עיונים בפרשת יתרו

לק"י

יט שבט ה'תשעו

עיונים בפרשת יתרו

פרק יח

1. פסוק א: ש. תרו שומע על כל הניסים שנעשו לישראל. מדוע משה מספר להם אותם שוב? מדוע רק לאחר שיתרו שומע על הדברים מפי משה הוא שמח? תשובה לשאלות אלו תינתן בתשובה 5.

2. פסוק א: ש. מדוע רש"י סבור כי השמועה ששמע יתרו ובגינה בה היא "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"? מה עם עשר המכות?

3. פסוק יד: ש. לא נראה סביר לומר שמשה לא עלה על הרעיון של יתרו לבד. וגם אם נאמר שהוא עוד לא עלה עליו כי עוד לא התחיל להיות קשה לו – מה אכפת ליתרו? הרי כל עצתו באה למנוע מצב שקשה לו.

ניתן לענות לפי פסוקים טו-ז. תפיסת השלטון של משה היא ריכוזית מאוד. משה לא מאמין בעמו. הוא סבור כי רק לו יש את הכוחות להודיע את חוקי האלהים ואת תורותיו, וזאת בשל העובדה שהוא רואה בכל העם עם של עבדים שעדיין אל הצליחו לצאת מהיותם עבדים. עבד לא מסוגל לשפוט, זה מנוגד לכל מהותו הבסיסית! לכן יתרו עונה לו שגם הוא וגם עמו יבלו אם הוא לא ידע לשתף עימם פעולה. "לא תוכל עשוהו לבדך". יתרו, ככהן מדין וכאדם בעל שנים ארוכות של הנהגת ציבור מאחוריו, מבין שאין ציבור יכול להתנהל ללא שיתוף פעולה, על ידי דיקטטורה. במקום להיות זה המולך עליהם, "היה אתה לעם מול האלהים" (יט), "שליח ומליץ בינותם" (רש"י שם). שררה ללא הסכמה תגרום לנבילה הדדית, שכן סוף סוף כולם עבדי ה'. זו תפיסת השלטון הראויה בישראל. נראה כי משה מבין זאת ונוהג כך לאורך כל ימי שלטונו עד מותו. היכולת לסמוך על פקודיו תגרום לו בסופו של דבר אפילו למנות ממשיך עוד בימיו. נראה כי זו גם כוונת הכתוב בפסוק כא: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו'". פתאום משה מצליח למצוא הרבה אנשים עליהם הוא יכול לבטוח, הרבה יהודים שהצליחו להימלט ממצרים שבליבם. כך מסבירים חז"ל שמדובר בשוטרים שלא הסכימו להכות את אחיהם במצרים, אנשים שהצליחו לנצח את תודעת העבדות. רק כך "וצוך אלהים ויכלת עמוד", זו הדרך היחידה לקיים את ציווי האלהים לעשות משפט צדק בארץ, לא רק במובן הטכני, אלא במובן המהותי שאין לציווי האלהים לשרות אלא על עם שלם המשתף פעולה בקבלתו.

4. פסוק כב: ש. מניין לשופטים משפטי ה'? לא מדובר במוסר טבעי, כי אם באלהי.

5. פסוק כז: ש. המכילתא (מובאת ברש"י) מדגישה שמשה משלח את חותנו כדי שיגייר את בני משפחתו. וכי חפצי גרים אנו? וכי דת מיסיונרית דתנו? הן על לשון הזהב של רבותינו, "קשים גרים לישראל כספחת", נתונה כל גאוותנו!

נראה כי דברים אלו נכונים כאשר אנו מדברים על גרים שאין להם שייכות אמיתית לישראל. אך גרים המתקרבים לישראל מתוך תחושת שייכות לאומה ומתוך הזדהות עם תעודתנו הגדולה – מוזמנים גם מוזמנים. משה מבחין בתכונות המלמדות כי יש לו גם תחושת שייכות לאומה, וגם הזדהות עם תעודתה. כאשר משה מספר ליתרו על כל הניסים, הוא רואה כי בת שחוק כובשת את פניו (שמחת יתרו מסופרת לנו רק עכשיו כי יש לה משמעות רק עכשיו). הוא מזדהה עם ניצחון האומה. כאשר הוא שופט את ישראל, הוא מגלה כי ליתרו גם הזדהות עם תעודתה הגדולה של האומה – עשות משפט ואהבת חסד. אכפת לו מכך שמשה יצליח לקיים את המשפט באופן היעיל ביותר. אשר על כן, מבין משה כי שורש נשמתו הוא בישראל, כפי שמסביר האריז"ל את ההיגיון העומד מאחורי הגיור.

פרק יט:

6. פסוק י: מה פשר הציווי לכבס שמלותם?

