ראשי חודשים לעמך נתת ה_תשפא

ראשי חודשים לעמך נתת ה'תשפא

א תשרי

ראש השנה הוא יום הדין, הוא היום בו האור מפסיק לנכוח בתוך הכלי, אלא שוטף אותו, סוחף אותו. הדבר מתבטא בכך שכעת כבר אין רחמים, והכלי ייבחן לפי מעשיו – האם הוא זכאי או שהוא חייב. אם הוא זכאי, הוא ימשיך לקבל אור, ואם הוא חייב, הוא יישאר בבדידותו. מצד הכלי, ברור שמדובר בחוויה מאוד קשה, וזו החרדה המלווה את הדין, אמנם באמת מצד האור, מדובר בהזדמנות חשובה הניתנת לכלי להיות מי שהוא. כעת עלינו לבנות את עצמו, בכוחות עצמו, כעת עליו להפסיק להיות רק כלי, ולהתחיל לסגל לעצמו תכונות של אור חוזר. בכך הוא יוציא מעצמו את האור שלו, ובכך יגלה את האחדות המלאה בין האור לכלי, כיוון שהנה מתברר שהם אחד.

באמת מדובר בשתי תנועות הקיימות במהלך השנה, שכן שני ראשי שנים הם, האחד בניסן והשני בתשרי. הרמב"ן בדרשתו מסביר שבאמת ראש השנה העולמי הוא בתשרי, אלא שראש השנה של עם ישראל הוא בניסן, בשל גאולתו באותו זמן. באמת נראה שסברתו שראש השנה העולמי הוא בתשרי מבוססת על כך שכעת העולם מפסיק לקבל ומתחיל לעבוד, כלומר, העולם מסיים לאסוף את היבול ומתחיל ליצור יבול חדש. לחילופין, נראה שסברתו שראש השנה הישראלי הוא בניסן מבוססת על הכתוב המפורש, "החודש הזה לכם, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", לכם ולא לאחרים.

לפי דברינו החקלאיים, הרי שהמחלוקת בין העולם לעם ישראל היא האם להתחיל את השנה מהקבלה שלנו, מהתנועה מלמעלה למטה, או להתחיל את השנה מהעבודה שלנו, מהתנועה למטה למעלה. אמנם נשים לב, אין זה סותר את זה שעם ישראל אף הוא מציין את ראש השנה העולמי, כלומר, ראש השנה לתנועה מלמטה למעלה, אלא שגם הוא יוצא מראש השנה הישראלי, מראש השנה לתנועה מלמעלה למטה.

אם כן, עם ישראל מציין את ראש השנה להופעת האור הישר בניסן, ואת ראש השנה להופעת האור החוזר בתשרי, מתוך ההופעה הקודמת. אמנם עצם העובדה שהוא מציין את שתי הופעות האורות הללו, כהלימה מוחלטת (המתגלה רק כאשר כל אחד בתפקידו שלו, האור בתפקידו כאור או בתפקידו כאור ישר, והכלי בתפקידו ככלי אור כאור חוזר), אף היא איננה אלא ביטוי לאחדות המלאה שלהם, של האור והכלי, של ה' וישראל, של האין סוף והסוף.

ל תשרי

ראש חודש הוא חג, במובן מסוים, יש בו מוסף, והוא נקבע לפי לוח השנה ואיננו "קביעא וקיימא". אמנם באמת ראש חודש הוא כלל לא חג, אנחנו לא מתייחסים אליו כך כמעט, אנחנו לא בחופשה, אנחנו עושים הכל כמעט כרגיל. אם כן, מהו ראש חודש?

אולי ראש חודש זה מסייע לנו לענות על כך. אחרי החגים, מגיעה שבת בראשית, ואז מגיע ראש חודש. רק יוצאים מהזמניות המשמחת והמיוחדת (החגים) אל הקביעות המעוצבת והמשמעותית (שבת), והנה מגיעים לראש חודש. ראש חודש זה ואולי כל ראש חודש מגלה את האחדות של החגים ואחרי החגים, של הזמניות ושל הקביעות, של ה' הנוכח לגמרי בחגים "ומלכותו בכל משלה" ולעומת זאת של ה' השובת ממלאכה בשבת ונותן לנו מקום להיות מי שאנחנו ולהתענג מכך. האחדות המלאה הזו מתגלמת בראש חודש, וספציפית היום.

