שכתוב ההיסטוריה בידי משה מבט כללי על ספר דברים

שכתוב ההיסטוריה בידי משה

מבט כללי על ספר דברים

זיו חן זצ''ל

כפתיחה כללית לספר דברים, נשאל: מה ראה משה לחזור על התורה שוב? אפשר להסביר שמשה רצה ללמד היסטוריה במובנה הפשוט, את קורותיו של עם ישראל מעת יציאתו ממצרים. רצונו זה של משה מובן מאוד לאור העיתוי – הכניסה לארץ. טרם העם נכנס לארץ ומתחיל דרך חדשה, עליו לזכור את לקחי העבר וליישמם בעתיד, ולצורך כך משה נחלץ ללמד את העם חומר חשוב זה.

הסבר זה בהחלט יישב חלק ניכר מהספר, אך עת ייתקל בחלק ניכר אחר, נתקשה להולמם, שכן ספר דברים מלא במצוות. ואם תאמר, משה לא רצה ללמד רק את לקחי העבר אלא גם את המעשה הנכון על מנת ליישמו אף הוא בעתיד, יש להקשות, אם כן, מדוע חלק גדול מהמצוות הללו מחודשות בספר זה ולא מוזכרות לפני כן? לכן או שנאמר, בדרך אפשרית לחלוטין, שלספר דברים אין מוטיבציה אחת אלא כמה מוטיבציות, או שנאמר, בדרך בה נלך כעת, שלספר דברים אין אלא מוטיבציה אחת, והיא: לשכתב את ההיסטוריה.

אנסה לגעת במבנהו של ספר דברים, ובכך לבסס את דבריי ולהעמיקם. ספר דברים נפתח בפרשת דברים. בפרשת דברים, כמעט בכולה, אנו מוצאים נימה לאומית מאוד. הנושא של פרשת דברים הוא עם ישראל. פרשת דברים בונה נרטיב העוסק בלאומיות. גם כאשר היא עוסקת ביחסי אדם-ה', היא עוסקת בהם בהקשר של ציבור-ה', כבחטא המרגלים. בפרשת דברים, היא תחילת ספר דברים, מנסה משה לבנות בסיס לאומי לתולדות ישראל.

במובן הזה, משה משכתב את ההיסטוריה. משה לא מזכיר את יציאת מצרים, כפי שהיינו מצפים ממנו להזכירה ולספרה. מבחינת משה, עם ישראל נולד במדבר, לא במצרים. הבסיס הלאומי שלו, כאמור, נמצא בפרשת דברים, בנפילות של חטא המרגלים ושל חטא המעפילים. עם ישראל הוא עם בוחר, עם חופשי, הוא לא עם של עבדים שאלהים מוציא ממצרים, מאכילם מן וכופה עליהם הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, אלא עם ישראל הוא עם חזק, מה שמתבטא בחטא המעפילים, עם שאמנם נמצא עתה בנדודים, אך לנדודים אלה יעד מאוד ברור, מה שמתבטא בחטא המרגלים.

לעם זה זיקה עמוקה לה', אך לעתים הוא מתנכר לה. מתוך כך מגיעה פרשת ואתחנן, הלוקחת את נאומו האחרון של משה למקום אחר לחלוטין¹. פרשת ואתחנן לא עוסקת בלאום, אלא ברוח הלאום. אפילו כאשר באה פרשת ואתחנן ומדברת על המאבקים הגיאופוליטיים של הלאום, היא מדברת עליהם מנקודת מבט רוחנית – היא קובעת שאין ליצור קשרי חתנות עם הגויים בארץ ויש להשמידם אותם ואת אליליהם, אך זאת רק כיוון שהם עלולים להפיל אותנו מטה מבחינה רוחנית, ומתוך כך מגיע יחודו של עם ישראל, ולא מתוך איזושהי סגולה לאומית. לבסוף מגיע הציווי לדעת כי ישנו שכר ועונש בעולם, למען יעשה העם הטוב בעיני אלהיו.

במובן הזה, פרשת ואתחנן בונה על בסיס הלאום, את רוח הלאום. גם כאן, אין רוח הלאום מבוססת על מתן תורה כפוי, על קולות וברקים, על "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", אלא על "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש", על "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב". אין כאן חוק ומשפט, כי אם ברית ורצון טוב, כיאה לעם חזק, ולא לעם של עבדים.

