וילך – ספר תורה לאדם פרטי

תריג. ספר תורה לאדם פרטי

התורה בספר דברים (לא, יט) מלמדת:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

האם המצוה היא שיהיה לו ספר תורה, וממילא היא תילמד, או שהמצוה היא ללמוד, וממילא יש להשיג ספר תורה?

בפשטות הסברה, מדוע שהמצוה תהיה לכתוב אם כל העניין הוא שהיא תילמד? אמנם בפשטות המקראות, בני ישראל מצווים לכתוב את השירה הזאת, אך אדם אחר הוא המצווה ללמד את בני ישראל ולשימה בפיהם! הסברה בכך יכולה להיות פשוטה – לא ניתן לדרוש מכולם ללמוד. ישנם אנשים שלא יכולים ללמוד לבד, ואולי אנחנו אפילו לא מעוניינים שכולם ילמדו לבד, פן יגיעו לעיוותים, ואולי אפילו יותר מהותית, אנחנו מעוניינים שאנשים ילמדו מפי סמוכים עד משה רבנו.

האם המצוה היא שכל אדם יכתוב לו ספר תורה, והוא ילמד משלו, או שהמצוה היא שיהיה לכל אדם ספר תורה וממילא היא תילמד? והנה, בפשטות המקראות, כל אדם מצווה לכתוב, אמנם בפשטות הסברה, אם כל העניין הוא הלמידה, מדוע שיהיה הבדל בין ספר תורה שנכתב על ידי האדם לספר תורה שנכתב שלא על ידו אך נמצא בידו?

מכל מקום, אפשר לתלות בכך את מחלוקת האחרונים באופן הלימוד מהפסוק. התורת חיים הבין שהלימוד הוא מהמילה לכם:

מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם תורה [שיש] (איש) בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ומייתורא דלכם קדריש דמשמע משלכם בעינן ולא סגי ליה בשל אבותיו ומתניתין נמי מייתורא דלו קדריש מדכתיב וכתב לו את משנה התורה.

התורת חיים לוקח זאת עוד צעד אחד קדימה:

ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונותנה לבית הכנסת לקרות בה בציבור ומקדישה לאו שפיר קעביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ושוב אינו יוצא בה ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן כדאשכחן בארבע מינין שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב בהו ולקחתם לכם וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מילתא דכיון דכתב לעצמו ספר תורה יצא ידי חובתו וסגי ליה אף על גב דמקדישה בתר הכי זה אינו דיחיד שכתב ספר תורה לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלכים שכתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספר תורה וכו' וא"כ יחיד נמי כשנאבדה לו ספר תורה שלו פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת דבספר תורה שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה לכך נראה דאין להקדיש ספר תורה אלא א"כ כותב לעצמו אחרת ומ"ש בזה על הרמב"ם ז"ל עיין בכסף משנה שם.

אמנם המנחת חינוך דחה דבריו והבין שהלימוד הוא מהמילה כתבו:

שנצטוינו להיות לכל איש וכו' ס"ת אם כתבו בידו וכו' ועז"נ ועתה כתבו לכם וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ז מה' סת"ם ובטוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובש"ס דסנהדרין ובמנחות ומבוא' בסנהדרין דכ"א ע"ב אמר רבה אף על פי שהניחו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה וכו' ופשוט דההוכחה אינה מתיבת לכם הא בירושה הוי לכם כמו אתרוג והרבה דברים דבעינן לכם ויוצאין בירושה אלא ההוכחה דכתיב ועתה כתבו לכם וכו' א"כ כל איש מישראל מצוה לכתוב דהמצוה הוא הכתיבה שיכתוב לו ס"ת והוכחה מתיבת כתבו וא"כ פשוט כמו דבירושה א"י המצוה ה"ה בקנה מ"ל קנין או ירושה כיון דלא כתב והמצוה הוא הכתיבה וע' בס' מלחמות ד' בסוכה בסוגיא סוכה ישינה כתב להדיא דמצוה זו מוכח מתיבת כתבו ולכם היינו לשם חובתכם ע"ש מבואר כמ"ש.

