ראשי חודשים לעמך נתת ה_תשפ

ראשי חודשים לעמך נתת

ל תשרי ה'תשפ

אהבת עולם תביא להם.

לא בכדי בראש חודש, בזמן מיעוט הלבנה, התאריך הכי חסר בחודש, אנו מודיעים על אהבת עולם בינינו לבינו. אהבת עולם, היא אותה אהבה שגרמה לו לתת לנו את התורה (כפי שעולה מברכות אהבת עולם בברכות קריאת שמע), היא אהבת הנצח, האהבה שלעולם לא תחדול. אהבה זו היא אהבת הנצח, זו שמעל הזמנים. לכן היא באה בתאריך הכי חסר, זה שמצד הזמן, אין שום סיבה להניח שיבטא את החיבור העמוק ביותר בין ישראל לאביהם שבשמים, ויש סיבה להניח הפוך.

בפרט בתאריכנו. סופו נעוץ בתחילתו, ותחילתו נעוצה בסופו. תחילת חודש תשרי, היה ראש השנה, ראש השנה לזמנים, הזמן הכי גבוה ונעלה. סופו נעוץ בתחילתו, הזמן הכי גבוה הוא האב לזמן הכי נמוך, כיוון שתחילתו נעוצה בסופו, השיא אליו מגיעים בזמן הכי גבוה, מקורו בזמן הכי נמוך, בו אין כל משמעות לזמן, מה שמאפשר לנצח לתת את אותותיו. אהבת הזמן אותה ביטאנו במהלך חגי תשרי, כמה שקדושה ומסעירה הייתה, מתבררת עתה, כחלק קטנטן מתוך אינסוף של אהבה.

א חשון ה'תשפ

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

עתה, יהי שם ה' מבורך, אך לא רק עתה, אלא מעתה ועד עולם. כעת, בראש החודש, כאשר העתיד לא ברור ולא ידוע (ועובדה שבראש החודש אנו מתפללים על יתר החודש), אנו יכולים לקבוע ששם ה' מבורך. דווקא במקום של חוסר הודאות, שם ה' יכול להיות מבורך. כאשר שליטתו רחבה ומרשימה, אין שם ה' מבורך, אין הוא גדל ומתעצם, כיוון שהוא כבר נוכח. כאשר שליטתו סמויה לעין כל, שם ה' יכול להיות מבורך.

יותר מכך, ברגע שאנו מפנימים מסר זה, אנו מבינים שגם כאשר שליטתו רחבה ומרשימה, ולא נראה ששם ה' מבורך, מתחת לעינינו המוגבלות מתרחש תמיד תהליך מבורכות של שם ה'. יתכן שזהו גם ביאור מילות התפילה "ראשי חודשים לעמך נתת", כלומר, נתת לעמך את ראשי החודשים, כי לך אין צורך בהם, מבחינתך אתה תמיד בתהליך מבורכות של שמך, אך כדי שעמך יוכל לראות מעתה ועד עולם את תהליך זה, נתת לו ראשי חודשים בהם זה נגלה.

ל חשון ה'תשפ

שירו לה' שיר חדש.

מזמור זה נאמר בשלושים לחודש, לפי חלוקת ספר תהלים לחודש. שנייה לפני סוף החודש, אנו מסתכלים על ההתחלה החדשה שפתחנו בחודש הזה, על ההתחלה החדשה שאנו עומדים לפתוח (ובמובן מסוים אנו פותחים כבר עכשיו). אנו מסתכלים על ההתחלה החדשה, ושרים אותה. אנו מהללים, אנו נוגים, אנו נושמים. אנו שרים לה' שיר חדש, אנו קושרים את ה' לכל הסיפור הזה, אנו משבחים אותו, מודים לו, מבקשים ממנו.¹

א כסלו ה'תשפ

שער הרחמים לעם בך בוטח, ביום ראש החודש הזה יפתח.