בפרשת עקב נבנית איזושהי סינתזה בין הלאום לרוחו. פרשת עקב מדברת על השפע הגדול שיבוא לו ללאום אם ישמור על המצוות, על הנהגת ה' את העם במדבר המחנכתו לתלות בה', על מעלות ארץ ישראל ועל החיוב לברך את ה' עליה ועל המזון שבא ממנה, על האיסור לשכוח את ה' ועל ההבנה כי תכלית הנסיונות היא הטובה ועל ההבנה כי הכוח והעושר מקורם בה', ועל עוד מסרים רבים הטומנים בחובם את רעיון הצלחת הלאום כתלויה בקשר בינו לה', מתוך חזון ממלכת כהנים וגוי קדוש. לאחר שמשה בנה את הלאום ואת רוחו, הוא יכול לשלב ביניהם.

בפרשות ראה, שפטים וכי תצא, רעיון הצלחת הלאום כתלויה בקשר בינו לה' מתבטא באופן משמעותי במצוות המעשיות הרבות המופיעות בהן. יש בהן מצוות ציבוריות, שנצרכות לגיבוש חברה עובדת ה', ומצוות פרטיות, אך גם המצוות הפרטיות נצרכות לגיבוש חברה עובדת ה', שכן גם אם הפרהסיה עובדת ה', אם הבתים עצמם לא עובדי ה', החברה כולה לא עובדת ה'.

רוח הלאום שנבנתה בפרשת יתרו, הייתה רוח לאום חלש. עם זה צריך מצוות שתחנכנה אותו, או אולי שתאלפנה אותו. אין אלו מצוות הבאות בצמוד לטעם, וגם כאשר אכן, אין הן מופיעות בהתאם לאיזשהו רעיון גדול. לעומתה, רוח הלאום שנבנתה בפרשת ואתחנן, בונה מערכת של מצוות בפרשות ראה, שפטים וכי תצא, אך טרם לכן, היא מטרימה פילוסופיה שלמה של יחסי ציבור-ה' שמצוות אלו אמורות לבטא. עם חזק צריך תורה גדולה ללכת אחריה ולבשרה לעולם, ולא יכול להסתפק בחוקים שיישרו אותו אך לא יציגו לו דרך נעלית, כמו העם שקיבל את התורה בפרשת יתרו. לא זו בלבד שהוא צריך תורה שהיא עצמה גדולה, הוא צריך תורה שתגדיל אותו, הוא צריך תורה שתלמד אותו כי יש בכוחותיו ביטוי לכוח יותר גדול, כוח אלהי, ואם רק ידע שזהו המקור לכוחותיו, יגדל הכוח הזה ויתרבה.

בפרשות כי תבא ונצבים, חזון החברה עובדת ה' לא רק נלמד ומוצג כתורה אינטלקטואלית, אלא מומחז במעמד כתיבת התורה על האבנים ובמעמד הברכה והקללה. כעת, בפרשת וילך, משה עובר לפן האישי. הוא מעביר את המנהיגות ליהושע ומבסס את הנהגת ישראל לכל הדורות כהנהגה החותרת לחברה עובדת ה' על ידי מצות הקהל ומתרה בעם לא לסור מאחרי ה', פן תקראנו הרעה באחרית הימים. בפרשת האזינו הוא מסכם את עיקרי דבריו בפואמה, כמקובל, ובפרשת וזאת הברכה הוא מברך את ישראל, וחדל.

סיומו של ספר דברים כסיום חייו של משה, ולקראת סיומו של ספר דברים כלקראת סיום חייו של משה, מבטאים את היות ספר דברים ספרו של משה, לא רק כיוון שהוא זה שאמר אותו, אלא כיוון שהוא זה שהגה אותו. משה בוחר למחוק את ההיסטוריה של עם ישראל כעם של עבדים וליצור חברה חזקה עובדת ה', עם בוחר וחופשי שבוחר באלהיו ובחיים, ובחירות שאלהיו נותן לחיים, על ידי מצוותיו ותורתו.

הערות שוליים

1. בחלק מהפרשה נראה שאפשר גם לראות נימה פרטית, בניגוד לנימה הציבורית של פרשת דברים. לפתע מגיעה תחינת משה להיכנס לארץ, תחינה שיש בה גוון מאוד פרטי. יותר מכך, יש בה, מעבר לבקשה האישית והכביכול אגואיסטית, חידוד של הפער בין משה, האדם הפרטי, לעם ישראל, הישות הציבורית, שכן עם ישראל, כאמור, נכנס לארץ. פרשת ואתחנן מוסיפה לבאר לנו את האיסור לשנות, להוסיף או לגרוע מהמצוות, ובכך היא מתמקדת בפרט ומגבילתו.

   ↩