ויגש – עַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם

עַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם

פרשת ויגש לאור הפטרתה

(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (טז) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו: (יז) וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: (יח) וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: (יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: (כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: (כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: (כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: (כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: (כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: (כה) וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: (כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (כז) וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: (כח) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

מצד אחד, שני העצים מתחברים, עץ יהודה ועץ יוסף (ועוד המון ביטויים לכך), ולכאורה נשמע שהם הופכים להיות אחד, ללא איזושהי הדרגה. מצד שני, דוד מלך על כולם, נשמע שיש הדרגה, יהודה מעל יוסף. נראה שהדברים קשורים לכך שעוד לפני שאנו מגלים שדוד מלך על כולם הנביא מצהיר כי "מלך אחד יהיה לכלם… והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים", רוצה לומר, זהותו של דוד איננה מהותית, כל המטרה פה היא שהם יהיו לעם והוא יהיה לאלהים. יש כאן משפיע שצריך מקבל, יש כאן מקבל שצריך משפיע. לכן המשפיע מאציל מתוכו את המקבל ובכך מאפשר למקבל לקבל ולהיות הוא, ובכך מאפשר לעצמו להשפיע ולהיות הוא, ובאמת יש בשתי התוצאות הללו התאחדות החושפת את האחדות המהותית, את זה שהמשפיע כאן כדי שהמקבל יוכל לקבל והמקבל כאן כדי שהמשפיע יוכל להשפיע.

לכן ישנו יוסף, שתפקידו להשפיע, תפקידו להיות המשביר, נותן הלחם, המזין, כלומר, זה שבזכותו יש חיים, ונותן הקרקע, זה שבזכותו המקבל מקבל את החיים הללו, המצע עליו הכל מתחולל, הרצון היסודי לקבל. לכן יש גם יהודה, שתפקידו לקבל את כל השפע הזה. יהודה כמלך איננו השולט, הוא רק זה שמסומן כמקום הכי נמוך אליו אלהים, שהוא המשפיע שנתן ליוסף את היכולת (ובעצם גם את הרצון) להשפיע. דוד הוא הכלי אליו נכנס השפע הזה, כל כוחו איננו בשל מלאותו, אלא בשל ריקנותו, איננו בשל ערכו, אלא בשל אפסיותו. כאשר מסתכלים על יוסף מצד אלהים, אין בו שום ערך, אך כאשר מסתכלים על יוסף מצד יהודה, יש בו הרבה ערך, דרכו יורד השפע אליו. לכן המלך, הדמות הכי חזקה, תהיה הדמות הכי חלשה, הכי בטלה, הכי מקבלת.

כך נסביר נאום יהודה (מד):

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: (כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: (כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: (כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: (כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: (כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: (כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: (כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: (כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: (לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:

לאורך כל הנאום אנו מוצאים "ריצוי ותחנונים" מצד יהודה כלפי יוסף, כדברי הקדושת לוי, ולא כתיאורם של חכמים שיהודה איים עליו (ובאמת ניתן לקרוא דברים כאלה כפשוטם ואפשר לקרוא דברים כאלה כאילו הם נאמרים בציניות), ושאלה גדולה נשאלה, שיתכן שהיא הגורם לחכמים לפרש כפי שפירשו, מדוע הוא עושה זאת? מדוע הוא מתבטל אליו? מדוע הוא לא מאיים עליו ועושה מעשה? אפשר שיהודה לא ניגש להילחם עם יוסף, אלא ניגש להתבטל לה'. הוא מבין שאין לו מה לעשות, הוא מפנים שההצלה לא תגיע מלמטה אלא מלמעלה ושהוא צריך להוות הכלי לאור הזה, זה ולא יותר. אפשר שזה עומק דברי רבותינו שנאום יהודה הוא תפילת יהודה, כלומר, התבטלות יהודה. כל ביטויי הריצוי והתחנונים אינם כלפי יוסף, אלא כלפי ה', יהודה מגלה את כוחו היחסי כלפי יוסף (וכך בנו דוד) לא בהשפעתו, אלא בקבלתו. עבדי דוד מלך עליהם, עבדותו לה' היא מלכותו על ישראל.