העם הזה בוטח, העם הדל הזה יוצא למלחמה חסרת סיכוי נגד האימפריה החזקה ביותר בעולם ומביס אותה. לעם כזה מגיע שייפתח בפניו שער רחמים של חודש כסלו, החודש בו הניסים קורים על ידי בני האדם, הזמן בו הפערים בין עליונים לתחתונים, בין נסתר לנגלה, מצמצטמים. בחנוכה אין איסור מלאכה. מדובר בחג השומר על שגרת האדם, כשבתוכה משתלב העליון באופן הרמוני. מתברר שיש קשר, פתאום מתגלה שיש יחסי גומלין. המוסר עצמו עבור ה' בבטחון מלא שיצא מזה רק טוב, יזכה ליחס זהה מצדו יתעלה, ומסירות הדדית זו תוביל לתחושת קרבה עמוקה.

א שבט ה'תשפ

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.

ראש השנה א, א

מהו יסוד מחלוקתם? בגמרא בחגיגה (יב.) הובאה עוד מחלוקת שלהם:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

אילן הוא שלב מתקדם בצמיחה. חודש שבט הוא חודש הצמיחה, הוא בחינת שבט אשר, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ (בראשית מט, כ), הוא חודש של שפע. מתי אדם אמור להיות אילן, להגיע למדרגה גבוהה? בית הלל אומרים: בנחת, יש זמן לצמוח. אדם מגיע לגיל העמידה, למחצית חייו, ורק אז הוא יכול להסתכל אחורה ולראות כמה הוא גדל, וכמה הוא יגדל. לכן בית הלל סוברים שרק במחצית תהליך הצמיחה הפנימי שהוא חודש שבט, הוא ראש השנה לאילן. לעומתם, בית שמאי, ובבחינה זו אנו צריכים לאחוז ביום קדוש זה, סוברים שאין זמן להשתהויות, אין נחת בעולם כלל – הגיע הזמן לצמוח, ובבת אחת כמה שיותר, כל רגע ככל הניתן. ברגע שמתחילה הצמיחה צריך כבר להגיע הכי גבוה. בית הלל סוברים שמתחילים מהארץ ולאט לאט מתקדמים, בית שמאי סוברים שמתחילים כבר בשמים, הכי גבוה. איך מגיעים לכך? בראש חודש אנו אומרים (תהלים קג, כד): יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, אדם פועל ועובד בראש חודש, פועל ועובד כרגיל, כמו בכל יום, איך הוא פועל? איך הוא עובד? בשמים, בן רגע הוא מגיע להשגות הכי גבוהות שיש. מה הוא עושה ברגע הבא? מגיע להשגות הכי גבוהות שיש, מנקודת מבטן של הקודמות. הבריאה התחילה בשמים, ומשם אדם רק מתחיל לצמוח.

ל שבט ה'תשפ

משנכנס אדר מרבין בשמחה, ולפי זה, ל שבט הוא היום הכי שמח בשנה, וכדי להבין את אופי שמחתו צריך לבאר את לשון ריבוי, שכנודע בספרים, ריבוי הוא לא סתם מספר גדול של פרטים, כי אם מספר גדול של פרטים היוצא כולו מכלל אחד באופן אורגני. באמת ישנן הרבה שמחות. לאדם יש שמחה על כך שזכה לכשרונות, על אירוע טוב שקרה לו, או סתם על יום חיובי שעובר עליו. משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויום זה הוא שיאו של ריבוי השמחה שהחל בחודש אדר ה'תשעט, הכללת כל השמחות הללו בתוך שמחה אחת פנימית, אורגנית, שמחה הנובעת מפרספקטיבה של נצח על המציאות. לא מדובר כאן על שמחה בשל דבר מסוים, אלא שמחה הקבועה בלב וממנה יוצאות כל יתר השמחות.

באמת זהו עניינו של ראש חודש באופן כללי, השמחה מתוך המציאות כפי שהיא, "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב", כך לפי הרגילות, אך רגילות מפוצצת בשמחה.

