עיני ה_ אלהיך בה לפרשת עקב

לק"י

כ אב ה'תשעז

עיני ה' אלהיך בה

לפרשת עקב

זיו חן זצ״ל

התורה בפרשתנו (ח, ו-י) מלמדת:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

הארץ המתוארת כאן מגוונת. היא לא רק ארץ שגדלים בה מוצרי היסוד באופן מרובה, אלא יש בה גם מותרות כשבעת המינים. המספר שבע מסמל במקרא ריבוי. לדוגמה, בברכות פרשת כי תבא (כח, ז) נאמר שאם יעשה ישראל הטוב והישר, "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ". אין עניין מהותי במספר שבע כדי לתאר את גודל המנוסה של האויבים, אלא הוא רק בא לבטא ריבוי דרכים. כך כאשר המקרא מציין את היות הארץ מבורכת בשבעה מינים, שחלקם הגדול נחשב מותרות, הוא בעצם מנסה לבטא את זה שהמינים בה מגוונים מאוד. היא לא רק מגוונת, יש בה גם הפכים, כעינות ותהומות, עינות שבוקעים מלמטה למעלה וכך מספקים מים, ותהומות המאלצים את האדם לרדת מטה כדי שיוכל להסתפק מהם. מקורות חיים אלו יוצאים הן בבקעה, המקום הנמוך, והן בהר, המקום הגבוה.

אופי זה של הארץ כמגוונת, אולי יכול לשקף את מהותה של ארץ ישראל. ארץ ישראל עניינה להוות מקום מפגש בין השמים והארץ, ולכן היא גבוהה מכל הארצות, שכן היא הנקודה הכי גבוהה בארץ והכי נמוכה בשמים. אשר על כן, בארץ ישראל החוויה צריכה להיות מלאה מהכל. בארץ ישראל מתגלה אחדות כל העולמות כחלק ממלכות ה'. ממילא ברור שהעושר לא יפסח גם על הביטויים הארציים הכביכול נמוכים של מהות זו, כחלק מהיות הארץ "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (יא, יב), כאמור בהמשך פרשתנו.

ואולי אין מטרתה של הארץ רק לשמש מקום מפגש, תפאורת רקע, פלטפורמה פסיבית לאותה התרחשות. אולי מטרתה יותר עמוקה – להביא את שני הגורמים הנפגשים, לרמה שיכולה להביא אותם למצב כזה בו הם נפגשים בה, ראויים להיפגש בה. הארץ היא לא סימן למפגש, היא הסיבה למפגש. כובשי הארץ, אלו המנסים להעפיל אליה, ומגיניה, הלוחמים עבור שלומה ושלמותה, במהלך העפלתם-לחימתם, גורמים לעצמם להיות כוללים כל, מלאים בעושר כלל החוויות אותן הם מצליחים לספוג. הריבוי והגיוון המהותיים לארץ, צריכים להיות מהותיים גם לאלו המנסים לכובשה ולהתיישב בה, על מנת שיוכלו באמת להוציא את מהותה לפועל. אותם שלומדים תורה ולאחר מכן לוחמים בצבא, אותם המלקטים חוויות רוחניות משמעותיות מכלל העולמות, מכל פינה ופינה בהוויה, הם היחידים שיכולים באמת ללחום למענה, לכובשה, ואו אז לחבר שמים וארץ.