והנה באמת בפת"ש ביורה דעה (ער, ג) הובאו דעות החולקות להלכה על התורת חיים:

עיין בספר בני יונה מהגאון מוהר"ר יונה לנד סופר שחולק עליו וסובר דאם נאבדה ממנו והיא מצויה באיזה מקום שיוצאים ידי מצות ועתה כתבו לכם ואפילו אם נקרעה או נשרפה קרוב הדבר שיצא ידי מצותה של כתיבה ומכ"ש אם הקדישה דיצא דמסתמא לא הקדישה אלא שתהא מיוחדת לקריאת הצבור אבל מצות הכתיבה אישתאר לעצמו ומ"מ יותר טוב שלא יקדישה והרי תהיה כולה שלו ע"ש. ועיין בספר פרדס דוד פרשת כי תצא שחולק גם כן על התורת חיים הנ"ל והוכיח מדברי הרמב"ם דיחיד שכתב ס"ת משלו ואח"כ נאבדה דיצא ואין צריך לכתוב אחרת ע"ש. (וכן בספר תורת נתנאל מהגאון בעל קרבן נתנאל שעל הרא"ש פרשת יתרו חולק על הת"ח וכתב עליו וז"ל ראה זה דבר חדש ואין אחד מהפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו אין נוהגין כשנאבד מהם ספר תורה שיכתוב מחדש. ע"כ בדקתי אחריו ואעלה שלא כדבריו כו' והוכיח מהרמב"ם ג"כ כן ע"ש.

לערוך לנר עמדה שלישית:

איך דריש מקרא זה שמצוה לכתוב משלו מ"ש גבי מזוזה דכתיב ג"כ וכתבתם על מזוזות ולא מצרכינן שיכתבו לשמו. אכן זה פשוט דדרשת רבא הוא כמו דדרשינן גבי גט וכתב לה לשמה ולא לשם אשה אחרת ה"נ דריש הכא ועתה כתבו לכם לשמכם מה שלא שייך במזוזה דלא כתיב שם לכם.

נראה בערוך לנר שהדרשה היא מכתבו, ומלכם אנו רק למדים את הבעלות. מכל מקום, דבריו יותר קרובים למנחת חינוך. אפשר שיסוד מחלוקתם בחקירתנו, האם צריך לכתוב, וממילא נלמד מכתבו (כמנחת חינוך, ערך לנר), או שצריך שיהיה לאדם ספר תורה, וממילא נלמד מלכם (כתורת חיים).

כמו כן, נראה שגם הראשונים נחלקו בשאלה זו. כותב הרמב"ם (עשה יח):

והמצוה הי"ח היא שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחו' ל א) כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה (וילך יט) כתבו לכם את השירה הזאת.

משמע מהרמב"ם בעליל שהמצוה היא שיהיה לכל אדם ספר תורה, ורק מצוה מן המובחר היא לכתוב בעצמו. כך גם נראה בחינוך (תריג):

שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה, אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ל' ע"א] כתבו, כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר [דברים ל"א, י"ט], ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת.

אם כן, גם לפי הרמב"ם וגם לפי החינוך נראה שהמצוה איננה בכתיבה אלא בעצם העובדה שיש לאדם ספר תורה, למרות שחלק מהותי מן המצוה הוא בכתיבה, טענה חריגה ביותר. מדוע כך הם פני הדברים? מקור הדברים הוא מהסוגיה בסנהדרין (כא:):

אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה.

מגדיר המאירי:

מצות עשה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו ואפילו הניחו לו אבותיו.

במאירי מופיע ניסוח קיצוני מאוד: המצוה היא לכתוב, ומשמע שאם הניחו לו אבותיו יצא ידי חובה, אך המצוה עדיין מוטלת עליו לכתוב! הוא יצא ידי חובה בלי לקיים את מהות הדין, ולכן עליו לעשות זאת שוב. לא כן בדיוק עולה מהסוגיה בסנהדרין, שכן בה עולה שזו רק עוד מצוה, יש ערך גדול לפעולה הזו, אך אין זו מהותהדין. אפשר שנחלקו הראשונים הללו במחלוקת הסוגיות והאמוראים, שבסוגיה בסנהדרין נכתב שמצוה לכתוב משלו, משמע כמאירי, אמנם בסוגיה במנחות (ל.) נכתב: א"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס"ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, איזשהו עניין, מצוה מן המובחר, אך לא עיקר הדין.

אמנם שיטת הרמב"ם יותר מורכבת. הרמב"ם בהלכות סת"ם (ז, א) כותב:

מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו.