א אדר ה'תשפ

אדר מלשון אדרת, גלימה, תחפושת שכולנו מתחפשים בחודש זה. למה אנו מתחפשים? אנו מתחפשים לעצמנו. אנו מתחפשים, כלומר, עושים פעולת חיפוש בתוך עצמנו, מנסים למצוא אותנו, את אותנו האמיתיים. אנחנו מחפשים את עצמנו, ומוצאים את ה' יתעלה, פועל בנו את מגמותיו, כמו במגלת אסתר, המגילה שמגלה את הנסתרות, שרואה את מעשי ה' במעשי האדם. זהו גם עניין ראש חודש באופן כללי, "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב", הפעולות השגרתיות לחלוטין, בהן מברכת נפשנו את ה', לא בפנייה ישירה, אלא בפנייה עקיפה, שמתגלה כפנייה ישירה לגמרי, ללא שום פערים.

א ניסן ה'תשפ

"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם", אנו בטלים ומבוטלים לחלוטין לפניך, אנו מכירים בהיותך מלך העולם הבלתי מעורער, אנו מצמצמים את עצמנו לגמרי כדי שאתה תהיה מלא את כל הארץ. מתוך כך, "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ליהנות בהם בני אדם". מתוך אותו צמצום, אנו יוצאים החוצה ורואים אילנות מלבלבים, ואיתם אנו מלבלבים. אנו זוכים לשלמות, לפריחה, לצמיחה, לאביב. מתוך אותו חורף ארוך בו ה' מציף את כל הארץ בטובו, אנו זוכים לצאת החוצה ולהתרחב בעצמנו, ליהנות לא רק כאשר אנו מקבלים, אלא כאשר אנו מלבלבים, כאשר אנו גדלים. זהו עניינו של ראש חודש, הבא במיעוט הלבנה, אך מבשר על אותה התרחבות גדולה ומאירה שתקרה בשיאו.

ל ניסן

ל ניסן עולה מצד אחד, כמניין מְאֹד נַעֲלָה (תהלים מז, י), ומצד שני, כמניין זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ (מח, י). בחדש ניסן מתחדדת בנו ההכרה שכמה שה' נעלה, נשגב, אינסופי, הוא דואג לנו. זה, אלהים הגדול הזה, הנעלה, בעל מידת הדין, איננו אלא אלהינו, הוא משתמש במידת הדין רק לטובתנו, כדי להוציא אותנו ממצרים וכדי לקרוע לפנינו את הים. נפלאותיו באות עבורנו. כך בנוי כל מזמור קלו. הוא פותח ב"הודו לה' כי טוב", ומתוך כך מגיע "הודו לאלהי האלהים", "לאדני האדנים", אך כל זה נועד רק ל"ויוצא ישראל מתוכם", ואין זה סותר את היותו אינסופי, ההיפך, היותו אינסופי אומר בהכרח שעליו לכלול בתוכו גם את הסופי שכן אם לא הוא איננו אינסופי חלילה, וממילא "הודו לאל השמים". יציאת מצרים המבטאת את הדאגה שלו אלינו, לא סותרת את היותו כה גדול, ההיפך.

לכן הדאגה שלו אלינו והיותנו כלולים בתוכו לא אמורות לסתור את קיומנו העצמאי, לשמו הגדול. ההיפך, חדש ניסן עולה כמניין קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ (כז, יד). התקוה לה' לא סותרת את חזקת ואת אומץ לבו של האדם, עצמיותו, להיפך, הם רק מתחזקים על ידי התקוה לה'. זהו עניינו של ראש חודש. אור הלבנה מתמעט. אנו, הלבנה, אורנו מתמעט, אנו בטלים לה'. מתוך כך, אור מה שמעלינו, הלבנה, מתמעט, ומאפשר לנו לתת לעולם את אורנו, שהוא בעצם אורו. זוהי גם התפילה שאנו נושאים ביום קדוש זה: חזק ימלא משאלותינו, אמיץ יעשה בקשתנו, והוא ישלח במעשה ידינו ברכה והצלחה. אחרי שהראנו ה' את כוחותיו, הוא ימלא את משאלותינו, יעשה את בקשתנו, על ידי שישלח במעשה ידינו דווקא ברכה והצלחה.

