על נדבת הלב ועל כופר הנפש

על נדבת הלב ועל כופר הנפש

לפרשת כי תשא

פעמים רבות אנו מאמינים בערך מסוים, ולמרות זאת אנו לא הולכים איתו עד הסוף, מתוך חולשה, מתוך פחד או מתוך הבניות תרבותיות המונעים מאיתנו זאת. איך עלינו להתיחס למצב כזה בקרבנו? בפרשת תרומה (כה) התורה מלמדת:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

את התרומה על האדם לתת מתוך נדבת לב, לא מתוך כפייה. אם אדם לא מרגיש ששייכת לו הנתינה הזו בשלב זה בחייו, אין סיבה שיתן אותה. אלא שמפרשתנו כי תשא (ל) מובן אחרת:

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

אף אחד לא שואל את האדם או את לבו – עליו לתת מחצית השקל. גם אין מקום להוספות או לגריעות. זאת מתוך הבנת התרומה לא מתוך נדבת לב, אלא מתוך כופר נפש. נפשותיהם של ישראל נמצאות בסכנה, ואם לא יתנו את הכופר, הן עלולות להיפגע בפועל. על ישראל להזכיר את עובדת נתינתם את כופר נפשותיהם כל העת לפני ה', כיון שבברירת המחדל, הוא נפרע מהם בהבינו כי הם חייבים.

איך ניישב את שתי ההבנות הסותרות הללו לגבי תרומה? תרומה כנדבת לב או ככופר נפש?

שתי אפשרויות. האחת, באמת אפשר להדגיש את פרשת כי תשא. תרומה כנדבת לב באה להקל על נתינת התרומה ככופר הנפש. לא מעניין את התורה היכן נמצא לבו של האדם, היא פשוט מבינה כי לעתים יהיה קשה מאוד להוציא ממנו את כופר הנפש ללא הזדהותו. לכן התורה נותנת בתחילה, כאשר לאדם בלאו הכי יש רצון להביא ולהשתתף, את האופציה לעשות זאת מתוך הזדהות, כדי שהאדם ירצה לעשות זאת אחר כך כמה שיותר. לאחר מכן, כאשר האש נכבית, אל לנו להסתכן – נכפה עליו. כל זאת מתוך ההבדל בין מוקדה של פרשת תרומה, הקמת המקדש, למוקדה של פרשת כי תשא, העבודה השוטפת של המקדש.

השנייה, באמת אפשר להדגיש את פרשת תרומה. תרומה כנדבת לב היא העיקר. ה' רוצה את לבנו, לא את מעשינו, אלא שאנו מבינים שכאשר האש בוערת בלבנו, המעשים הם סימן ללבנו, וכאשר האש פחות, המעשים הם סיבה ללבנו. לכן אנו לוקחים את תרומה כנדבת לב ומדגישים אותה בהתחלה, אז בוערת בנו האש, ולאחר מכן, אנו לוקחים דוקא את תרומה ככופר נפש, לא כיון שיש משהו רע בכך שאנו לא עושים את המעשים שה' כביכול רוצה שנעשה, אלא כיון שזה מלמד על נפשנו, שהיא לא במקום בו היא צריכה להיות, הרי אם אין אש, עלינו להשתמש במעשים כדי להדליק אותה. כאן גם מגיע ענין הזכרון. ה' רוצה שתמיד נהיה זכורים אצלו, והיכולת שלנו לכפות עצמנו, להכניס עצמנו לידי חובה ולתכנן בדיוק כמה אנחנו נותנים כל פעם כדי לשמר את האש בלבנו ואף להציתה מחדש, היא זו המזכירה אותנו תמיד לפניו. אין הוה אמינא שתפילת מנחה של היום שאחרי יום הכפורים תהיה כתפילת נעילה בו ביום; אך באמת מצופה ממנו שהיא תהיה אחרת מתפילת מנחה ביום שלפניו.