ואתחנן-נחמו – דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם

דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם

פרשת ואתחנן-שבת נחמו לאור הפטרתה

בפרשתנו (ד) מתואר תהליך כמעט דטרמיניסטי:

(כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: (כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: (כז) וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: (כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ל) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: (לא) כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:

התורה לא מתארת כאן את איזושהי בחירה, כביכול כמו ש"עבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם", כך גם "ובקשתם משם את ה' אלהיך". אמנם לאור ההפטרה נוכל לעמוד על הבדל מהותי. כך מלמדנו ישעיה (מ):

(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: ס לאחר הקריאה המהותית לנחמה (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ הנה ה' הולך להתגלות במציאות: (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר קורים הדברים הכי בלתי אפשריים להורות כמה גדול ה': ס (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם הדברים הבלתי אפשריים הללו הם סימן לגדלו של ה' ולמוחלטות דבריו: ס (ט) עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: (י) הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל כעת עלינו לשאול מהו אותו דבר מוחלט שברצונו לומר? כל הגודל הזה שלו מתנקז לנקודה אחת: הוא רועה. הוא לא אין סוף מנותק מסוף, הוא כולל אותו בתוכו, דואג לו, מבטא את אהבתו, שכל כולה רק סימן לאחדותם המלאה:… חוזר לתאר את גדלותו של ה' (כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר להורות שכל הירידה הזו של האין סוף אל הסוף היא כדי לבטא את אין סופיותו ולחדדה: ס

כעת נוכל להבין גם את התהליך המתואר בפרשתנו. החטא נוצר רק בשל העובדה ש"נושנתם בארץ", כלומר, נחלדתם, נשחקתם, אולי אפילו הזנחתם, את עבודת ה'. לעמת זאת, בקשת ה' נוצרה "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", כלומר, היא הדבר הכי מהותי לחייכם. מדוע היא כה מהותית לכם? היא יושבת על תשתית הרבה יותר עמוקה – יש משהו בכם, לא דטרמיניסטי, אלא הכי אמתי שלכם, הכי בוחר שלכם, הכי אתם, שגורם לכם לבקש את ה', והוא היותכם, ברובד הכי עמוק שבכם, חלק ממנו. אתם רוצים להיות אתו כי אתם רוצים להיות אתם, אין שום פער בין השניים. "דברו על לב ירושלם", עד עכשיו, כל הפורענות, החורבן והמות, הכל היה ברבדים חיצוניים, כעת, בנחמה, ה' מדבר אל הרובד הכי פנימי, אל הלב.