שאו את ראש לפרשת במדבר

לק"י/ כה אייר ה'תשעז

שאו את ראש

לפרשת במדבר

זיו חן זצ''ל

כמעט כל פרשתנו נסובה סביב מניין ופקידה של בני ישראל, על שלל מעגליהם. אפשר שהפסוק השני בפרשה ממצה את כל מגמות המניין:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

ארבעה מעגלים ישנם בעם ישראל – מעגל האומה, מעגל השבט ("למשפחותם" אליבא דרש"י), מעגל המשפחה ומעגל היחיד. יש ששאלו: מה מיוחד בפרשתנו, מה המניין הזה מייצג, למה דווקא עכשיו?

מדבר הוא בחינת תורה. במדבר ישנו איזשהו חופש, איזשהו חוסר מוגבלות הנובע מחוסר בממסד. במדבר איש על מחנהו ואיש על דגלו. המניין הנעשה בפרשתנו מדגיש באופן שווה את כל מעגלי עם ישראל, הוא מאפשר את קיומו העצמאי של כל מעגל ומעגל. לכן ישנה חופשיות כלשהי במדבר. כך היא גם התורה – התורה מדגישה את כל מעגלי עם ישראל. יש לה מצוות השייכות לציבור כולו, יש לה מצוות השייכות לשבטים מסוימים, יש לה משימות השייכות למשפחות מסוימות ויש לה מצוות המוטלות על היחיד.

אך כאשר נכנסים לארץ, המניין הזה לא מתאפשר. לאחר שהאומה כובשת את הארץ, היא מתחלקת לנחלות וכל שבט מתחיל להתכנס בתוך עצמו. הזהות של השבט כחלק ממעגל האומה מיטשטשת והזהות של השבט כמעגל השבט מתחדד, מה שמביא לתקופה של שופטים, תקופה בה באמת אין ריבונות כלל-ישראלית. לכן תקופה זו מאופיינת גם במעין חופש, המזכיר באופן מסוים את המדבר, אך הוא לא בבחינת "איש על מחנהו ואיש על דגלו", בחינה המדגישה את היחיד מתוך איזושהי משימה גדולה, מחנה ודגל, אלא הוא בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה", בחינה המדגישה את ההפקרות ואת האנרכיה, במקום את הייחודיות.

לאחר מכן, פונה עם ישראל לכיוון אחר לחלוטין – מדינה, ממלכה. כאשר מנסים לבנות מדינה, לעתים מעגל האומה דורס את המעגלים השונים, בשל צרכיו האמיתיים והכנים. דוד בונה את עיר הבירה שלו בירושלים, במקום א-טריטוריאלי מבחינת אף שבט, מהלך שמצד אחד יש בו חידוד חיובי של מעגל האומה, אך מצד שני יש בו גם הרבה מאוד טשטוש של השייכות של כל חלק במעגל הזה למעגל הזה, שכן אף אחד לא מרגיש שייך אליו.

במובן הזה, בכניסה לארץ בשנותיה הרבות, עם ישראל נע בין הדגשות של מעגלים השונים באומה. המניין שייעשה בתקופתו של דוד יתקן בעיה זו, כאשר דווקא האיש שכה חיזק את מעגל האומה יחזק את מעגל היחיד.