א איר

אני י' רפאך. הי' כוללת בתוכה את הכתר ואת החכמה, שתי המדרגות הבסיסיות ביותר של התגלות ה' – הרצון וההתממשות שלו. הרצון תוסס, חי, לא מצליח להיכנס לשום רובריקה, מתנהג כאילו הוא גם לא רוצה, אמנם בתוך תוכו, הוא מאוד רוצה. כאן מגיעה החכמה ועושה בו את השינוי הכי גדול שיארע לו, השינוי הכי מהותי – היא הופכת אותו מרצון לדבר. לפתע רצון ה' הופך להיות דבר ה'. רצון חי וקיים, נושם ושוקק, ואילו דבר קבוע וכתוב, אובייקטיבי וקר. הפעולה הזו היא פעולה שלכאורה מנוגדת לרצון, לעצם היותו רצון, אך כיוון שהרצון הזה כל כך כולל כל הוא משתוקק אליה. יותר מכך, לא רק הוא משתוקק אליה, גם היא משתוקקת אליו, ובכך שהיא הופכת אותו להיות אובייקטיבי היא לא הופכת אותו לפחות חי, ההיפך, היא גורמת לו להיות חי בצורות חיים שונות לגמרי, שכדי לחיות אותן הוא צריך להיכנס למשבצות מסוימות. אותן משבצות שיאן בתורה, שהיא שייכת לספירת התפארת, במרכז ובשיא הו'. התורה מתחילה בכתר, כתר תורה, ממשיכה לחכמה, המעצבת אותה כפי שהיא, אך ממשיכה להתפרט בבינה ובכל יתר הספירות עד שהיא מגיעה לספירת התפארת, ואז היא מתאחדת עם ישראל, שהם שייכים לספירת התפארת.

זהו גם עניינו של ראש חודש, שהוא בזמן מיעוט הלבנה, הוא זה שאחרי שהשמש, המבטאת את הרצון השוטף את כל המציאות, מעבירה לו את השרביט להתחיל לקחת את אותו אור גדול שהוא קיבל ממנה ולהתחיל לדייק אותו, לדעת להחליש אותו ובכך להעצים אותו. לכן "ראשי חודשים לעמך נתת", רק עם ישראל יכול לקבל את ראשי החודשים (ובעצם את כל לוח השנה התלוי בהם), רק הוא יכול לעשות את האיזון בין השמש ללבנה, רק הוא יכול לכפר על אותו חטא קדמון של הלבנה ולא לראות את הקטן כמתנגד לגדול וההיפך, אלא לראות אותם כמשלבים כוחות וכפועלים יחד, בהיותם אחד בשורשם.

עוד דבר שייך לספירת התפארת – רפואה. לא סתם השורש פא"ר והשורש רפ"א הם אותו שורש בהפיכת אותיות. בשל הקשר בין התפארת לרפואה, שם הוי"ה בברכת רפאנו מנוקד בחולם, שהוא שייך לתפארת. תפארת היא אותו איזון בין אנרגיית החיים הבסיסית, שהיא הרצון, לגוף, שהוא אותן משבצות שהתחילו בחכמה עד התפארת וממשיכות גם אחריה. מחלה ומגיפה מתרחשות כאשר אין אותו איזון, שיכול להגיע לנו על ידי ה', שהוא רופאנו.

א סיון

בסיון נתנה התורה. סיון עולה כמניין זה הוא אלהינו וכמניין ה' ממך, האדם עומד למרגלות הר סיני וההר עשן, מצביע ואומר: זה הוא אלהינו. אמנם להיכן הוא מצביע? כאן בא סיון ומלמד: ה' ממך. מתן תורה מבטא את השייכות של ה' ושלנו למכלול אחד, אחד ממש. נאמר "קודשא בריך הוא ואוריתא חד", ונאמר "אוריתא וישראל חד", וממילא למדו ישראל ש"קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד", שהתורה היא הפלטפורמה בה נפגשים ישראל עם אביהם שבשמים, מגלים את אחדותם. חג השבועות מגיע בשער החמשים, מעל כל המגבלות הגשמיות היוצרות את ארבעים ותשע המדות, ישראל עולים למעלה מהמדות למוחין, וה', כביכול, יורד מהמקיף למוחין, ושם הם נפגשים בספירת הבינה.

