שתי נקודות לפרשת ואתחנן

לק"י

יז אב ה'תשעו

שתי נקודות לפרשת ואתחנן

– לפי המדרש, משה מתפלל 515 תפילות (כגימטריה של ואתחנן) כדי להיכנס לארץ, אך נעצר, כיוון שהוא יודע שעוד תפילה אחת והוא נכנס לארץ, מה שיפגע באינטרסים של ה'. אם כן, מדוע הוא מתפלל בכלל מלכתחילה?

אפשר לומר שהצרה, הלא היא חוסר הכניסה לארץ, איננה כאן העיקר, אלא הרצון שלו להתקרב לה' הוא העיקר. משה מנצל את הצרה על מנת להתפלל וכך להתקרב לה', אך באמת אין לו רצון להיכנס לארץ ולבטל את הגזירה, כיוון שהוא מבין שהיא טובה לו. אם כן, לפנינו עבודת ה' שונה לחלוטין ממה שאנו רגילים – לא עבודת ה' שנפעלת מהמציאות, אלא עבודת ה' המפעילה את המציאות, משתמשת בה לצרכיה.

– לפי המנחת חינוך (מצוה פה) התורה הוסיפה בפרשת משפטים מצוות עשה לשבות בשבת (למרות שכבר ישנו איסור מלאכה) על מנת לחייב עולה כל אשר יבטל את מצוות עשה זו ויעבור על איסור מלאכה בשבת. אך כאן נשאלת השאלה: למה?

אפשר לומר ששביתה היא לא דבר שבאופיו הוא חוסר עשייה כפי שניתן היה לחשוב. שביתה היא עשייה היוצרת חוסר עשייה. ההבדל בין עשה ללאו הוא בשאלה האם נוצר דבר במציאות. עשה יוצר דבר במציאות, ואילו לאו מונע יצירה שכזו. במובן הזה, שביתה היא אכן עשה. מדוע? שביתה היא הפסקת עשייה המתרחשת כל העת, ודווקא בשל כך היא יוצרת דבר במציאות. למשל, כאשר המורים שובתים, הם לא מגיעים לבתי הספר, אך לפתע נוצר העדר בשל כך, כלומר, נוצר דבר שבמהותו הוא חוסר דבר אך הוא אכן יצירה, וממילא הוא יצירתו נחשבת עשה. נוצר ואקום, כיוון שבאותו חלל היה אמור להיות משהו, וכעת הוא איננו. לעומת זאת, בלאו רגיל, אדם פשוט לא יוצר, אך מלכתחילה הוא לא התעתד ליצור, וממילא לא נוצר כאן העדר, אלא פשוט לא התמלא כאן העדר, וממילא לא הייתה כאן שום יצירה.

לפי יסוד זה אותו אני מציע, ניתן להבין באופן אחר לחלוטין את מצוות זכירת השבת המופיעה בפרשתנו. מצוות זכירת השבת, ואיתה שאר מצוות העשה של שבת, לא באות למלא את המסגרת שנקבעה על ידי איסורי המלאכה בתוכן מסוים, כיוון שהתוכן עצמו הוא השביתה. מצוות הזכירה היא רק המכשיר לשביתה, ההיכי תמצי שלה, כיוון שהשביתה היא מצוות העשה הדומיננטית בשבת, כי היא הנקודה היסודית ביותר בשבת (ולכן היא גם המרכזית בלאווים).