פרק כ:

7. פסוק ב: מה הפשט ברש"י ד"ה אשר הוצאתיך, בדבר אחר הראשון?

8. פסוק ב: רש"י מדגיש בפסוק זה את היותם מעתה עבדים לקב"ה. מה במעמד הר סיני הוא גורם של עבדות?

9. פסוק ג: הלימוד במכילתא המופיע ברש"י מכסה את איסור העבודה זרה משני כיוונים: חפצא וגברא. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", איסור חפצא, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" – איסור גברא. תכלית המצוות היא ליישר את האדם, כך מסביר רמב"ם בפרק ד אשר בשמונה פרקים. בכך שהאדם דואג גם לעצמו שלא יעבוד עבודה זרה, הוא מתקן את עצמו. גם בעת שהוא דואג לא לתת לה לגיטימציה וסיוע הוא מתקן את עצמו. אך זה המימד הפורמלי בלבד של איסור החפצא. המימד המהותי המופיע בתורה הוא: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". התורה אוסרת מציאות של עבודה זרה בעיני אדם מסויים. כיוון שאין שום אמת בעבודה זרה, אין לה מציאות אובייקטיבית. כל משמעותה היא רק המשמעות שהאדם נותן לה. בכך שאין לאדם אלהים אחרים, הוא בעצם משמיד את העבודה זרה מהעולם. ניתן להבין זאת גם בדברי רש"י על המילים "אלהים אחרים": "שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם".

10. פסוק ו: רש"י מסביר שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. מה הסברה?

11. פסוק ז: מה כל כך גרוע בשבועת שווא? נראה כי הנשבע לשווא לא מבין את אחד מיסודות האמונה הגדולים ביותר. "זה הנשבע לחינם ולהבל", ואומר אמת בהישבעו, בעצם מנמק את הקיום של משהו או את מהותו לפי הקב"ה. אותו אדם חושב שהוא מבין את הקב"ה כמו שהוא מבין את הקיום של עץ או של אבן. אדם כזה הוא אדם שלא מבין כי אין ההתגלות של הקב"ה בעולם מעידה על מהותו (כפי שמסביר ריה"ל במאמר ד). מדובר באורו וזיוו בלבד, ולא בו עצמו, שבו אין תפיסה כלל.

מה כל כך גרוע בשבועה לשקר? הקב"ה הוא אמת וחותמו אמת. הוא אמת אבסולוטית ואובייקטיבית לגמרי, הקיימת לעד. אנו אמנם לא מבינים אותו, אך הוא קיים לעד. אם כן, הנשבע לשקר בשמו של ה' בעצם הכניס את הקב"ה למערכת שאיננה אמת. דבר זה מתועב בעיני התורה, שכן למרות שהנשבע רואה את מעשהו כאמצעי רטורי בלבד, הוא פגע בחותמו של הקב"ה.

12. מה הקשר בין אריכות ימים לכיבוד הורים? נראה כי כיבוד הורים מקשר את האדם לדורות הקודמים והופך אותו לחלק מהנצח הגדול של עם ישראל, שעליו כותב הרב באורות הקודש שאדם יכול לחיות לנצח אם כל חייו מוקדשים לאומה, שכן היא חיה לנצח.

13. מה כל כך גרוע בלא תחמוד? נראה כי חמדת דבר שלא שייך לאדם היא בעצם כפירה במעשה הקב"ה, שנתן דבר אחד לאדם אחד ודבר שני לאדם אחר.

14. נראה כי בכל עשרת הדיברות ישנה כפירה גדולה בקב"ה, וזה המכנה המשותף בין כולם, ומכאן גם מעמדם הגבוה:

– אנכי ה' אלהיך: מדבר בשורש האמונה, כפי שפותח החבר את הסברו בספר הכוזרי. העובדה שהקב"ה דואג לעמו ולעולם בכלל ושישנה השגחה פרטית בעולם היא אחד משורשי האמונה הגדולים.

– לא יהיה לך אלהים אחרים: כאמור בתשובה 9.

– לא תשא: כאמור בתשובה 11.

– זכור: על ידי זכירת השבת אדם זוכר את העובדה שהקב"ה ברא את העולם והוציא אותנו ממצרים.

– כיבוד הורים: הכרת הטוב להורים היא הבסיס להכרת הטוב לקב"ה.

– לא תרצח: אדם הנוטל נשמה הוא אדם הכופר בחיים שהקב"ה נתן לעולם.