א חשון

התורה (דברים טו) מלמדת:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ו) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:

"כי ה' אלהיך ברכך", עולה כמנין חשון. בחשון אנחנו מתחילים לבקש על הגשמים, בחשון ה' מתחיל לברך אותנו. יש בברכה זו מימד מאוד פסיבי, הגשם מגיע אלינו מלמעלה, אנחנו לא עושים כלום בשבילו, אנחנו רק מכינים את הקרקע והוא זה שבאמת מצמיח. אמנם באמת לפתע מתברר שהכנה זו היא עצמה עניין חשוב, הבקשה על הגשם היא מה שמביא את הגשם, ולכן אל לנו לבקש בחודש תשרי, כדי שהגשם לא יפגוש את אחינו החוזרים לבתיהם בארצות רחוקות. הבקשה הזו היא כשלעצמה יוצרת את השפע. לפתע מתברר שהאור לא פוגש את הכלי במקום הלא-חשוב שלו, אלא פוגש את הכלי במקום הפסיבי שלו, אך פסיביות איננה חוסר חשיבות, ההיפך, היא חשיבות, בדרכה שלה. "כי ה' אלהיך ברכך", וממילא "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט", אתה הכלי לנוכחות ה' בעולם.

כך אנחנו מזהים בראש חודש. היינו יכולים להבין שיום מיוחד בשנה הוא דווקא מקרא קודש, יום שבתון, יום שנוכחותו היא הדומיננטית, כמו שבתות וימים טובים. אמנם לפתע מגיע ראש חודש, ומציג מודל אחר – בסך הכל כלי אחר, חדש, למה שאנחנו עושים בדרך כלל – "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב", אנחנו לא שובתים, אנחנו עושים, אך באופן מעט שונה, בכלי אחר. היינו יכולים לזלזל במודל הזה, לומר שאין בו צורך, אמנם הנה מתגלה שיש גם יש בו צורך, וכל זה מגלה את האחדות בין האור לכלי, מגלה את זה שהיחסים בין שניהם מגוונים ומרובים, ובכולם הם אחד.

א כסלו

בעבודת בית המקדש נשמח כלנו

כשאחד יהיה שניים

כשלמטה ולמעלה יחד

כשנשמה תושלם בגוף

כשכלי יגלה עצמו באורו

כשראש וסוף יינעצו

כשחיים יהיו בתוך יש

כשחיות קודש לצד איש פשוט

כשמלאך מעלה ועמו ישראל מטה

כשמחשבה ומעשה ייקשרו

כשדמיון ומציאות יתגשמו

כשנשמח כולנו, כל אחד

כשיהיה לנו בית אחד

יתגלה שכך הוא היה מאז ומעולם

א טבת

"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". אותם בריונים היו מצערים את רבי מאיר ביותר. רבי מאיר עמד לבקש רחמים עליהם כדי שימותו. רחמיו של רבי מאיר התבטאו בכך שהם ימותו, הוא זיהה את האנשים עם חטאיהם. אמרה לו ברוריה אשתו: כתוב "יתמו חטאים", חטאים ולא חוטאים! אל לך לזהות את האנשים עם חטאיהם. כך, היא הוסיפה, "ורשעים עוד אינם", כבר לא יהיו רשעים, אם רק תבקש עליהם רחמים, לא כדי שימותו, אלא כדי שיחזרו בתשובה. אם אתה תיפתח לאפשרות, אם אתה תנתק בין החטאים לחוטאים, את החטאים תשליך מאחורי גוך ולחוטים תשלח חמלה ואהבה, הרי ש"רשעים עוד אינם". כך היה. ממילא "ברכי נפשי את ה', הללויה", לפתע כל המציאות נראית מדהימה, עבור האדם החומל והאוהב, כל המציאות זועקת את כבוד ה'.

אנו קוראים פסוק זה בראש חודש כיוון שזהו יומה של מטרוניתא, כמו שאומר הזהר, זהו זמנה של הלבנה. ראש חודש הוא הזמן בו אנחנו, בני האדם, משנים את המציאות על ידי תודעתנו, זהו זמן מסוגל בו עלינו להיפתח לה' שבכל המציאות הפשוטה (כפי שהיא מופיעה במזמור קד האמור), ובכך להפוך את כל פניה. זה מהותי לר"ח טבת, החל תמיד בעיצומם של ימי החנוכה, המציינים את האמונה העמוקה של המטהרים את המקדש בכך שהם ימצאו פך שמן טהור, שבינות לכל החטאים האלה אין חוטאים, אלא יש טהרה.

