שתי הארות בדמותו של נח לפרשת נח

לק"י

ב חשוון ה'תשעז

שתי הארות בדמותו של נח

לפרשת נח

זיו חן זצ''ל

א. מוטיב הארץ וכל הבשר חוזר פעמים רבות לפני המבול. כך בתחילת הפרשה (ו, יא-יג):

(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: ס (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

ובהמשכה:

(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

ישנו קשר בין החטאים הנעשים בארץ לכל הבשר. הבשר משפיע על הארץ, משפיע על המציאות ומשחית אותה. לטעמי, בבריאת האדם ניתנה לו היכולת הכמעט-אלוהית להשפיע על המציאות במעשיו הרוחניים. מדובר ביכולת כמעט-אלוהית כיוון שה' משפיע על המציאות בדרך זו – "ויאמר אלוהים ויהי אור ויהי אור". אך בדור המבול ה' מבין כי כאשר האדם מתחכך במציאות, הוא נכשל. הוא לא מצליח לבצע את עקרונותיו ואת מגמתו. לאחר המבול, אומר ה' בפרק ח:

(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

ה' מבין שיצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן הוא לא יקלל את האדמה, לא במובן שרחמיו יתגברו על מעשי האדם, אלא במובן שה' מנתק את האדמה מהאדם, מה שלא מאפשר לאחרון להשחית אותה ולגרום לה' להשבית אותה.

מאז, ה' שלל מהאדם את היכולת להשפיע על המציאות. האדם כבר לא יכול להשיג אמיתות מוחלטות אלא רק אמיתות יחסיות, אמיתות המושתתות על פרספקטיבות שלו עצמו. עבודת ה' עוברת מהחפצא אל הגברא. ה' כבר לא מעוניין בהצלחותיו של האדם ביחס למציאות, אלא דווקא בכוונותיו ובניסיונו לתקן את אישיותו הוא. ברור, המציאות (אותה הוא לא חווה כלל, שכן כל כולו אמת יחסית) יכולה להיות מושפעת ממנו, אך רק בעקיפין, שכן על ידי האתערותא דלתתא שלו מתרחשת אתערותא דלעילא המשפיעה טוב על המציאות, אך כל זאת לא על ידי האדם באופן ישיר, אלא על ידי ה'.

הדברים מושלמים על ידי דברי מי השילוח על הפרשה. מי השילוח מלמד כי אברהם אבינו היה פטור מכיבוד אב ואם, כך הוא מביא מהמדרש. הוא מנמק זאת בכך שנח הוא בבחינת דרך ארץ, ואילו אברהם הוא בבחינת תורה, וכיבוד אב ואם שייך לדרך ארץ, ו"דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר, כאשר יש תורה, אין צורך בדרך ארץ, שהרי היא נכללת בתורה. ניתן להסביר זאת לפי הכתוב לעיל. ישנה בחינת תורה, שהיא המעשה הנכון הנקבע על פי הוראה אלוהית, וישנה בחינת דרך ארץ, שהיא המעשה הנכון נקבע על פי תחושת האדם. אחרי נח, ובעצם – אחרי המבול, אין לאדם שום תחושה נכונה כלפי המציאות, כלפי הוריו. הוא יכול לראות אך ורק את עצמו מתוך נקודת המבט של עצמו. לכן כאשר ה' רוצה שהאדם יתקן את המציאות, הוא לא יכול לסמוך על האינסטינקטים השגויים של האדם, אלה שהוכחו כהבל ורעות רוח בדור המבול, ולכן הוא נדרש לתת לו תורה, שקיום מצוותיה מהווה אתערותא דלתתא.

כך גם ניתן לתרץ את קושיית חברי היקר אביעד אהלי נ"י, מדוע נח שלח את העורב ואת היונה, הרי בסופו של דבר מי שיחליט האם הוא יצא או לא יצא מן התיבה יהיה ה', שיאמר לו, בהגיע העת, "צא מן התיבה"? נראה לפי דברינו, שנח מבין שיש צורך בניסיון לצאת מן התיבה ולהשפיע על המציאות, כיוון שהוא רגיל למציאות טרום המבול. הוא לא מבין שה' שינה את מהותה ואת מגמתה של עבודת ה'. כיוון שכך, הוא ממשיך לנסות להשפיע על המציאות. אך הוא מגלה כי אין בכוחו בכלל להשפיע על המציאות, כיוון שעוד לא חרבה היבשה. רק לאחר מכן, כאשר ה' יאמר לו "צא מן התיבה", הוא יוכל לעשות זאת, רק כאשר הוא יעבור מבחינת דרך ארץ לבחינת תורה.

ב. אפשרות נוספת והפוכה לפרש את דמותו של נח, היא ההבנה כי נח הוא איש הלכה מובהק – הוא עושה בדיוק את מה שה' ציווה אותו. ה' ציווה לבנות תיבה, הוא לא ציווה להתפלל על דור המבול שלא ימותו. נח לא שואל למה, נח שואל מה. אנשים מהסוג הזה, בורחים מן המציאות אם היא סותרת את ההלכה, אין להם שום רצון לחוות אותה, כיוון שהם מבינים שמעיקרא כל עניינם הוא ההלכה והכל הוא מכשיר לה בלבד. אין להם ערך במציאות המנותקת מהלכה. הנהגה זו הייתה נכונה לדור המבול, דור שכוחות המשיכה שלו עצומים וחזקים (עיין מוסר אביך עמוד כה), אך בהיעדרו, ציווי ה' הוא "צא מן התיבה", צא והשפיע על המציאות. נח לא עושה זאת. ה' ציווה עליו לעשות צוהר כדי שלא ישכח את המציאות כאשר הוא ספון בתוך בית המדרש, אך הוא לא הבין זאת.

לכן כאשר הוא מאבד את בית המדרש הכה נוח עבורו כאיש הלכה ונדרש לצאת ולהשפיע במציאות, הוא אוטומטית מחפש לאבד הכרה – "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה". נח לא מסוגל לחוות את המציאות, ולכן כאשר הוא אנוס להתחכך בה, אנוס לקיים את דבר ה' לצאת מן התיבה, הוא מנסה לחוות אותה כמה שפחות, לאבד את חושיו.