זהו ראש חודש. כך אנו שרים בהוד קודש טרם תפילת ערבית של ראש חודש: השב נא שכינה לבית הבחירה, והסר מגנה מעל שה פזורה. עדה הסוררה כבדם פלח, ובשמחה וגילה את לבנו שמח. השב את השכינה לתוכנו, הסר מעלינו את הרע, עשה לנו טוב, תגלה את השייכות שלנו בך. את לבנו, שסמוך ובטוח בנוכחותך המלאה בו, אך לא מרגיש אותה, והוא רוצה להרגיש אותה, שם יהיה טבעי לו. זהו ראש חודש, זמן מיעוט הלבנה, בו אנחנו מתחילים לפעול מתוכנו, אנחנו מבקשים לב שמח, אנחנו מבקשים שכינה ובית הבחירה, אנחנו מבקשים לפעול את שמו בעולם, אנחנו מבקשים תורה. מזל תאומים, בו אנחנו מגלים את התאומיות שלנו עם ה', בו אנחנו מחדדים את השייכות שלנו ולא את הפער בינינו.

ל סיון

בסיון נתנה התורה. התורה תנועתה מלמעלה למטה. אמנם בסוף התורה, שהוא בחינת ל סיון שהוא סוף חודש סיון, אנו מגלים את משנה תורה, "אלה הדברים אשר דבר משה". לפתע מתברר כי כל התנועה הזו כוונה לעורר תנועה נוספת, מלמטה למעלה, וגם היא תנועתה רק להתחיל שוב את התורה, וזו הסיבה למה ישר מתחילים בראשית בשמחת תורה. סגן הוא בעל אג'נדה, הוא עושה הכל, אך בתחומו שלו. הוא אחראי על תחומים מסוימים. לעומתו, משנה איננו בעל אג'נדה בהכרח, אך הוא עומד מתחת לראש, הוא משני לו. אין זה תפקיד עצמי, אין לו שום משמעות בפני עצמו, הוא לחלוטין עם הראש שלו. בעומק העומקים, גם לראש אין שום תפקיד עצמי, גם הוא רק ליד המשנה, וזה סוד יחסי פרעה ויוסף, "רק הכסא אגדל ממך", אך באמת אנו שווים לחלוטין. כזה הוא משה. משה הוא משנה למלך ה'. משנה אותיות משה נ, שמשה עבר את שער הנ', עלה מעל המדות ועלה אל המוחין ובכך הוא שייך גם בתורה ולא רק במעשה, הוא רואה את ה' באספקלריא המאירה.

זה עניין הסגולה לקרוא ספר דברים, להתחבר לבחינת משה, וזה עניין הסגולה לסיים ולהתחיל בראש חודש את הספר. ראש חודש הוא זמן מיעוט הלבנה, ה' קורא לנו לא רק לפעול בעולם, אלא גם לעלות אליו ולהוריד תורה, להוריד משנה תורה. "ללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן", ללבנה, הורה ה', שהיא תתחדש ובכך תחדש גם את התפארת, התורה, וכל זה עבור ישראל שהם עמוסי בטן, "שגם הם עתידים להתחדש כמותה", גם הם יתחדשו ויחדשו עמם את התורה, "לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו", ואין מלכות אלא ישראל, אלא האחדות המלאה של ה' וישראל, מתוך שוויון מלא, ראש ומשנה.