א שבט

בדף על הדף [חולין ס:] מביא בשם הרוח חיים:

ברוח חיים (אבות א, א) ביאר, דהנה בבריאת העולם טענה הלבנה לפני הקדוש ברוך הוא, דלא יתכן שני מלכים משמשים בכתר אחד, אבל החמה דלא טענה כלום סברה דיתכן שני מלכים המשמשים בכתר אחד, וזהו פני משה כפני חמה, והיינו דמשה סבר דיתכן ב' מלכים המשמשים בכתר אחד, אבל יהושע סבר דלא יתכן ב' מלכים, אלא כולם צריכים לאצילותו של משה, וזהו מה שטען יהושע למשה 'כלאם', והיינו כיון שאלדד ומידד מתנבאים במחנה מכח עצמם, בלי שהם צריכים לאצילותו של משה, וסבר יהושע דלא יתכן ששני מלכים משמשים בכתר אחד אלא כולם מקבלים את כוחם ממשה, אבל משה סבר דיתכן שני מלכים המשמשים בכתר אחד, ואין צריכם לכוחו בשביל להתנבאות, לכן אמר 'מי יתן כל עם ה' נביאים'.

אלא שלכאורה קשה, שכן על כך הלבנה אומרת "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?!", כלומר, היא לא מרוצה מזה, ולא כפי שיהושע שהוא פני לבנה סובר! אכן, כדי לתרץ קושיה זו, נחזור ללשון המדרש:

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן!

לכאורה היינו עונים שבאופן יחסי שני המאורות הללו גדולים, אלא שכאשר הם עומדים זה לצד זה, האחד קטן יותר מהשני והשני יותר גדול מהראשון. לכן נסביר אחרת את הקושיה: איך יתכן שיהיו שני מאורות הנקראים "גדולים" אם אחד מהם "גדול" והשני "קטן", כלומר, לא מדובר כאן בהגדרה יחסית, מדובר כאן בהגדרה מהותית, הגדולה של המאור הגדול מהותית לו, הוא מאור גדול, והקטנות של המאור הקטן מהותית לו, הוא מאור קטן.

אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

כפי שאמר רבנו בעל הרוח חיים, היא טוענת: עליי לקבל את מרותה של החמה, לא יתכנו שני מלכים המשמשים בכתר אחד, או במילים אחרות, עליי להיות משמשת בכתר אחר! על החמה לשמש בכתר החמה, ועליי לשמש בכתר הלבנה. באחדות המלאה הצד הפסיבי דומיננטי לא פחות מהצד האקטיבי. הוא נוכח, הוא חשוב, הוא מהותי, לא פחות ממנו. לפי זה, מתקיימים דברי רבנו שהיא רצתה לקבל מהחמה, אלא שזה לא אומר שעליה להיות ממועטת ממנה, אלא עליה להיות בדיוק כמותה, כתר הקבלה כמוהו ככתר הנתינה.

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

ה' אומר לה ללכת ולמעט את עצמה, עליה להיות פחות דומיננטית.

אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

נציע שאין הכוונה שהיא חושבת שלא הגון למעט אותה אחרי שהיא אמרה הגון, אלא הכוונה שהיא אומרת דבר הגון, ולכן יש לשמוע בקולה. לפי זה, היא מקשה: אני אומרת דבר שאיננו הגון? מדוע? וכי סברתי איננה סברה? האם שוגה הלבנה בתיאורה זה את היחסים הראויים בין הנותן למקבל, בין מי שלמעלה למי שלמטה, בין החמה ללבנה?

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה.

ממש לא! את לא טועה, ההיפך, את צודקת לחלוטין, לכן משלי ביום ובלילה, יש לך כוחות, והכוחות שלך הם כוחות יותר פרטיים, כוחות שלא עוסקים באחידות, כמו החמה, המאירה באורה הכל, והיא כוכב שבת שתמיד נמצא באותו מקום, אלא כוחות העוסקים בשניות, בדיאלקטיקה בין יום ללילה, אך בוודאי שיש לך כוחות. עבור הכוחות הפרטיים, לעתים צריך להתמעט, אין זו התמעטות מהותית, שכן אתם עדיין אחד, זו התמעטות מספרית, שהיא התרבות מהותית.

אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני?

אמנם אם כן, אני לא באמת מאירה, אני בטלה בחמה, אני לא מקבלת ממנה, אני פשוט לא קיימת לצידה!

אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים.

על ידך ישראל ימנו ימים ושנים, שזהו תפקידם, תפקידך לא להיות בטלה, תפקידך להיות קיימת, אך בתנועה מלמעלה למטה!

אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.

אמנם התנועה הזו איננה תנועה מלאה, יש בה יום, הבחינה של החמה, שאיננה הבחינה הייחודית לכוחותיי שלי.

זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד… הקטן.

ייקראו צדיקים בשמך, שגם הם התנועה מלמעלה למטה, והם לחלוטין התנועה מלמעלה למטה, אין בהם ה', יש בהם רק התנועה אל ה'.

חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' – אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

דעתה לא התיישבה, כיוון שבתוכה בוערים רצונות עמוקים החפצים להתממש. אין תפקידה רק לקבל ממנו, אלא תפקידה גם לתת לו, באופן אחר, באופן של קבלה. היא איננה רק כלי, היא גם אור חוזר. לכן פנימית הייתה לה בעיה עם כל ההתרחשות הזו, ולכן היא לא אמרה כלום על הצדיקים, שכן הצדיקים הם בדיוק האור החוזר הזה, האדם באופן כללי הוא האור החוזר הזה. זה שה' מאפשר לו להיות אור חוזר לא מיישב את דעתו, כיוון שהוא צריך שתהיה בחינה שבה זה יבוא רק מתוכו.

לכן בא ה' ומנסה לכפר על טעותו, על כך שהוא מיעט את הירח. אכן מיעוט הלבנה לא נבע ממקום נפרדותי, חלילה, אלא ממקום אחדותי, אמנם ה' בא וסבר כי המצב צריך להיות לא רק מצב כזה של דינמיקה בין שניים שהם אחדותיים אך כל אחד במשימתו שלו, אלא עליהם להיות, ברמה הכי בסיסית והכי עמוקה, אחד. כל שאר ההשלכות של זה לא מהותיות לחייהם, שכן הם אחד באחדות מלאה. הפלא ופלא, הלבנה גילתה את הדומיננטיות שלו לא פחות מהחמה, מה', לא רק בתוכן של שיחתה עם ה', אלא גם בעצם העובדה שלבסוף הוא התרצה לדבריה.

זהו עניינו של ראש חודש, וזהו עניינו של ראש חודש שבט, בו (בחודש ואולי אפילו בראש החודש עצמו, ביום זה) אנו מציינים את ראש השנה לאילן, "כי האדם עץ השדה", האדם נמשל לעץ בהיותו יונק מן האדמה ומקבל ממנה, הוא בחינת לבנה המקבלת מן החמה. זהו ראש השנה לאדם. שבט עולה כמניין איש, שכן זהו ראש השנה לאיש. שבט עולה כמניין יש עם הכולל, "להנחיל לאוהבי יש", ראש השנה ליש, ראש השנה לסוף, מתוך אחדותם המלאה של האין סוף והסוף, המחייבת דומיננטיות של שני הצדדים באופן שווה.

אפשר שזהו עניינו של אשר הצדיק, בנו העשירי של יעקב אבינו עליו השלום, שנולד לפי ספר יובלים בב' שבט, ולפי ילקוט שמעוני בכ"ב שבט, והוא קשור למזל דלי, שהוא המזל של חדשנו. כך מובא בשם האר"י הקדוש בספר מדרש תלפיות [מא]:

משם האר״י הקדוש ז״ל שאשר (בן יעקב) היה עוסק בתורה ובמשנה יותר מהחייב. ולאחר פטירתו של אדם כשדנין אותו בגיהנם קורא לכל שבט ושבט שיצילהו משם ואין קול ואין עונה. משקורא לאשר משיב לו אשר קרא׳ מימיך משנה אם אומר לו הן. מיד מוציא אותו מגיהנום בזכות המשנה.

