדושה התופסת את כל מרחבי חייו, כל שתייה שלו קדושה.

אם הוא הכי קדוש, מדוע הוא מביא קרבן חטאת? חטא הוא עוון והחטאה, אך הוא גם חיטוי, ניקוי, לא בהכרח מתוך לכלוך, אלא מתוך רצון להתעלות, מה שגורם לנזיר להביא קרבן חטאת (לא על חטא) לפני תום נזירותו, להפוך תקופת סיום זו ליותר משמעותית ורוחנית עבורו (אפשר שזה גם עניין קרבן חטאת יולדת).

כעת מובן מיקומה של פרשיית הנזיר בפרשת נשא – לאחר שילוח טמאים, גזל הגר וסוטה, שעסקו ב'סור מרע', מגיע ה'עשה טוב', הנזיר שכל חפצו להתעלות ולהתקדש.

מטלה 4:

1 .

א) כיוון שטומאה זו טומאה בלועה היא, על האם אין שום הגבלה, היא יכולה להיכנס גם לעזרה. המיילדת יכולה להיכנס להר הבית, המקביל למחנה לווייה, כיוון שטומאה זו היא טומאת מת, שהטמא בה ואפילו המת עצמו, מותרים להיכנס להר הבית.

ב) האשה היא "כקבר", ולכן לשיטתם היא חייבת לצאת מחוץ לכל המחנות, כלומר, מחוץ לירושלים. הוא הדין למיילדת, שנגעה במת.

2.

לפי חז"ל, הוא לא צריך לעשות שום פעולה, כיוון שהוא לא נטמא משום בחינה, הצואה איננה טומאה אלא נקיות, כפי שאמרו רבותינו בירושלמי. לפי הכיתות, הוא יצטרך לרחוץ את בשרו במים, כיוון ש"הם חושבים כי הצואה מטמאת את הגוף", ולכן "נוהגים לרחוץ את בשרם במים", כפי שמספר יוסף בן מתתיהו.

3.

א) לפי חז"ל, הזוג הזה יכול לחיות באופן מלא בירושלים, כיוון שחכמים הבינו שטומאת שכבת זרע לא מונעת מאדם לשכון במחנה ישראל, המקביל לירושלים, אלא רק במחנה לווייה ובמחנה כהונה, המקבילים להר הבית ולמקדש בהתאמה, ואם כן, בירושלים עצמה אין שום בעיה. לפי הכיתות, הזוג הזה לא יכול לחיות באופן מלא בירושלים, לאחר כל מפגש ביניהם שכלל פליטת שכבת זרע, יהיה עליהם לצאת מחוץ לירושלים (ולא רק מחוץ להר הבית ולמקדש) בהיותם טמאים.

ב) מאוד סביר לאור דברינו אודות האיסיים שהם נמנעו מלשאת נשים כיוון שהם רצו לחיות בירושלים או לכל הפחות להיות טהורים מספיק כדי להיכנס כל העת אליה. יתכן גם שיותר מהותית (ואז אנו מבינים גם מדוע הם שמרו על כללים מחמירים אלו גם בהיותם במדבר יהודה ללא תכנון להיכנס לירושלים), צורת החיים הראויה היא צורת החיים של ירושלים, וממילא אם בירושלים אסור להיות בטומאת שכבת זרע, הרי שבכל מקום כך.

4.

אפשר מאוד שהם רצו לבנות לעצמם קהילה המנותקת מיתר עם ישראל שלא נוהג כמותם. כאשר אדם כזה רואה אדם אחר, שלא משתייך לקהילתו, הוא רואה אדם בעל פוטנציאל טומאה גבוה (לעתים אפילו ודאי), וממילא הוא חפץ להתרחק ממנו, פן יקלקל את העבודה הרוחנית המוקפדת בה הוא דבק במפגש עמו. אולי (ובכך אנו ממשיכים את סברתנו מתשובה 3) הם אפילו הסתכלו על אנשים אחרים לא רק בתור עלולים לטמא אותם, אלא כבעלי צורת חיים טמאה, כאנשים שלא רק המפגש הפיזי עמם מוביל לטומאה, אלא גם עצם החיים, זה לצד זה. כל קשר בין אדם החי חיים טהורים לאדם החי חיים טמאים הוא קשר שמשליט את חיי השני על חיי הראשון. למשמעות כזו הם לא היו מוכנים.

הערות שוליים

1. אכן, רש"י בספר שמות כותב שפרה אדומה ניתנה במרה, כלומר, לאחר קריעת ים סוף ומביא לכך מקור שלא קיים בידינו, ולפי חיים מיליקובסקי המקור הזה איננו אלא שיבוש (כתוב במדרש "ממרה") שהמעתיק של רש"י ראה במדרש והחליט להוסיף אותו לפירושו של רש"י. נראה כמיליקובסקי שכן רש"י בכל שאר המקומות כותב כחז"ל שפרשייה זו נאמרה בשנה השנייה.

   ↩

2. אין מחלוקת על החיוב לכתוב סימניות, השאלה היא רק האם הן מבטאות ספרים שונים או שלא.

   ↩

3. יש עוד ביטוי לכך, עיין במצגת. כמו כן, במהלך הקורס נסביר לפי רעיון זה כמה וכמה תופעות.

   ↩

4. כחלק מהמטלה, סיכום מאמרו של יוסי ברכיה: יצירה ספרותית נעלה הרמונית, ולכן יש למעט בשימוש בכלל של: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ניתן לחלק את הופעותיו למספר סוגים: האחד, כאשר התורה בוחרת במפורש בדרך זו (לכאורה רק בתחילת במדבר, ואכן הפרשנים עמלו למצוא פשר לסדר). השני, כאשר התורה לא בוחרת במפורש בדרך זו אך חייבים לומר זאת (למשל, אברהם נפטר בסוף פרשת חיי שרה אך נכדיו נולדים רק בתולדות, 15 שנה לפני פטירתו לפי החישוב הפשוט), ושם מדובר בשיקולי עריכה ברורים – התורה רוצה לסיים את סיפורו של אברהם ולעבור לסיפורו של יצחק. השלישי, כאשר זה יישב המון קושיות (מכירת יוסף מופיע לפני מעשה יהודה ותמר, אך אם נקדים את מעשה יהודה ותמר נפתור את בעיית הגיל הצעיר של צאצאי יהודה ביחס לירידתם למצרים [אם לא נאמר זאת, הם יולידו בגיל 7]).

   רש"י שינה את סדר המאורעות בארבעה עניינים בחומש 'שמות' (למרות שלא שינה את מכירת יוסף ומעשה יהודה ותמר), אך הרמב"ן חלק עליו וסבר שאין סיבה. את כל הקשיים, כך הוא סבור, יש לפתור באופן מקומי. מתוך כך יוצאת מחלוקתם לגבי מטרת המשכן (והרמב"ן לשיטתו, המופיעה גם כנגד הרמב"ם, שהמצוות עניינן נצחי ולא חברתי).

   ↩