שפטים – וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ

וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ

פרשת שפטים לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

בפרשתנו (יח) אנו מוצאים את פרשיית הנביא:

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: (י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: (יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: (יב) כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ: ס (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:

מה ההבדל בין אותם אנשים המתוארים כאן לנביא? לכאורה, ההבדל ביניהם לא מתואר כאן במפורש. אולי לאור הפטרתנו (ישעיה נא) נוכל להבין זאת:

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: (יג) וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: (יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: (טו) וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: ס

נחמתכם, ישראל, לא מגיעה אלא ממני, "אנכי אנכי" דוקא "הוא מנחמכם". "מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן", אין לך שום סיבה לפחד מאף אחד שבעצמו יכול לפחד, הרי "ה' עשך" והוא "נוטה שמים ויסד ארץ", לכן מגוחכת העובדה ש"ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק". זה לא שה' כל כך גדול וממילא אם הוא זה שמגן עלי אל לי לפחוד, אלא זה שהוא מגן עלי זה ביטוי וחידוד לכך שהוא ואני איננו אלא אחד, ולכן אני כלל לא נמצא במקום נפשי שאני צריך לפחוד ממשהו כלשהו.

מתוך כל זה, "ואשים דברי מפיך ובצל ידי כסיתיך", לא פחות מ"לנטע שמים וליסד ארץ", על ידי דברי שאני שם בפיך אני ממש נוטע שמים ויסד ארץ! אותו אדם שעד לפני רגע פחד ממציקים חולפים מגלה את אחדותו עם ה', וממילא על ידי הדברים שה' שם בפיו ה' נוטע שמים ויסד ארץ, העולם נברא, הם אחד ממש. "לאמר לציון עמי אתה", אחד ממש.

לאור דברים אלו, אולי בין האיסור לשמוע אליהם לחיוב לשמוע לנביא ה' נמצאת התשובה לשאלתנו אודות ההבדל בין אותם אנשים לנביא: "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ההבדל בין אותם אנשים לנביא איננו בתכן דבריהם, ואיננו בדרך הצגתו; ההבדל הוא באישיות, ההבדל הוא בנקדת המבט, ההבדל הוא בהנחת היסוד. הנחת היסוד של אותם אנשים איננה התמימות עם ה', איננה האחדות אתו. הם משתמשים בכוחות הנמצאים בעולם לטובת עצמם. לעמתם, הנביא יוצא מתוך הנחת יסוד של תמימות, שהיא חוסר אג'נדה הנובע משלמות פנימית עם ה'. כיון שהם אחד, השמיעה לדברי הנביא היא שמיעה אל ה', הרי הם אחד. הבעיה באותם אנשים איננה שהם לא אומרים את דבר ה', אלא היא בכך שהם בכלל רואים את עצמם כנפרדים מה' וכבעלי אג'נדות עצמאיות. "ואשים דברי בפיך… לאמר לציון עמי אתה".