מה הקשר למשנה? כדי לענות על כך, יהיה עלינו להבין את עניינו של אשר, וכדי לעשות זאת, נבחין במשותף בין ברכת יעקב לברכת משה לשבט אשר. יעקב [בראשית מט] מברך:

(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ:

באופן די דומה משה [דברים לג] מברך:

(כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: (כה) בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ: (כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:

אשר מתאפיין בברכה, באופן בולט מאחיו. הוא מתנהג באיזושהי מלכות, אף שהוא עצמו לא מלך, הוא איננו יוסף ואיננו יהודה. אם כן, מדוע הוא מלך? אפשר שהוא באמת לא מלך, אלא הוא נסיך. לא נאמר כאן דבר על כוחו של אשר, על סמכויותיו הרחבות, על השפעתו הענקית. נאמר כאן רק על עדינותו, על מפונקותו, על רצויותו. אפשר שזה מסיבה מאוד פשוטה – הוא איננו מלך, אלא הוא נסיך. המלכים הם יוסף ויהודה, והם ממשיכים את מלכותו של יעקב. לעומתם, אשר נולד נסיך והסתלק מן העולם נסיך. אשר הוא הלבנה הזו, שתובעת את מקומה, לא בתור כלי, לא בתור משפיעה כמו החמה, אלא כאור חוזר. אשר לא מבקש להיות מלך, הוא מבקש להתמעט, להיות נסיך בלבד. בדרך זו נפרש את "כל ישראל בני מלכים הם", לא מלכים, נסיכים. אך טבעי הוא שהחודש שלו יהיה החודש בו אנו מציינים את ראש השנה לאילן, הוא ראש השנה לאדם, "נסיכי אדם".

באמת אשר עולה כמניין ראש, שהוא מופיע בתור מילה נרדפת לאיש, כמו בבמדבר [א, ב], "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הפלא ופלא, "שאו את ראש" עצמו נוטריקון אש"ר, וכמו כן, "והאיש אשר הוא", האיש כפי שהוא. האיש, ממועט, מקבל, לא משפיע, לא מלך, אלא נסיך (וגם לא עבד, המסמל נפרדות). לכן אשר עולה גם כמניין חיסון קורונה, ה' דואג לנו לחיסון, הוא מחזק אותנו, מגן עלינו ומגלה את אכפתיותו לכך שיהיה לנו טוב. כל זה לא מגלה נפרדות בין האין סוף לסוף חלילה, בין ה' לישראל, בין יוסף ויהודה לאשר, בין החמה ללבנה, בין המשפיע למקבל, אלא אחדות מלאה, אחדות שהיא שניות.

ל שבט

שבת היא מקור הברכה, ולכן גם היא משפיעה על השבוע שבא אחריה, אך יש לה גם תוכן בפני עצמה. לעומתה, ראש חודש לא עומד בפני עצמו, ראש חודש הוא רק יום תפילה מרוכז על כל החודש שבא אחריו. ראש חודש איננו "שבת" או "יום טוב", אין לו תוכן בפני עצמו, הוא פשוט ראשו של החודש, ולכן הוא חותר להשפיע טוב על כל החודש שבא אחריו, החודש עצמו הוא המוקד. מכאן מגיע עניין הכפרה של ראש חודש, "ראשי חודשים לכפרה", "זמן כפרה לכל תולדתם", שכן אם המוקד הוא החודש ולא ראשו, הרי שנלך לפנים משורת הדין, לא נעמיד בראש החודש סטנדרט לכל החודש, אלא נשפיע טוב על כולו.

מה עושה החודש בתגובה? הופך את ראש החודש ליום חג, יום חג שלא מאופיין בשביתה ובעמידה בפני עצמו, כיוון שזה איננו אופיו של ראש החודש, אך ליום חשוב לא פחות מהחודש עצמו, באופניו שלו. זה מגלה את האחדות המלאה של החודש ושל ראש החודש, כל אחד במקומו שלו ובתפקידו, אך הם פועלים יחד וחושפים את היחסים שלהם.

א אדר

"אמיץ יעשה בקשתנו", "עמי בבקשתי". בראש חודש אדר אנחנו מבקשים על בקשתנו, כלומר, על עמנו. כל טענתו של המן הרשע הייתה שעם זה "מפוזר ומפורד", אין ביניהם אחדות. כאן בדיוק אנו באים ומתפללים: אמיץ יעשה בקשתנו, כלומר, יעשה אותנו לעם אחד, אנו מתפללים לה' שיגלה את האחדות הכוללת בתוך עמנו, ומתוכה את האחדות הכוללת שלנו ושלו.