על החידוש בתורה לפרשת יתרו

על החידוש בתורה

לפרשת יתרו

זיו חן זצ''ל

פרק יט הוא הפרק הקודם למתן תורה, תחילת הדיבור האלהי עם האדם. בפרק זה נוכל לקבל איזושהי הבנה על ההכנה הראויה ללימוד תורה בפרט ולעבודת ה' בכלל.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

דווקא ביום הזה, לאחר תקופה ארוכה, למעלה מחודשיים מצאת בני ישראל מארץ מצרים, מבית עבדים, יכלו ישראל להגיע למקום החירות הגדול, הר סיני. התורה היא תורת חופש. התורה היא מחוז היצירה האנושית, המקום בו האדם שומע את דבר ה' ומפרש אותו ביכולתו האנושית. "דבר אתנו פן נמות" אמרו ישראל למשה, כיוון שאדם השומע את דבר ה' האובייקטיבי והמוחלט מת, לא קיים, מאבד את תסיסתו ואת שקיקתו, ולכן ישראל חותרים לשמיעת התורה מאדם, סובייקטיבי, וכך היא יתר התורה. מלבד עובדת היות ה' שליט על כל הארץ ומשגיח בה על בניו ("אנכי ה' אלהיך"), ומלבד החיוב להכירו לאמיתו ולא לבלבלו באחר או להגשימו ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני… לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשתחוה להם ולא תעבדם"), התורה היא דבר דינאמי ומשתנה, התלוי בפרשנות הדורות, כיוון שמלבד דברות אלו, משה, האיש והסובייקט, לימד אותה. התורה היא המקום בו האדם יוצא לחירות וליצירה אישית.

כיוון דאתינא להכי, ישנה חובה להפריד בין העבדות לחירות. אין החירות מצב שאיננו עבדות, ואין העבדות מצב שאיננו חירות. שני המצבים הללו הינם מצבים הצריכים להיות מוגדרים בפני עצמם, שלא באופן שלילי. יש להם את עניינם שלהם. החירות איננה מצב בו לאדם אין אף אחד שיגיד לו מה לעשות, אלא החירות היא מצב בו אדם חופשי. לכן יש לחלק באופן ניכר ובולט בין העבדות לחירות, כך שתהיה תקופה שאיננה לא עבדות ולא חירות.

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

טרם מגיעים למקום החירות, יש לנסוע מרפידים, מהמקום רפה הידיים. יש להתחזק ולהתאזר חיל. תורה מלחמה היא, מלחמת חירות. האדם לומד את התורה, ואם יעשה זאת באופן פסיבי, ברפיון ידיים, יפסיד. תורתו תהיה תורת חמור נושא ספרים ותו לא. ידע הרבה, אך לא ידע כלום. יצטט רבות, ידקלם משפטים שלמים בבקיאות אין קץ, אף יוכל לומר כל מימרא באיזה דף נמצאת, אך מהותית, אין בידיו ולא כלום. כאשר לא מקשים, כאשר לא נלחמים, כאשר לא מציעים ומחדשים, התורה קלה, נעימה. אך כאשר עושים זאת, התורה הופכת להיות זירת קרב. אין זה קרב מגושם חלילה, קרב בו התותחים לא מדייקים, החרבות אינן מושחזות והלוחמים אינם חדים. זהו קרב יפה, אסתטי, קרב מחודד ומדויק. ולמרות זאת, זהו קרב.

ברפיון הידיים ישנה איזושהי בבואה של העבדות. האדם מקבל כל שאומרים לו ללא ערעור. אין זו צייתנות קדושה, זו מאולפות בזויה. לית ליה מגרמיה כלום. אין זו עבדות, בה האדם בטל לאדונו, אך הוא פשוט בטל כלפי עצמו.

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

כעת לאחר שהאדם נפרד מהעבדות ומרפיון הידיים, יכול הוא לעלות אל האלהים. אך הוא עצמו עוד לא יעשה זאת. היצירה האישית היא פסגת לימוד התורה. החידוש הוא משוש חיי הלמדן, הוא מקום חתירתו של הנפגש עם דבר האלהים. ומתוך כך, דרושה פרשנות קודמת שתחדד את הפרשנות החדשה. אדם גדול, בעל ותק וניסיון רבים בלימוד התורה, בחידושה ובחייה, יפרש את התורה כדרכו. או אז יגיע התלמיד הקטן ויקשה קושיה מלאת אומץ. מתוך קושייתו יפן הוא להבנה אחרת בסוגיה, הבנה מאירה, מזהירה ומסבירת פנים. לכשיגדל ויתפרסם, יבוא תלמיד קטן נוסף ויקשה על הבנתו החדשה. ומתוך קושייתו מלאת ההדר, היופי והנוי, יפרוס על שולחן מלכים מפה חדשה, מפה שלא ראתה עין מעולם. וכן הלאה וכן הלאה עד בוא משיח צדקנו, וגם לאחר מכן. ובאותם רגעים, גדל שמו יתברך בכל העולמות.

