פרשת שמות – טעותם של בני ישראל

לק"י

כד טבת ה'תשעו

טעותם של בני ישראל

לפרשת שמות

זיו חן זצ''ל

ספר בראשית מתאר מתיחויות בין אחים. ניתן לראות ברצף המתיחויות כולו, מלבד במתיחות האחרונה, את אותו דפוס: האחים נאבקים ביניהם, ורק אחד מנצח או זוכה להעדפה מאת ה'.

כבר האחים הראשונים בהיסטוריה, קין והבל, נאבקים ביניהם. ה' בוחר לשעות למנחתו של הבל, ולא לשל קין, מה שגורם לרציחתו של הבל על ידי קין. הנבחר כאן הוא הבל.

שם ויפת, בני נח, מכסים את ערוות אביהם, לעומת אחיהם חם. חם מקולל על ידי הקב"ה.

לפי חז"ל, אברם קופץ לאור כשדים וניצל. בעקבותיו הרן גם קופץ אך לא ניצל. ניתן (אך לא מוכרח) לראות בכך מעשה של מאבק בין הרן ואברם על מי האח הנבחר שאמור להיות זה שיביא את בשורת ה' בעולם (אם כי ממש לא נראה כך מחז"ל).

בין ישמעאל ויצחק, בני אברהם, ה' עושה העדפה ברורה מאוד המתבטאת בדבריו לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

בין בני יצחק, יעקב ועשיו, יש מאבק על ברכת אביהם. לבסוף יעקב מנצח, וממנו ממשיכה כל שושלתו הגדולה של אברהם.

אף בין בני יעקב ישנו מאבק גדול. אחי יוסף סבורים כי הם הולכים להיות האחים שייזרקו אל מחוץ להיסטוריה, ולכן עושים את שעושים. אך בסופו של דבר הם משלימים והם מתאחדים לעם אחד, בעקבות יציאתו של יוסף מהתכונה האנושית הנורמלית לנטור טינה ולנקום באלה שפגעו בו, וסליחתו לאחיו שמכרוהו.

יש כאן מודל חדש. אם עד עתה ראינו אנשים שלא יודעים להגיד: "אנשים אחים אנחנו", על אף השוני שיש ביניהם, בהיות להם מטרה משותפת, כעת אנו נוכחים לדעת שמציאות זו אפשרית בין בני האדם. אך מודל זה מביא לבעייתיות גדולה. הגיבוש והאחדות גורמים לסגירות ולחוסר סולידריות עם שאר האנושות. תפקידו של עם ישראל הוא להוות אור לגויים. ככזה, הוא צריך להיות מלוכד ומאוחד בתוכו, אך עליו לשמור על קשר מתמיד עם העולם.

בסוף פרשת ויגש, שהוא סוף ספר בראשית מבחינה היסטורית (פרשת ויחי לא אורכת הרבה מאוד זמן), מסופר כי בדומה לכהני הדת של מצרים שקיבלו לחם למרות שלא שיעבדו את קרקעותיהם לפרעה כיוון שהאחרון חפץ בטובתם, כך יוסף חפץ בטובתם של אחיו וכלכלם אף על פי ש"אין לחם בכל הארץ". הגיבוש והליכוד מוביל לסגירות. לא מתבקשת מהאחים נורמה מוסרית עליונה. בסך הכל נתבעת מהם סולידריות מינימלית עם שאר בני האדם. נדמה כי הם מושווים לכהני דת המקבלים הטבות ולא לאנשי בשורה גומלי חסדים, כפי הייעוד שלהם וכפי אבותיהם. אולי בשל כך הקב"ה מעניש אותם ומשאיר אותם במצרים, אך תחת שעבוד ארוך טווח ורב סבל.

שלב זה מחייב תיקון. כפי שמסביר הרב אמנון בזק, משה גדל דווקא על ידי בת פרעה, כדי לקבל את המוסר הטבעי האוניברסלי של בת פרעה שחמלה עליו, לא מתוך מצוות אלהיות אלא מתוך נטיית לב אנושית בסיסית פשוטה. נראה לי שקומה זו חסרה אצל בני ישראל. מרוב סגירותם שקעו בתורה ובעצמם, ושכחו שייעודם הוא להוסיף את הקומה האלהית הישראלית על גבי הקומה האנושית הכללית, ושאם הם לא פתוחים לשאר האנושות הם לא יכולים להביא את תכליתם לידי קיום.

אם כן, שלושה שלבים לפנינו:

א. ההסתכלות האישית והאינטרסנטית המובילה למאבקים בין אחים.

ב. ההסתכלות הלאומית (או שמא המגזרית והשבטית) האינטרסנטית המובילה לסגירות ולחוסר סולידריות לשם כלל האנושות.

ג. הסתכלות לאומית לשם בניית הקומה האלהית על גבי הקומה האנושית תוך פתיחות והקשבה להלכי הרוח בקרב שאר האנושות.