א תמוז

תמוז ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים. מה יש בחודש זה שהוא קשור לזמני התשובה? תמוז גם עולה כמניין חדש מנחם אב. לחודש אב עצמו קוראים חודש אב, אמנם נהגו רבים לקרוא לו מנחם אב. באמת כאשר אנחנו נמצאים באב עצמו, הרבה פעמים מאוד קשה לראות את הנחמה, שכן כאשר אנחנו נמצאים בצרה עצמה, הרבה פעמים מאוד קשה לראות את הנחמה. מחוץ לאב ניתן לראות את היותו מנחם. מתי אנחנו נמצאים מחוץ למנחם אב? גם אחריו, וגם לפניו. מקובל מאוד לראות הנחמה אחרי הצרה, אך באמת ראש חודש תמוז מלמדנו שניתן לראות את הנחמה גם לפני הצרה. אדם שמגיע מנקודת מבט של נחמה יכול לראות את הנחמה היוצאת מהצרה, עוד לפני שהאחרונה באה עליו, מה שיאפשר לו גם את הצרה לחוות כחלק מנחמה. תמוז גם ראשי תיבות זה היום עשה ה', להורות שזה, כלומר, האדם מצביע לא על מה שהוא נמצא בו עכשיו אלא על הזמן הבא עליו, כלומר, אב, הוא יום בו עשה ה', הוא זמן של נחמה.

זה גם הקשר לזמני התשובה. התשובה עניינה החשיפה כי לאורך כל הדרך, גם כאשר היינו רחוקים מאוד, הכל כיוון אותנו לגלות בתוכנו את המקום בו אנחנו תמיד עם ה', בו לא התרחקנו לעולם. התשובה היא דבר חיצוני, היא השיבה אל המעשים ואף אל החוויות הרצויים, אך מה שהיא עושה באמת, בפנימיות, הוא רק לגלות את הסגולה שתמיד דבקה בה' ללא רבב. זמני תשובה ממשמשים ובאים, וכבר עתה ניתן לחזור בתשובה, לראות איך גם מתוך עומק הצרה צמחה לה נחמה, איך גם בתוך עומק החטא, זרח עלינו אור ה', כתמיד, והיה עלינו רק לבטא אותו, וזה מה שנעשה מעתה.

א אב

בפרשיה בפינחס אנו שומעים על מוספי שבת, ראש חודש ולאחר מכן ימים טובים. שלמה גושו הציע שתי אפשרויות יסודיות בראש חודש – האם ראש חודש יותר דומה לשבת, בשל היותו שגרתי, או שהוא יותר דומה לימים טובים, בשל חוסר היותו קביעא וקימא? ואולי באמת הכל רק יוצא משבת, ולא רק ראש חודש, הכל הוא רק המשך של השגרה, פשוט שגרה יותר נדירה, אך באמת עבודת ה' בנויה על שגרה, על הקביעות. לחילופין, אולי באמת הכל יוצא מהימים הטובים, ולא רק ראש חודש, אפילו שבת, אפילו תמיד, כל יום עבודת ה' מתחילה מחדש.

לא סתם שלמה העלה זאת בראש חודש. ראש חודש אולי איננו סבה להתלבט אלא ההפך, לומר גם וגם (ואולי כך גם על כל הזמנים). עבודת ה' היא חשיפת האחדות המלאה בין האדם לה', אחדות שהיא נצחית ואין סופית, ובדיוק לכן היא גוררת אחריה גם את הזמניות, את הסופיות, מתוך הנצחיות הכה גדולה זו, ומתוך הזמניות שבים שוב לנצחיות, מתוך אחדותן המלאה, כאחדותנו שלנו עם ה'.

ל אב

יאמרו נא יראי ה', כי לעולם חסדו.

בראש חודש, זמן מעוט הלבנה, אור החמה מתחיל לזרוח ממנה, ואז נחשף שמלכתחלה שתיהן אחת, האין סוף והסוף אינם אלא אחד. כך הם גם גם יראי ה', הלומדים כי לעולם דוקא חסדו, דוקא אלה העובדים מיראה מגלים את ערכה של אהבת ה', מבררים כי באמת הכל אחד, ה' אחד ושמו אחד, ועובדיו אינם אלא אחד. אלה העובדים מיראה, המרוחקים מה', המשמשים עבורו כלי בלבד ולא דבקים בו בלהבת שלהבת, עושים את רצונו אך לא משתוקקים אליו בכלות נפש, מגלים שהם והם אחד.