כה דיבר ה' אל בני ישראל דרך אותו משה:

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:

יחס ה' לאדם הוא כנשר המעיר קינו, על גוזליו מרחף. ה' הוא פטרונו של האדם. הוא מגדלו, מאכילו, משקהו. הוא מגונן עליו בעת צרה ומחייה אותו בשעת משבר. מצילנו מיד כל אויב ואורב. אך כאשר האדם מתעורר רצונו ללמוד תורה, לצאת מהמיצרים, להשתחרר מהעבדות ומהפסיביות, הרי שה' נושא אותו על כנפי נשרים ומביא אותו אליו, רוצה לשמוע את דברו. אך טרם לשמיעת דברו, יש איזשהו הסכם עליו יש לחתום.

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:

טרם אדם שומע את התורה, שוב, באזניו הסובייקטיביות והביקורתיות, עליו להתחייב לשמוע בקול ה'. המוח יכול לשוט במרחבי אוקיינוס החידוש לפי מיטב דעתו, והראש רשאי לבנות ולהרוס, להרכיב ולפרק מודלים המסבירים את התורה כרצונו. אך על הידיים לפעול את רצון ה' הפשוט בעולם. המחויבות המעשית לדבר ה' ולהלכה, קודמת למחויבות הרעיונית לדבר ה' ולאמונה, עד כדי כך שיכול אדם המחויב מעשית להלכה, לפרש את המחויבות הרעיונית לאמונה כרצונו.

זאת מבדיל את ישראל מכל העמים. כל העמים מחויבים במעשה וברעיון באותה רמת חיוב. האיסור לאכול אבר מן החי והאיסור לברך אלהים שווים הם, אף שהראשון שייך למחויבות המעשית והאחרון שייך למחויבות הרעיונית. לעומת זאת, כדי להפוך ישראל, קודם כל, אדם צריך לקבל על עצמו עול מצוות. ודאי, עול המצוות הזה לא יותר חשוב מעול מלכות שמים, ההיפך הוא הנכון, ועול המצוות הוא רק ביטוי לעול מלכות שמים. אך עול המצוות הוא המגדיר את ישראל כישראל, ולכן הוא קודם לעול מלכות שמים, כרונולוגית-מהותית (אך לא מעמדית).

כאן יש לשאול: מדוע? מדוע העול המעשי יותר חשוב מהעול הרעיוני? אם יבין זאת התלמיד ואם ישכיל זאת הנער, יהיה לגדול בישראל – אדם רשאי לומר כל אשר על לבו בתחום התורה, כל עוד הוא מחויב מעשית להלכה, כיוון שבין המעשה לרעיון ובין ההלכה לאמונה פעורה תהום, תהום בין שתי הישויות האוטונומיות לחלוטין להן, משום מה, אנו קוראים בשם כולל אחד: הישות המעשית של האדם לא תשתנה לעולם. בהיותה חומר היא תמיד תהיה מוגבלת ותמיד תהיה משועבדת.

לעומתה, הישות הרעיונית של האדם איננה אלא חלק אלוה ממעל, היא חצובה מכסא כבודו יתעלה ויתרומם. ככזו, אם ירצה בכך האדם, אם יקרא לה דרור, הוא יוכל לשוב אל אביו, לשבת על ברכיו ביושבו על הכסא הנ"ל. אך כיוון שכעת אותה ישות נעולה-חתומה היא בתוך אותו גוף חומרי, בתוך אותה ישות משועבדת ומגושמת, היא לא יכולה לשוב אל אביה, מלבד בדרך אחת: אם אותה ישות מעשית משועבדת תפתח את עצמה ותתן לה לברוח מפניה החומריות. היאך? על ידי המחויבות המעשית אותה ישות משועבדת ממשיכה להיות משועבדת, אך במקום להיות משועבדת לחומר היא משועבדת לרוח, וממילא היא תישמע לצרכי הרוח של הישות הרעיונית, או אז הישות הרעיונית תצא לחפשי, ותוכל ליצור בתורה כאוות נפשה.

