פרשת תולדות עשו יורש העצר

לק"י

ה'תשעו

עשו יורש העצר

לפרשת תולדות

רבים שאלו את השאלה הפשוטה: מדוע יצחק אוהב את עשו?

יצחק הוא עולה תמימה. הוא קדוש לחלוטין. הוא לעולם לא יצא מהארץ. יצחק מסמל את הקדושה השלמה. אך במקביל לכך, הוא אדם שחי את העולם. הוא מתגלה לנו בפרשה כאנין טעם, וכחקלאי המנסה להיאחז בארץ בכל כוחו. יצחק הוא אדם ארצי אך רוחני בד בבד. יצחק מבין כי את דרכו של אביו יכול להמשיך אך ורק אדם ארצי ורוחני במקביל, כמוהו.

יעקב לא עונה על ההגדרה הזו. יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים. יעקב הוא אדם רוחני, פרוש, מהסוג המתאים להיות האידיאולוג או התיאולוג של האומה, אך לא מנהיגה. בנוהג שבעולם, תינוק נולד עם גוף, לפני שהוא מפתח את התודעה ואת הרוחניות שלו (וכמו שמסביר הרצי"ה קוק, שקודם שיחזקאל אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" הוא אומר "ולקחתי אתכם מן הגויים, ללמדנו שהגשמיות קודמת לרוחניות). יצחק מביט על בנו יעקב באהבה ובהערכה רבה, אך הוא מבין כי הוא בחייו הולך ללמוד תורה, ולא להמשיך אומה.

לעומת זאת, עשו אמנם לא עונה על ההגדרה של אדם רוחני, אך עדיין הנר דולק. הגשמיות שלו לא סותרת את הרוחניות הרצויה שהוא צריך לפתח. אם יעקב נולד ללא יכולת לפתח גשמיות, עשו עדיין יכול לפתח רוחניות והתהליך עדיין בסדר הנכון. ויותר מכך, לא רק יצחק ייעד את עשו להיות ממשיך האומה, אלא גם הקב"ה.

במובן הזה, כאשר עשו שואל את אביו היאך מעשרים מלח, יצחק לא מתפעל מהתעניינותו בדת ולכן אוהב אותו, אלא מאושר מחוסר הידיעה שלו, שכן כל עוד לא תיקן עשו את קומתו הגשמית, לא יכול הוא לקנות את קומתו הרוחנית. כך גם ניתן לתרץ את קושיית מי השילוח איך יצחק לא הבין שעשו לא באמת מתעניין בדת – הוא ידע שהוא לא באמת מתעניין בדת, והוא שמח מזה.

גם יעקב מבין זאת. יעקב בכלל לא שואף להיות בכור ולהיות הממשיך, בשל יכולותיו הגשמיות הלקויות. אך דבר אחד כולם יודעים – גשמיות לשם גשמיות, הווי אומר, גשמיות המנותקת מרוחניות, איננה הגשמיות הרצויה. אדם גשמי לשם הגשמיות הוא לא הממשיך.

כאשר יעקב מבחין בכך שעשו הוא גשמי לשם הגשמיות, מה שמתבטא בתביעתו בפני אחיו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", הוא מבין כי אחיו לא הולך להיות הממשיך. יעקב עושה חשבון פשוט ומבין כי הוא היחיד שיכול להמשיך את הדרך. בפעולה זריזה הוא לוקח ממנו את הבכורה (שלפי זה מגיעה לו על פי דין) וכך מציל את המשך שושלת אביו וסבו. רבקה אימו, שהבינה זאת מזמן, מסייעת לו. כאשר עשו מגיע לאביו ובעצם מגלה לו כי כל מגמתו היא גשמיות לשם גשמיות – גם אביו מבין זאת, וכאשר יגיע יעקב אליו טרם בריחתו מכנען, הוא אפילו יקבל מאביו ברכה, שכן אביו גילה שהוא אמור להיות הממשיך, מה שמתבטא בכך שהוא מצווה עליו "לא תיקח אישה מבנות כנען", שכן הוא ממשיך השושלת (בשונה מעשו, שנשא נשים כנעניות כבר טרם לכן).

אך עוד לא ענינו על השאלה, איך ייתכן שהקומה הרוחנית הקדימה את הקומה הגשמית אצל יעקב? בפשטות, ניתן לומר שאכן מתגלה כי הגאולה לא עובדת דווקא בסדר הזה. אך נראה שאפשר לומר שכאשר יצחק לובש את בגדי עשו, כאשר הוא מרמה את עשו גם בבכורה וגם בברכה, הוא בעצם מתחבר לאיזושהי תכונה גשמית שהייתה בו כבר טרם לכן, עמוק באישיותו, אותה תכונה שגרמה לו לאחוז בעקב אחיו, תכונה של ניסיון כיבוש גשמי, וממילא מובן כי הקומה הגשמית קדמה אצלו לקומה הרוחנית, אלא שהחידוש כאן הוא שהקומה הגשמית הזו יכולה להיות רדומה שנים רבות (אם כי אם היא רק בכוח ולא הייתה בפועל מעולם לא נראה שזה נחשב, אלא רק במקרה שהיא התבטאה בעבר, למשל, באחיזתו את עקב אחיו, כאמור, אלא שכעת היא רדומה). לאחר מכן, אנו נפגוש את אותו איש תם יושב אוהלים גולל את האבן מעל פי הבאר ללא שום בעיה (כט, י), כיוון שכוחותיו הגשמיים התחזקו מאז התחברותו לתכונות פנימיות אלו שבו.

לפי טענה זו, ניתן לתרץ קושיה מתבקשת – אם עשו מוצא חן בעיני אביו על ידי שאלתו איך מעשרים מלח, מדוע רבקה לא ממליצה ליעקב במקום התרגיל המסובך פשוט לבוא ולשאול את אביו שאלות ברומו של עולם, כך שיצחק יאהב את יעקב יותר? לפי דברינו, מובן שאין כאן קושיה כלל – העמקת הקומה הרוחנית לא משכנעת את יצחק, אלא להיפך.

לפי זה, ניתן להסביר עוד שאלה מהפרשה הבאה, ששאלני חברי היקר עילאי חן נ"י. כאשר ה' נגלה ליעקב הוא אומר לו (כח, יג):

וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

עילאי שאלני: מדוע לא נאמר "אלוהי יצחק אביך" כמו שנאמר "אלוהי אברהם אביך", אלא נאמר רק "אלוהי יצחק"? נראה שיעקב בעקבות העובדה שאביו גידל את עשו דווקא, כפי שניסיתי להציע לעיל, לא חש כי יצחק משמש עבורו דמות אב. יצחק למד תורה אצל אביו אברהם, אך יעקב למד תורה לא אצל אביו, אלא בבית מדרשו של שם ועבר.