– לא תנאף: בתהליך הזיווג הקב"ה מעורב עמוקות, כך מספרים חכמים. הקב"ה נותן חיים לעולם ואל לאדם אחר לקחת אותם, אלא הפוך, הוא מצווה ליצור אותם ביחד עם הקב"ה, אך עליו לעשות זאת בדרך הנכונה והקדושה. הנואף והנואפת מכניסים טומאה למוסד כל כך קדוש ובעצם מנסים לטמא את הקב"ה.

– לא תגנוב: אדם זה כופר בכך שהקב"ה נתן לאדם דבר מסויים.

– לא תענה ברעך עד שקר: בדומה לתשובה 11.

– לא תחמוד: בדומה לתשובה 13.

15. פסוק טו: מדוע מלכתחילה היה צורך בקולות, לפידים, עשן וכולי? נראה כי התשובה טמונה בפסוק יז. הקב"ה רוצה לגרום ליראה בלב העם. במתן תורה, לפני הכל, נבנתה קומת היראה בעם ישראל. הקב"ה כופה עליהם הר כגיגית. ראשית יש צורך ביראה, ורק אחר כך באהבה.

16. פסוק טו ברש"י ד"ה וכל העם רואים: הואיל והתורה באה לתקן את איברי האדם, כפי שמסביר החפץ חיים בהקדמתו לשמירת הלשון, בזמן מתן תורה לא היה סומא, אילם או חרש בעם. הן הגשמיות והן הרוחניות היו במושלמות.

17. פסוק טו ברש"י ד"ה ויעמדו מרחוק: מה חכמים ניסו ללמדנו בכך שהמלאכים סייעו לישראל לעמוד במעמד הר סיני?

18. פסוק יז: אם נתעלם לרגע מפירוש רש"י, איזה ניסיון יש במעמד הר סיני? נראה שהקב"ה יודע כי העם הוא בסופו של דבר קבוצה של בני אדם רגילים. רגע כל כך עצום ורוחני עלול לשבור אותם כבני אדם. הניגוד והפער העצומים ביניהם לקב"ה עלולים לגרום להם להתייאש מקיום המצוות ומהחיפוש אחר קשר פעיל עם ה'. הכל נועד "לבלתי תחטאו". הקב"ה מנסה אותם לראות אם הם מבינים שלמרות שהדבר הזה כל כך גדול, הוא מדבר איתם, מצווה אותם ומשגיח עליהם, מה שמלמד על הקשר ביניהם.

19. פסוק יז: ד"ה לבעבור + נסות: מדוע רש"י מכריח את עצמו לפרש את הפסוק שלא כפשוטו, שהקב"ה ניסה את העם? נראה כי רש"י לא יכל לקבל פשט כזה כיוון שלא ייתכן שדווקא במעמד כל כך כביר וחזק הם עלולים לחטוא לה'.

מדוע משה עונה להם לא לירא, מצד אחד, ומצד שני עושה כדבריהם? הרי טענתם לא נכונה!

20. פסוק יט ברש"י ד"ה כי מן השמים: מה ניסו חכמים ללמדנו בחילוק בין קול ה' לאישו? נראה כי יש כאן החילוק המשמעותי עליו מצביע ריה"ל (מאמר ראשון פסקה פט). אם הקב"ה דיבר עם העם הרי שהוא לכאורה ח"ו מוגשם וממשי, שהרי הם חשו אותו. אלא, מסביר החבר לכוזרי, הקב"ה יצר קול מיוחד שידבר איתם ולא הוא באמת דיבר איתם. כאן במדרש מסופר בעצם כי מהשמיים ה' השמיע את הקול, אבל מה הופיע בארץ? ההתגלות שלו, אורו וזיוו, האש הגדולה שלו, ולא הוא עצמו.

21. איך ההפטרה קשורה לפרשה? נראה כי מדובר בשתי התגלויות מרהיבות ובשתיהן מושא ההתגלות השתנה מן הקצה אל הקצה. עם ישראל הפך להיות עם וקיבל את התורה, וישעיה כיפר על חטאיו והתחיל לקבל שליחויות. יותר עמוק, כל מעמד הר סיני הוא בעצם התגלות הקודמת לשליחות, שכן לאחר מעמד הר סיני העם אכן עם, וכעת עליו למלא את תפקידו – לתקן עולם במלכות שדי. כך גם כל המעמד שבו נמצא ישעיה מכשיר אותו להיות שליח נאמן לקב"ה ולתקן את הסביבה שלו. כך חוזר מוטיב העשן בשני הסיפורים, וכך גם מושאי ההתגלות פוחדים שמא הם ימותו. הרגע בו ה' שואל "את מי אשלח ומי ילך לנו" וישעיה עונה "הנני שלחני", מזכיר את מדרש חז"ל המפורסם שאומר כי הקב"ה הלך לכל האומות כדי לתת להם תורה, אך חוץ מישראל אף אחד לא הסכים.