לגויים, להם לא נתן ה' את יכולת היצירה והחידוש בתורה, אין פער בין המחויבות המעשית למחויבות הרעיונית, כיוון שאצלם שתיהן מחויבויות טוטאליות, ואין להם את היכולת של הישראל ליצור לעצמו את המחויבות הרעיונית שלו ודה-פקטו להישמע לפקודות עצמו ודה-יורה להישמע לפקודות האל.

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

לאחר שחתם האדם על אותו הסכם מחויבות מעשית, הוא משתייך אוטומטית לקהילת המחויבים מעשית. קהילה זו איננה כת מבודדת המסתגרת לה במדבר נידח, כי אם ממלכה וגוי, מילים המבטאות מדינה ואומה במלוא מובניהן. מהותית, קהילת המחויבים מעשית מתפרטת לכל פינה וזוית שבחיים ומאירה אותן באור יקרות של דבר ה'. היות האדם מחויב מעשית לרעיון מסוים, קושר אותו באופן מיידי לקהילה כזו, שכן חלק מהמחויבות המעשית היא גם מחויבות מעשית במישור הלאומי, המצוות הרובצות על כלל ישראל.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה':

כעת, לאחר שביארנו את טיב ההסכם ואת השלכותיו, ניתן לשמוע את דבר ה'. כיצד שומעים את דבר ה'? ישנו משה, שהוא כאמור אותו גדול בתורה המחדש בה וזוכה לביקורת מצד תלמידים צעירים. אך ישנם גם זקני העם. אותם זקנים אין להם סמכות כלל לחדש בתורה. מטרתם איננה לחדש או לפרש, מטרתם היא להעביר את החידושים הלאה. אך בעצם העברת החידושים הלאה, טמון חידוש גדול – הם צריכים לגונן על אותו חידוש מפני אותן ביקורות הבאות בדורות השונים מפני אותם תלמידים צעירים בעלי עזות דקדושה. על ידי הגנה זו מקבל החידוש פנים חדשות, לרוב שונות בין זקן לזקן, וגם מתוך כך התורה מתגדלת ומתאדרת.

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':

אותה התחייבות מעשית עליה דיברנו לעיל בתיאוריה, התבצעה כעת. העם מתחייב מעשית לה', "כל אשר דבר ה' נעשה". משה משיב דברים אלו, הלכאורה פשוטים ביותר, אל ה', כיוון שאין בהם רק אמירה שקיבלנו את המסר, אלא יש כאן אמירה שקיבלנו את המסר וממילא כעת ניתן להתחיל לעבוד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':

ה' בא במלוא טרנסצנדנטיותו בעב הענן לא כדי להכתיר את משה בעיני העם, להופכו לבר הסמכא הבלעדי בפירוש התורה, כזה שלא ניתן לערער על דבריו, אלא כדי שיאמינו בו. האמון הניתן בחכמים צריך להיות מלא, כל מחדש בתורה צריך להיות סמוך ובטוח שהמחדשים האחרים בתורה עושים זאת מתוך רצון טוב. לכן נאמר שוב "ויגד משה את דברי העם אל ה'", כעת, לאחר שהם מאמינים בו, הם לא מתחייבים מעשית כי הם סוברים שמסתמא יודע המחדש הראשון בתורה, משה רבנו, כיצד צריך לגשת אל מלאכת החידוש בתורה, אלא הם עושים זאת כיוון שהם גם מאמינים בו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

כעת, לאחר ההתחייבות המעשית הדקלרטיבית, יש לבטאה בפועל. השלב הראשון, התנקות עצמית. "וקדשתם", בפשטו, היינו קדש אותם. השורש קד"ש בא לרוב במקרא בהקשר למים, ולכן כוונת הפסוק כאן, כך נציע, הוא שעל הניגש לחדש בתורה לנקות את עצמו. האדם צריך לנקות את עצמו מהאינטרסים הפסולים, ומתוך כך לקדש את האינטרסים החיוביים. הפרשנות עלולה להיות מגמתית, אך גם עשויה להיות מגמתית. אינטרסים אינם מילה גסה; אף הטוען שהוא לא מונע מאינטרסים מונע בעצם אמירתו זו מאינטרסים. יותר מכך, מהותית, ה' חפץ באינטרסינו. אם לא, לא היה נוטע בנו אותם. אלא שעלינו לברר את האינטרסים שלנו – את האינטרסים הפסולים לנקות מתוכנו, ואת האינטרסים החיוביים, אלה החפצים בטוב וששורש קדוש להם, לקדש.