הרמב"ם כאן מגדיר את המצוה כמצוה בכתיבה! איך הוא מתיישב עם דבריו בספר המצוות? אולי אפשר להסבירו לפי רש"י. רש"י במנחות כותב:

כחוטף מצוה – ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי.¹

נראה שהיה זה הניסוח העמום של רש"י שהוביל את השפת אמת לשרטט ספקטרום רחב של קיום המצוה:

כחוטף מצוה מן השוק מפירש"י משמע דקיים המצוה דכתבו לכם [וכ"מ בנמו"י בה' קטנות] רק כלפי דסיים דכתבו כאילו קבלו מהר סיני קאמר דלוקח מן השוק אינו חשוב כל כך אבל יותר נראה לפרש משום דכתיב כתבו לכם לכן הלוקח אינו מקיים זו המצוה [כמ"ש הרמ"א (סי' ע"ר) ועי' בט"ז שם] ומ"מ נראה בנותן לסופר לכתוב בשבילו מקיים שפיר המצוה אכן כתבו בעצמו הוי כקיבלו מהר סיני נמצא ג' חילוקים בדבר.

אנו נציע אחרת ברש"י, ונאמר שכוונתו כשהוא אומר מצוה יתירה טפי, היא לא שהוא מקיים עוד מצוה מן המובחר, כפי העולה מהסוגיה בסנהדרין, אלא שיש שתי מצוות, שוות במעלה, כביכול. כך נציע גם ברמב"ם. כך גם ר' דוד פוברסקי מוכיח ברמב"ם:

ברמב"ם לכאורה מוכח דאיכא נמי מצוה שיהיה לו ס"ת, דהא הבאנו לעיל דסובר בפ"ג מהל' מלכים דדוקא בס"ת שחייב מדין מלך צריך שיכתוב בעצמו ולא יסמוך על מה שהניחו לו אבותיו, אבל מה שחייב מדין הדיוט יכול לסמוך על של אבותיו. ואף על פי ששאר הדיוט אינו סומך על של אבותיו היינו משום דאם היה סומך לא היה כותב בעצמו כלל, אבל מלך דבלא"ה חייב לכתוב ס"ת השני מדין מלך יוצא מה שחייב מדין הדיוט במה שהניחו לו ע"ש בכ"מ.

ואי נימא דכל החיוב כתיבת ס"ת בשאר הדיוט הוא עצם הכתיבה שחייב לכתוב, אבל חיוב שיהא לו ס"ת ליכא, איך שייך שיצא המלך את חיובו שחייב מדין הדיוט בס"ת שהניחו לו, הא לא כתבו, וכל החיוב מדין הדיוט הוא רק לכתוב. אלא ע"כ מוכח דחוץ מהחיוב לכתוב הס"ת, איכא נמי עוד חיוב שיהא לו ס"ת, ובזה סובר הרמב"ם דגבי מלך יוצא חיוב זה אף בס"ת שהניחו לו, ואין צריך שהוא בעצמו יכתוב, דהחיוב שיש על כל חד לכתוב שפיר יוצא במה שכותב הס"ת השני שחייב מדין מלך. אבל אי נימא שכל החיוב דהדיוט הוא רק לכתוב ולא מה שיש לו, איך שייך לומר דמלך יוצא חיובו דהדיוט במה שהניחו לו, הא אין בזה מצוה שיהיה לו, ומוכח דסובר דהוי נמי חיוב שיהיה לו ס"ת.

אם כן, מדוע בהלכות הוא מתנסח כאילו המצוה היא רק לכתוב? נציע שתי אפשרויות. האחת, בהלכות, מטבען של הלכות, הוא מתנסח באופן מעשי, ומעשית, אם יכתוב אדם הוא יקיים את שתי המצוות, אך אם רק יקנה או יירש, יקיים רק מצוה אחת. אם כן, אין כאן אמירה מהותית. לעומת זאת, בספר המצוות הוא מביע את האמירות המהותיות, ושם הוא מרשה לעצמו להגדיר את המצוה לא לפי הלכותיה אלא לפי עניינה ומגמתה. אמנם אם כן, מדוע ישנן שתי המצוות הללו? אפשר שהוא מתנסח בספר המצוות שהמצוה היא בכך שיש לו, כיוון שכל הסיבה מדוע שאדם יכתוב היא כדי שיהיה לו ספר שהוא יוכל לקרוא, אמנם ההלכה המעשית באה והשוותה את שתי המצוות הללו, כדי שלשתיהן יהיה מעמד מחייב (ההלכה המעשית העקרונית-הדאורייתאית מתקשה לקבל רמות חיוב שונות).

