צדיקי שבת וצדיקי משכן לפרשת ויקהל

צדיקי שבת וצדיקי משכן

לפרשת ויקהל

זיו חן זצ''ל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ

יש צדיקים והם בחינת שבת. כל כולם איזושהי השראה שהגיעה מלמעלה למטה. עניינם הוא שביתת האדם ולא פעולתו, שביתה שיש בה קבלה ואין בה נתינה. צדיקים כאלה הם קודש לה', ומתוך כך אסור להם לבוא במגע עם אש, שאמנם יש בה יצירה גדולה, יצירה שהיא בבחינת יש מאין, אך אותה יצירה איננה אלא קלקול, שריפה וכילוי. עבור צדיקים אלו השייכים לבחינת שבת, ככל שפעולה יוצרת יותר (היינו פעילה יותר), היא מקלקלת יותר.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים…

אך יש צדיקים אחרים, הפוכים, והם בחינת משכן. צדיקים אלו הינם בחינת נדבת לב. צדיקים אלו רוצים להשכין את ה' בתוכם, בתוך פעולותיהם ובתוך יצירותיהם. צדיקים אלו מביאים את תרומת ה' מכל פינות ההוויה, מכל המקומות בהם נפגש האדם וחווה חוויה משמעותית.

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה': אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו…

אצל צדיקים אלו, התורה והחכמה לא מגיעות מלמעלה למטה, הן צומחות מהם. יותר מכך, הן לא צומחות משכלם, הן צומחות מלבם, מפנימיותם הסובייקטיבית לחלוטין, ומתוך הרהורי לבם הם יודעים לפעול במציאות ולשכללה לשם שמים.

אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:

כמו כן, צדיקים אלו מכינים בגדים בהם יעבדו את ה', כלומר, יש חשיבות ממשית לעצמם בעבודתם אותו יתעלה, ולכן הם מכינים בגדים מפוארים לשם שמים (ואולי אפילו יותר מכך, יש חשיבות לגופם הפיזי, עד כדי כך שיש חשיבות לפארו). זאת אולי בדיוק ההדגשה "את בגדי השרד", לצורך מה? "לשרת בקודש", ו"את בגדי הקודש… לכהן", שלא נחשוב חלילה שבגדים אלו לא קשורים לפעילות הדתית הנעשית במשכן והם סתם המדים אותם ילבשו הכהנים, אלא אדרבה, הם עצמם חלק אינטגרלי מהפעילות הדתית.

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה: וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'…

התורה טורחת לספר לנו על התגשמות הציווי שציווה ה' את משה מאת צדיקים אלו, בשונה מהציווי בפרשייה הקודמת של צדיקי השבת, בה התורה לא טרחה לכתוב את התגשמות הציווי. מדוע? אצל צדיקי השבת, הצדיקים שצדקותם אופייה מלמעלה למטה, פעולותיהם וקיומם את המצוות לא רלוונטי; רלוונטי עצם הציווי, כי הוא הדיבור האלהי מלמעלה למטה, וברור שהם קיימו, לכן אין טעם לומר את המובן מאליו. לעומתם, אצל צדיקי המשכן, הציווי הוא רק סימן להתעוררות לבם, מלמטה למעלה, ולכן סיפור התגשמות הציווי יותר חשוב מסיפור הציווי עצמו.

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'…

אפשר שההדגשה המרובה של העובדה שכל אדם שנדבו לבו תרם, באה גם כדי להבהיר שאין בין הנשיאים לסתם איש או לסתם אשה כלום – כולם שווים. העובדה שהנשיאים צדיקים גדולים ונכבדי ציבור לא אומרת שהם במעמד גבוה כאשר מדובר במשכן, כיוון שעבודת ה' שבמשכן נסובה על הלב ועל הפנימיות, הקיימת אצל כל אדם באופן שווה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן…

יש בצדיקי המשכן לא רק היכולת לתת מלבם לשמים, אלא הם יכולים אפילו להורות לאחרים, מלבם, כיצד לתת לשמים. הם יוצרים ממש תורה משלהם.

לאחר שביררנו את ההבדל בין צדיקי שבת לצדיקי משכן, מתברר כמה כולם יונקים מאותו שורש. צדיקי השבת מקבלים את שהם מקבלים מלמעלה למטה, קבלה שאין בה נתינה כלל. לעומתם, צדיקי המשכן נותנים כביכול מלמטה למעלה. אך כאשר מעמיקים עוד יותר, היכולת שלהם לתת, היכולת שלהם לפעול מלמטה למעלה, היא רק תולדה של רוח אלהים שניתנה בהם, בדיוק כפי שהיא ניתנה בצדיקי השבת. וכאן הופך האדם לשותף עם ה', כאשר הוא משתמש בכוחותיו שלו – שניתנו לו על ידי ה', בדיוק כדי שישתמש בהם מלבו ולפי דעתו – לשם שמים.