שתי בחינות בקרבנות ובמחיית עמלק

שתי בחינות בקרבנות ובמחיית עמלק

לספר ויקרא, לפרשת ויקרא ולשבת זכור

זיו חן זצ''ל

ספר ויקרא נפתח בציוויים רבים על הקרבנות. ניתן לראות בפרשתנו ובפרשת צו שישנן שתי פתיחות לפרשיות הקרבנות השונות. האחת, המופיעה בתחילת פרשיית העולה (א, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'.

ובריש פרשיית המנחה (ב, א):

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'.

ובתחילת פרשיית החטאת (ד, א):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה'.

והאחרונה, מהפתיחה לפרשיית קרבן עולה ויורד (ה, א):

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה.

מתואר כאן הקשר הנשמתי והנפשי בין הקרבן האנושי לה'. האדם מעוניין להתקרב לה', והוא עושה זאת על ידי הקרבן. יש כאן התיחסות לאדם, לנפשו, להקשר. לעומת זאת, בפרשת צו מופיעה התיחסות אחרת לאותם קרבנות. כך מתוארת העולה (ו, ב):

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.

והמנחה (שם ז):

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה.

והחטאת (שם יח):

זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת.

והאשם (ז, א):

זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם.

והשלמים (ז, יא):

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים.

מדובר בתורה. האדם לא מקריב ממנו, נפשו לא קשורה בכלל לכל ההתרחשות. במובן הזה, שתי בחינות הן בקרבנות. הבחינה האחת, בה האדם מקריב מעצמו ממש, מתחבר לה' על ידי הקרבן, מתבטל ומתוך כך הופך להיות קרוב אליו יתעלה, והבחינה השנייה, בה האדם עושה את מה שהוא צריך לעשות כביכול, מקיים את התורה, אבל לא מרגיש בה שום דבר. הוא וה' מנותקים. הוא מביא קרבן, וה' לוקח אותו ומכפר, אך אין שום תוכן נשמתי, רוחני או נפשי מעבר לכך. פעולת האדם והנוכחות האלהית לא דרות בכפיפה אחת.

בבחינה השנייה, לא מרימה התורה ידיים. היא אומרת לנו להמשיך, לקיים כך את התורה היבשה. לפעול לבד הכל, בהעדר ה', ואולי נצליח להגיע אל ה' ולעורר אותו אלינו מחדש.

כך גם בפרשת זכור. התורה מלמדת את פרשיית עמלק בספר שמות (יז):

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

בספר דברים (כה) מלמדת התורה:

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

אם כן, יש לנו שתי פרשיות עמלק שונות. ננסה להשוות ולהנגיד ביניהן. בפרשייה בשמות ישנו איחוד בין ישראל לה'. נשמע ממנה שהיה זה נצחון צבאי מזהיר, בזכות ידי משה, שלא עשו מלחמה, אלא הדליקו את לבם של ישראל אל אביהם שבשמים שהוא איש מלחמה, כל זאת במקביל לעבודה מדוקדקת של יהושע: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. ה' וישראל עובדים בשיתף פעולה כנגד עמלק, ומנצחים. ה' וישראל פועלים כה יחדיו, עד כדי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הבטחה אלהית, שברור שקיומה נולד דרך ישראל. המלחמה היא מלחמה לה', אלא שקיומה הוא קיומנו.

מהפרשייה בדברים עולה ההיפך. לא הייתה זו עבודה בשיתוף פעולה, אלא עבודה במקביל, מה שגרם במקום לנצחון צבאי מזהיר, למפלה. היה זה פיגוע מדמם. עמלק לא פגשו בשדה הקרב את המובחרים, כפי שנאמר בפרשייה בשמות, אלא את הנחשלים אחרי עם ישראל. במקום רוח לחימה ויציאה למערכה באופן יזום, כפי המתואר בשמות, בני ישראל היו עייפים ויגעים מבחינה גשמית, ולא יראי אלהים מבחינה רוחנית. לכן המוחה את עמלק איננו ה', אלא אנו המוחים אותו.

אלו שתי בחינות הפוכות, הקיימות גם בעבודתנו את ה'. לעתים אנו זוכים לנצחונות מדהימים, יצרנו הרע נופל על ברכיו, כיוון שכוחנו במתנינו בזכות אלהינו. אך לעתים אחרות, אנו מפסידים לו, נופלים ומבקשים את נפשנו. ה' ואנו כה מנותקים עד כדי כך שאפילו לבקש עזרה אנו לא מצליחים. במקום הזה, אנו לא יכולים לקבל שפע מלמעלה, לכן עלינו למחות בעצמנו את זרע עמלק. זה יקח זמן, זה ידרוש תשומת לב, לכן יהיה עלינו לעשות זאת רק בהניח ה' אלהינו לנו מכל הצרים והצוררים מסביב, אך זה יקרה, על ידינו.