אפשרות אחרת, יותר מהותית אך גם היא נשענת על החילוק בין המוטיבציה של המצוות לעומת המוטיבציה של ההלכות, היא לומר שבאמת הכתיבה רק משרתת את זה שיש לו ספר תורה, כיוון שאדם לא רק מצווה שיהיה לו ספר תורה, אלא שספר התורה שלו יימצא עמוק בתוך לבו שלו. כך מלמד המשך הסוגיה בסנהדרין אודות ספרי התורה של המלך:

דתניא וכתב לו את משנה וגו' – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

בפשטות הסוגיה, התורה שיוצאה ונכנסת עמו היא הספר שלו בהיותו מלך, והאחת המונחת לו בבית גנזיו, היא הספר שלו בהיותו גם סתם יהודי כשר (ובאמת מתלבטים האחרונים מה היחס בין שתי התורות הללו). לפי זה, הספר שלו כמלך משפיע על חייו הרבה יותר – הוא כל הזמן איתו. אמנם אפשר לומר בדיוק הפוך – המלך זקוק לתזכורות תמידיות פן ירום לבבו מאחיו, כלומר, לבו יתנתק ממקומו הראוי, אך באדם מן השורה, אין צורך לתזכורות אלו אלא העיקר שספר התורה יהיה עמוק במקומות הכי פנימיים שלו, בבית גנזיו לא במובן הנידח, אלא במובן הכי עמוק והכי פנימי. כך נסביר את דעת רב ששת בסוגיה במנחות:

אמר רב ששת: אם הגיה אפי' אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו.

לא צריך שהוא יכתוב את כל הספר, אלא העיקר הוא שהוא ירגיש איזושהי שותפות בכתיבת הספר, מה שיקיים בו את המילים כתבו, ולכם, כל אחד יכתוב את התורה ויהפוך אותה לשירת חייו.

הערות שוליים

1. הגרי"ז בחידושיו על הש"ס נטה לרש"י מלשון הסוגיה: בגמ' הלוקח ס"ת מן השוק וכו', והנה נחלקו בזה רבותינו, דמלשון רש"י משמע דקיים המצוה של כתיבת ס"ת ולא שנא בין לוקח ס"ת ובין כותבה כ"א במעלה, שהכותב הוא כאילו קבלה, ומשו"ה מובן מאי דסגי במגיה אות אחת דהיינו דלמעלה זו של כאילו קבלה סגי באות אחת, אבל מהר"מ בהלכות ס"ת (פ"ז הל"א) משמע [ובשו"ע יו"ד (סי ע"ר ס"א) ברמ"א ג"כ פירש כן] דה"נ דלא יצא ידי כתיבת ספר תורה כי אם בכותבה או במגיה, אבל מלשון הגמרא דכאילו קבלה מהר סיני משמע כלשון רש"י דאין זה כ"א למעלה ולא לעיקר הדין, דא"כ הו"ל למימר דלא יצא המצוה כ"א בכותבה או במגיה, וצ"ע.

   גם במנחת חינוך הבין מחלוקת זו של רש"י והרמב"ם: ובמנחות דף ל' ואר"י וכו' אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר ר"ש אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו. והנה הלשון כחוטף מצוה וכו' נראה דהמצוה מקיים אך אינו מן המובחר רק בכתבה ה"ל כאילו קבלה מהר סיני והוי מן המובחר וכן פרש"י להדיא בד"ה כחוטף כתב ומצוה עבד אבל כתב הוי מצוה יתירה טפי עכ"ל ובאמת אינו מובן כיון דכתיב בתורה כתבו א"כ המצוה בכתיבה ומ"ל ירושה דל"י ומ"ל קנין כיון דגזה"כ הוא דבעינן כתיבה. ולשון הר"מ מ"ע על כל איש וכו' לכתוב לו ס"ת אף על פי וכו' ואם כתבו בידו וכו' אם א"י לכתוב אחרים כותבין לו וכו' כאלו כתבו כולו עכ"ל ולא כתב אם א"י לכתוב יקנה ומכל זה נראה דהמצוה הוא רק הכתיבה ומ"ש אף על פי שהניחו לו אבותיו ולא כתב או קנה דאין חילוק בין ירושה לקנין א"י בכ"ע רק בכתיבה וכן מבואר כאן בדברי הרהמ"ח והרמ"א בהג"ה בסי' הנ"ל מביא מפורש דאם קנה א"י ויצא לו מהר"מ ומהרהמ"ח דלדעת רש"י יצא ופוסק דלא כוותי' וכן נראה מהסמ"ג דמצוה זו היא הכתיבה. ולפי דברינו שרש"י והרמב"ם לא חולקים, תיושב הסוגיה לפי הרמב"ם מקושיות הגרי"ז ומהצגת המנחת חינוך.

   ↩