השלב השני, כיבוס הבגדים. לעתים אותם אינטרסים פסולים לא פוגשים אותנו כלכלוך על גופנו, אלא ככתם על בגדינו. לעתים התחפושת אותה אנו מתכוונים ללבוש היא תחפושת בעלת אינטרסים. אנו מנסים להידמות לדבר אחר כדי שיכבדו אותנו יותר, כדי שיהיה לנו יותר כוח וכיוצא באלה. כדי לגשת אל החידוש בתורה, אין בעיה בתחפושת, להיפך – התחפושת יכולה להפרות. אדם בוחר לעצמו נקודת מבט שלעתים היא כלל לא נקודת המבט הטבעית לו, ומתוך כך דברי תורה פרים ורבים. אך לעתים אין זו בחירת נקודת מבט, אלא בחירת אישיות אחרת לצרכים שליליים.

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

לאחר יומיים של התנקות ברובד הגוף וברובד המלבוש, ה' יורד על הר סיני, משתף בחידושיו בתורה כדי שאנו נשתף בחידושינו בה. יש לבנות כללים לסימפוזיון זה.

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

אין לנגוע בהר. כאשר אדם מדבר בחידושי תורה, אין להפריע לו. יש לתת לו את כל הבמה כדי להבהיר את עמדתו עד הסוף. ברגע שעוצרים אותו באמצע, הופכים את דבריו מנקודת מבט לאיזושהי הבנה שכלית, שכן אם אדם אומר נקודת מבט, אנו חייבים לשמוע את כלל דבריו כדי להתבסם ממנה. אך אם אדם אומר הבנה שכלית, הרי שניתן להגיב על כל היסק והיסק בנפרד.

לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

הן האיש שבאדם והן הבהמה שבאדם, ימותו אם תופרע אותה נקודת מבט. הכוונה בימותו, כפי שכתבנו לעיל, היא שהאדם לא מחדש בתורה. במילים אחרות, מתוך הפרעת נקודת המבט של האחר, מופרעת נקודת המבט של המפריע עצמו. הסברה כי האחר אומר הבנה שכלית גורמת לסוברה לסבור כך גם כלפי עצמו, מה שפוגע גם בגופו, כיוון שגופו הוא זה המפריד אותו מאנשים אחרים, ואם הוא לא מצליח לבנות נקודת מבט עצמית, הרי שהוא חסר משמעות בעולם הזה, ובלשוננו, מת.

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

מדוע חידש משה את האיסור לגשת אל אשה? כאן אנו מגלים צורת חשיבה למדנית הכה טבועה במשה, עד כדי כך שעוד טרם הוא שומע את התורה אלא רק שומע את כללי נתינתה, הוא יכול להסביר מדוע הם מגיעים. משה מבין שלא ניתן לבצע התנקות עצמית בשניים. צריכה להיות הפרדה בין בני הזוג כדי שכל אחד מהם יוכל באמת לערוך בעצמו חשבון נפש נוקב ואמיתי. אדם קרוב אצל עצמו, אך רק אצל עצמו.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

טרם שמיעת התורה הגורמת לחידוש בה, ישנו מחזה מרהיב שאמור להחריד את העם, ומצליח בכך. המטרה פשוטה – האדם עלול להתייחס אל התורה עצמה כדבר נעלה, ובמקביל לזלזל בחידושי התורה האנושיים. מטרת המחזה הזה להימנע מכך.

וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:

משה מדבר, משה מחדש, והאלהים עונה הן הן בקול גדול.

וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס

לאחר תום אמירת חידושי התורה, חשש כבד הוא שיסבור אדם כי הוא יכול לפרוץ, להבין את נקודת המבט של האחר. אומר הוא לעצמו: שמעתי כל אשר יש לו לדבר, כעת אוכל להשיב. לא ולא. הנך יכול להציג את נקודת מבטך, ואף להסביר במה אתם חולקים, אך לעולם לא תוכל להשיב לאחר בהעדרך נקודת המבט שלו.