ויקרא – וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ

וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ

פרשת ויקרא לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

פרשת ויקרא מלמדת אותנו את דיני הקרבנות הבסיסיים, וככזו צריכה הפטרתה ללמדנו את מהות הקרבנות. נעיין בדברי הנביא ישעיה (מג-מד), ונגלה שם ניסוחים המנכסים את ישראל יש לנו כאן בשפע. בגדול, הנביא קורא לעם להבין כי ה' הוא יוצרם ולכן עליהם לפנות אליו כאשר הם נתקלים בבעיה מסוימת. לפי זה היה ניתן לומר שה' מזהיר אותם מפני אלה הניסיון להפוך את היוצרות ולהשתמש בקרבנות כדי להשתלט כביכול על ה', לכפות עליו להתרצות ובכך להמשיך בסורם. אמנם אנו נבחר בדרך אחרת להסבר הקשר בין הפרשה להפטרה.

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ אתם נוצרתם עבורי, מה שאומר שאתם ואני באותה סירה, יש לי מגמה עבורה אני צריך אתכם: ס (כב) וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב אתה לא קורא לי, אני קורא לך כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל אם אתה חושב שבין שנינו יש אחד היגע לשני, אתה גורם כך שאתה תהיה היגע מבין שנינו: (כג) לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי אתה לא אמור לכבד אותי, אני לא מתרצה בזה כיוון שאני לא רוצה בזה לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה אני גם לא מנסה להעביד אותך וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה אני לא מחפש שתתייגע: (כד) לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה הנקודה איננה מה שאתה קונה לי, אלא עצם מי שאתה, אני אתרצה ממעשיך כאשר אתה תמלא את רצוני בך וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי כיוון שדבר כזה לא שייך בי, ולכן אם אתה פועל כן אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ אתה אכן מעביד ומייגע אותי, וזאת לריק, אני לא אתרצה במקרה כזה. אני רוצה אותך, אני רוצה שתתקרב אליי¹: ס (כה) אָנֹכִי אָנֹכִי אני, עצם העצמיות שלי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי אני לא מוחה את פשעיך למענך, אני גם רוצה את זה, אני רוצה להתקרב לאיך וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר לא רק שאתרצה, אלא גם לא אזכור, אמחק את זה מזכרוני כיוון שאין לי שום רצון בריב איתך: (כו) הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד אנו שווים סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק ואז אתרצה אוטומטית: (כז) אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי לא יעבוד לך, אתה לא תצדק: (כח) וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים: ס

(א) וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ ואני אוהבו: (ב) כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ כיוון שכאמור אני אוהב אותך: (ג) כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ: (ד) וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם: (ה) זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה אתם תתייחסו אליי, אתם תהיו חלק ממני: פ (ו) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ מצד אחד מלך ומצד שני גואל, מצד אחד אתם מיוחסים אליי ומצד שני אכפת לי מכם ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וכל מה שיש באמצע שייך לי ואם בראתיהו סימן שיש לי רצון בו, שאני אוהבו וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים:… (כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: (כב) מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ כיוון שהם לא הנושא של הקשר שלנו, הנושא של הקשר שלנו הוא עצם הקשר בינינו שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ: (כג) רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר אנו תפארתו, הוא צריך אותנו במידת מה:

כאמור, אין מתאימה מפרשה זו להפטרה זו, אמנם אולי אפשר להבין כך ספציפית את הפסוק הראשון של הפרשה:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

ויקרא, א זעירא, להורות שהקריאה כאן איננה מוחלטת, היא איננה פנייה חד סטרית, היא לא קריאה רק של ה', היא גם קריאה של האדם לה'. בזה יובן גם מדוע לא נאמר "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו" אלא שם ה' הוא רק אחרי הדיבור, להורות שהקריאה איננה רק של ה'.

וידבר, לשון קשה, אך לשון קשר, להורות שאמנם יש קשר, אך הוא זוקק עבודה פנימית וכנה, הוא לא יבוא על ידי תשלום כספי כשלעצמו.

מאהל מועד, הציווי הזה מגיע מאהל מועד. ה' מבקש מאיתנו להיכנס לביתו, לפתח איתו מחדש את האינטימיות שאיבדנו כאשר הפנינו עורף ויצאנו מביתו.²