חקת – וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה'

פרשת חקת לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

שלושה סיפורי קרבות מתחוללים בפרשתנו. מאז מלחמת עמלק ישראל לא נלחמו עם אויב, וגם היא לא הייתה בדיוק הכי מלחמה שלהם, "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". התורה (כא) מספרת:

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: (ג) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:…

מתחילים בכנעני. ישראל, כאיש אחד בלב אחד, נודרים שם נדר לה', ואכן קורה להם נס.

(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: (כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: (כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: (כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: (כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ:…

לאחר מכן, מלך האמרי. ישראל, אולי בעקבות האירוע הקודם בו לפני הנס הגדול "וישב ממני שבי", לפני שהם מגיעים לאזור, שולחים מלאכים לסיחון, מבהירים כי הם לא מתכוונים לפגוע חלילה. סיחון יוצא להילחם בישראל ומפסיד. נשים לב, בקרב מול האמורי כלל לא מוזכר ה'.

(לב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם: (לג) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: (לה) וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:

לפני כן השליחים היו אמורים לשמש דיפלומטים. עתה השליחים אינם אלא מרגלים, הכי צבאיים שאפשר, הכי אקטיביים. ניתן לראות מגמה ברורה, מגמה של התעצמות, מגמה של אמונה הרבה יותר גדולה בכוחותיהם. במלחמה השלישית אנו מגלים שהאמונה הגדולה שלהם בכוחותיהם יוצאת מהאמונה הגדולה שלהם בה'. לכן כאשר יוצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה, והם חוטפים רגליים קרות, "ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך". מתברר לנו שכל התהליך הזה היה מכוחו של ה' ואליו, לא חלילה בנפרד אליו, אמנם היה רגע אחד בלבד, שבסופו של דבר תוקף את כולנו, בו אנחנו חושבים שאנחנו נפרדים, חלילה.

בדיוק רגע זה מתוקן אצל יפתח.

(כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: פ (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אותו קרב בו לא הוזכר שם שמים, בו כוחות ישראל התנתקו ממקורם, תוקן על ידי יפתח, שהייהת עליו רוח ה'. רוח ה' הייתה עליו עוד טרם נדר לה', רוח ה' הייתה עצמית לו, ללא שום סתירה, ודווקא מתוך כך יש להזכיר את שני הצדדים, שאינם אלא באחדות מלאה, שוב ושוב.