שייכים בה' – לפרשת ראה – זיו חן זצ"ל

לק"י/כח אב ה'תשעט

1

'שייכים בה

לפרשת ראה

זיו חן זצ ''ל

:)פרשת ראה נפתחת בפסוקים (יא

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַּיֹום בְרָכָה ּוקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְרָכָה אֲשֶר תִשְמְעּו אֶל

מִצְֹות ה' אֱֹלהֵיכֶם אֲשֶר אָנֹכִי מְצַּוֶה אֶתְכֶם הַּיֹום: (כח) וְהַקְלָלָה אִם לֹא תִשְמְעּו אֶל

מִצְֹות ה' אֱֹלהֵיכֶם וְסַרְתֶם מִן הַדֶרְֶך אֲשֶר אָנֹכִי מְצַּוֶה אֶתְכֶם הַּיֹום לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱֹלהִים

:אֲחֵרִים אֲשֶר לֹא יְדַעְתֶם

מכל מקום, מפרשייה זו עולה שהברכה והקללה, מקבילות הן האחת לשנייה. אם יעשה האדם טוב, יקבל טוב, ואם יעשה האדם רע, יקבל רע. היחס בין עשיית טוב לקבלת טוב זהה ,ליחס בין עשיית רע לקבלת רע. לפי זה, ניתן לומר שהזיקה בינינו לה' מתמצית במעשינו

.שהרי אופייה של הזיקה תלוי בהם לחלוטין

והנה, אנו עומדים .בשלושים באב חודש אב, אותו אנו חותמים, נקרא גם חודש מנחם- ,אב ויש לדקדק מדוע, הרי כל עוד הנחמה לא הגיעה במלואה, לא שייך לקרוא לו כך, והרי

הנחמה עוד לא הגיעה במלואה, והיינו צריכים לקרוא לו: ינחם- אב. אמנם יש לומר שהנחמה .היא רק ביטוי של שייכות הרבה יותר עמוקה, מהות הקיימת כבר כאן ועכשיו ותמיד תתקיים כאשר אדם מנחם אדם אחר, הוא לא אומר לו כלום, הוא רק מזדהה עם כאבו, הוא שותף ,)אליו, הוא חלק ממנו. כך ה' מנחם אותנו (ולא החודש מנחם אותנו, כפי שהבנו בתחילה

כבר עכשיו, ולכן חודש זה נקרא מנחם אב, כשהכו ונה היא שה' מנחם אותנו כבר עכשיו, אף .שהביטוי החיצוני של הנחמה עוד לא אריע בשלמותו

כך את ברכת נחם אנו חותמים במילים מנחם ציון ובונה ירושלים , ומשתמע משניחום ציון הוא בניין ירושלים, אך מופיע ניסוח יותר עקרוני, המובא בהתחלה, ולאחר מכן מופיע נוסח

:יותר פרטני. הדברים מחודדים יותר מנוסח אחר של חתימת ברכה זו מנחם ציון בבנין

ירושלים , כלומר, היאך מנחם ה' את ציון? על ידי הבניין הפיזי של ירושלים. תוכנו המהותי של בניין ירושלים הוא ניחום ציון, שהוא העיקר. הדברים אפילו יותר מחודדים בנוסח הבלדי

הפותח את הברכה לא במילה נחם אלא במילה רחם , מלשון רחם, רחמים, אהבה שהיא

.ביטוי לשייכות

:אלו גם דברינו בראש חודש. יהודי תימן אומרים בערב ראש חודש את הפזמון שער

הרחמים לעם בך בוטח, ביום ראש החודש הזה יפתח ,. העם כאן איננו העם הצדיק

העם החסיד, העם שיש לו את המשימה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. העם כאן הוא ,העם הבוטח בה'. מה יקרה לאותו עם בוטח בה'? שער הרחמים לו יפתח, שער האהבה

שהיא כאמור, ביטוי לשייכות. הבטחון של העם הזה בה' לא נובע מכך שה' תמיד יעשה לו

טוב, מה ש לא נכון, כפי שאנו רואים מתחילת פרשתנו, אלא מהכרתו העמוקה שהוא שייך .לה', וכל מה שנעשה על ידו ביחס לעם הזה נעשה מתוך השייכות הזו

זוהי גם מהותו של חודש אלול. מקובל לומר ש אלול ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי ,. אם כן עוד הרבה לפני שאנו מדברים על המעשים הטובים ולעומתם על המעשים הרעים, עלינו

לק"י/כח אב ה'תשעט

2

לזכור שמהותו של חודש אלול היא עצם השייכות, עצם העובדה שאני לדודי, ודודי לי, וכך הוא עוד לפני שהתחלנו את ימי התשובה. בזה יובן גם מדוע למנהג המקובל הרווח בקרב יהודי ארצות הנצרות לא מתחילים לומר סליחות אלא בשבוע לפני ראש השנה (שהוא עוסק לא במהות אלא במעשים, לא בעצם השייכות אלא בדין ובשפיטה), כחלק מעניינו של ראש השנה ולא כחלק מעניינו של חודש אלול, שכן חודש אלול המבטא את עצם המהות לא קשור

לסליחות, המבטאות את ה .חזרה בתשובה על המעשים ניתן להסביר גם את המנהג השני המתחיל לומר סליחות בכל החודש, שהסליחות בו אינן אלא תולדה של אותה הכרה במהות