זהו גם ענינו של ל אב, הצמוד לחודש אלול, ויותר מכך, במובן המהותי, הוא ראש חודש אלול. החודש הכי רחוק נצמד לחודש הכי קרוב, החודש הכי בחינת יראי ה', מכריז בקול גדול: כי לעולם חסדו, הכל אחד.

א אלול

אני לדודי ודודי לי, אלול. להרבה יהודים, בעיקר לנוהגים כמנהג יהודי ארצות האסלם, חודש אלול משמעותי בעיקר באמירת סליחות. משמעות זו יחודית לאלול, אדם נמצא באיזשהו מקום המאפשר לו יותר משאר השנה לחזור בתשובה, לבטא את המרחק שלו מה' ואת חוסר שביעות הרצון שלנו ממנו. במחוזות אחרים, שהושפעו מישיבות המוסר וספציפית מישיבת קלם, חודש אלול משמעותי בעבודת ה' בלהבת שלהבת, אפילו יותר מבשאר השנה, בעבודה יותר מאומצת. המשותף לשתי המשמעויות הללו של חודש אלול הוא ששתיהן עוסקות בעבודה בעצימות יותר גבוהה, או במילים אחרות, בפן המעשי של החודש.

כאן מגיע אותו מנהג של יהודי ארצות האסלם ומסייג את עצמו: לא בראש חודש! מדוע? לכאורה, ראש החודש הוא בדיוק הזמן לערוך ארוע סליחות מרכזי ומשמעותי אפילו יותר, בתחנונים רבים. אחד משיאיו של כל תרחיש הוא בפתיחתו, ומדוע שלא נציין שיא זה?

התשובה היא ששיא זה איננו ראוי לציון. ציון הוא מעשיזציה של מהות מסוימת. אך כעת, דוקא בשיא זה, רוצה מנהג זה להותיר את המהות כפי שהיא, לא להנדס אותה, לא להגביל אותה, לא לבטא אותה. מהי אותה מהות? היא חודש אלול, כלומר, אני לדודי ודודי לי, האחדות המלאה בין ה' לישראל, בין האין סוף לסוף. אותה אחדות מתבטאת ומחודדת על ידי המעשיזציה שלה, על ידי הציון שלה, אך גם זה רק מורה על כך שבכל מצב היא אחדות, אחדות מלאה. בראש חודש אלול אנו צובעים את כל המעשיזציה הרבה שאנו עושים בחודש הזה בצבעי אותה אחדות, לא נותנים למעשים בפני עצמם להיות המוקד, כפי שלא נותנים למהות בפני עצמה להיות המוקד, אלא נותנים לאחדות המלאה ביניהם להיות המוקד. כל זה דוקא בראש חודש, זמן מעוט הלבנה, בו הכלי והאור מתאחדים, בו הכל מתגלה כאחד.

במובן הזה, חודש אלול איננו מיוחד, הוא מעצים את הפן המעשי, אך הוא בא אחרי שנה שלמה של הדגשת הפן המהותי, וכל זה רק מבטא ומחדד את היות שני הפנים הללו אחד. זהו מנהג יהודי תימן, שנוהגים לומר "לדוד ה' אורי וישעי" אחרי מנחה בחודש אלול תמיד, וכאשר יש זמן עד צאת הכוכבים גם בשאר השנה (ולחילופין "תפלה לעני כי יעטף"), להורות שכיון ששני הפנים הללו הם אחד, גם במהלך השנה קים יסוד כזה, הכל אחד.

הערות שוליים

1. נחשוב על החודש שעבר. על מה בו אני יכול לכתוב שיר שבח לה'?

   ↩