הנולדת ביום המיוחד של ראש חודש אלול1 (ובכל ראש חודש, כאמור, שבו נפתח שער הרחמים, ומכאן מה שלימדו החכמים שצידדו במנהג זה, לא לומר סליחות בראש חודש .אלול, בשל השמחה הגדולה שבו, שמחה שיש בכל ראש חודש, וספציפית בראש חודש אלול

.)שמחה של שייכות

חידוד לכך אנו מוצאים בנחמה אותה אנו קוראים בהפטרת שבת וראש חודש. כך מלמד דבר

:)ה' בפי ישעיה (סו

(א) כֹה אָמַר ה' הַשָמַיִם כִסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶר תִבְנּו לִי וְאֵי זֶה מָקֹום

מְנּוחָתִי: (ב) וְאֶת כָל אֵלֶה יָדִי עָשָתָה וַּיִהְיּו כָל אֵלֶה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִיט אֶל עָנִי ּונְכֵה

רּוחַ וְחָרֵד עַל דְבָרִי: (ג) שֹוחֵט הַשֹור מַכֵה אִיש זֹובֵחַ הַשֶה עֹרֵף כֶלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַם

)חֲזִיר מַזְכִיר לְבֹנָה מְבָרְֵך אָוֶן גַם הֵמָה בָחֲרּו בְדַרְכֵיהֶם ּובְשִקּוצֵיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה: (ד

גַם אֲנִי אֶבְחַר בְתַעֲלֻלֵיהֶם ּומְגּורֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עֹונֶה דִבַרְתִי וְלֹא

:שָמֵעּו וַּיַעֲשּו הָרַע בְעֵינַי ּובַאֲשֶר לֹא חָפַצְתִי בָחָרּו

.הכל עשה ה', הכל שייך לו, וממילא הוא מביט על הכל אם כן, מהו המעשה הרע? המעשה

:הרע איננו אלא ההתנכרות לכך קָרָאתִי וְאֵין עֹונֶה דִבַרְתִי וְלֹא שָמֵעּו וַּיַעֲשּו הָרַע בְעֵינַי

ּובַאֲשֶר לֹא חָפַצְתִי בָחָרּו . המעשה הרע איננו מעשה, הוא פשוט נסיון ניתוק הזיקה הזו (ניסיון שכמובן, אין לו סיכוי מלכתחילה), וממילא גם העונש על המעשה הרע, יהיה רק נסיון

.גילוי הזיקה הזו בעיני האדם. אם כן, הכל עושה ה' לא רק מתוך השייכות, אלא גם למענה

,לפי יסוד זה נדקדק מעט בפסוק כו. ה' לא נותן להם ברכה או קללה באותו רגע, הוא רק מעמיד אותה לפניהם, מציג אותה, מראה להם שהיא קיימת. לפי זה, אפשר שהברכה .והקללה אינן רק תוצאות מעשינו, כאמור, אלא הן חושפות בפנינו מהות עמוקה הרבה יותר

,ה' פותח בפני ישראל את עניינם ואת מהותם ,את שייכותם אליו מה שמתבטא בכך שאם אי .פעם יעשו טוב, יקבלו טוב, ואם אי פעם יעשו רע, יקבלו רע. כל זה רק תוצאות של הזיקה הזיקה מבטאת שייכות יסודית כל כך, עד כדי תופעות טבעיות ובריאות כמו תמיכה או .התנגדות התלויות במעשים אותם אנו עושים בתוך הישות הזאת הנקראת רבון העולמים אנו איבר בגופו של ה', כביכול, אנו ידיו ורגליו, ורק בשל כך, התייחסותו אלינו תהיה טובה או

.רעה .אנו שייכים בה', ורק מתוך כך צומחות הברכה והקללה

1 שבמובן מסוים, כולל בתוכו גם את שלושים באב (ולא כפי שיש שסוברים, שבחודש מלא ראש החודש הראשון

איננו אלא 'זנב' החודש הקודם , אלא הוא גם ראש החודש הבא, וגם מלוא החודש הקודם [שכן אם לא, מדוע הוא חלק ממנו?]. נציע שתפיסה זו נובעת מ ההבנה ש"מגיד מראשית אחרית", ו"סופו נעוץ בתחילתו", ו"הכל הולך אחר החיתום", ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", ועוד מימרות הכורכרות את הסוף עם ההתחלה ואת ההתחלה עם הסוף, מתוך הבהירות שהכל אחד), מה שאולי מוכח מנוסח הכרזת ראש חודש בו אנו אומרים "ראש חודש אלול יהיה ביום _ (שהוא היום בו חל שלושים באב ולא אחד באלול) וביום _ (שהוא היום בו חל ,אחד באלול), וכמו כן, מעצם העובדה שבשנה כמו שנתנו, בה שלושים באב חל בשבת ואחד באלול חל בראשון אנו מכריזים על ראש החודש לא בשבת של שלושים באב, כפי שהיה מסתבר, הרי ראש חודש אלול חל רק ביום ראשון, אלא כבר בשבת שלפני כן, השבת של עשרים ושלושה באב, השבת שהיא בעצם השבת הצמודה

.לראש החודש, כאמור