ויצא – ואתה באלהיך תשוב

ואתה באלהיך תשוב

פרשת ויצא לאור הפטרתה

זיו חן זצ"ל

ה' אומר בפי הושע (יא-יב):

(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם: (ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: (ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר: (י) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: (יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה': ס (א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: (ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: (ג) וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: (ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: (ו) וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה' זִכְרוֹ: (ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד: (ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: (ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא: (י) וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד: (יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: (יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי: (יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: (יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו:

השורש שו"ב חוזר כאן פעמים רבות. אפשר לראות כאן כמה נקודות שיתכן שהן ממש תמצית ההנהגה האלהית בעולם, הנהגת התשובה. מצד אחד, "לא אשוב לשחת אפרים", ומצד שני "כמעלליו ישיב לו", ומצד שלישי, "ואתה באלהיך תשוב". ה' לא ישחית, לא יהרוס לחלוטין, כלומר, לא יאבד מאיתנו תקווה לעולם, ולכן הוא יעניש ויקרא לתשובה מצידנו, הרי כאמור, יש לנו תקווה. ה' מאמין באדם, הוא מאמין ביכולתו לחזור בתשובה, וגם כאשר הוא מעניש, הוא מעניש לצורך זה. "וחרפתו ישיב לו אדניו", כדי שהוא ישוב באלהיו. במובן היותר עמוק, הנהגת תשובה זו היא היכולת לצאת מה' כביכול, ואחר כך לשוב, לא אליו, אלא בו, כמדוקדק מהפסוק. כל התהליך שאנו עושים בעולם הזה הוא תהליך של היווצרות בקרבו כביכול, יציאה ממנו, וחזרה אליו בתוכו, כיוון שכל התהליך הזה קורה במובן הרחב שלו. זו התחושה של אדם העוזב על מנת לחזור. אדם כזה נמצא, גם כשהוא בחוץ, בפנים.

התורה (כח) מספרת:

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

אדם הראשון הוא משפיע קיצוני. ממנו יוצאים כל בני האדם, מתוכו האנושות מתקיימת, לפניו אין כלום, ולאחריו יש הכל. לעומתו, נח הוא מקבל קיצוני. הוא פסיבי לחלוטין, הוא לא נוקף אצבע עבור אף אחד, הוא מתרכז בתוך צדיקותו שלו, הוא מסתגר בתוך איזושהי תיבה מאימתניות הבריאה. שני הכוחות מתנגשים זה בזה.

גם אברהם הוא משפיע, אך פחות קיצוני. יש לחסד שלו גבולות מסוימים, אך הם מאוד גמישים ומטושטשים, בחינת אוהל, הפתוח לרוחה. הוא התרחב לכל הכיוונים, נלחם עבור כל החלשים, אך כאשר הוא גילה שאין צדיקים בסדום – הוא הפסיק להילחם עבורה. הוא מבין שבשל הריב בין רועיו לרועי לוט, הוא לא יכול להמשיך להשפיע עליו, ועליהם להיפרד, וכך קורה. אברהם משפיע, רק פחות. הוא לא מצמצם את החסד שלו, הוא לא מציב כנגדו כוח אחר, הוא פשוט ממעט אותו, מוריד את הווליום שלו.

לעומתו, יצחק הוא מקבל, אך לא קיצוני. הוא פסיבי, אך לא לגמרי. הוא אמנם עושה זאת באופן פסיבי, אך הוא משפיע על ילדיו ברכות. אצל יצחק אנו מגיעים לאיזשהו איזון: אם נח היה מקבל לחלוטין, יצחק מקבל, אך הוא מקבל על מנת להשפיע. הוא מצמצם את ההשפעה שלו רק למשפחתו המאוד קרובה, אך גם זו השפעה. הוא מצמצם את ההשפעה שלו רק על בארות מסוימים ולא מחדש בארות, אך עליהם הוא משפיע. עם כל זאת, כיוון שיצחק מבצע בפועל פעולת צמצום ולא פעולת הרחבה, הוא שייך לגבורה, הוא בסופו של דבר, מקבל.

בעוד ישמעאל לא טען לכתרו של אברהם אלא רק נתפס מצחק, עושה שטויות, עשו טוען לכתר לא לו, ולכן יצחק מכוון משמים לדרך של תגבורת העצמות, דרך של גבורה שבחסד, ריכוז ההשפעה במקום אחד. אין זו פחות השפעה, זו אותה השפעה, אלא שהיא נמנעת ממי שעלול לעשות בה שימוש לא ראוי. גדולה היא מצד אחד לברך את זה שצריך להיות מבורך, ומצד שני לא לקלל את מי שמנסה לקחת את הברכה לעצמו ואפילו לברך אותו במה שניתן לברך.

מכל מקום, יעקב מאוזן. במקום דרך החסד הקיצוני או המסויג (זה לא באמת משנה), דרך ההשפעה, המתחילה אצל אדם הראשון, משרטט יעקב תכנית חדשה – דרך משולבת. יעקב הוא התפארת שבחסד, הוא יודע להפוך את החסד לאסתטי, למדויק. יעקב לוקח את הכלי הזה שאביו פיתח, גבורה שבחסד, לא גבורה המתעמתת עם החסד אלא גבורה המרכזת את החסד, ומממש אותה לא כפעולת צמצום, אלא כפעולת הרחבה. הוא לא מרכז את החסד הקיים, הוא משפיע את החסד המתחדש על ידו באופן מרוכז. יעקב במהותו הוא חסד, הכלי בו הוא משתמש מדייק את החסד ומעצב אותו על הצד הנכון ביותר.

לכן יעקב יוצא מבאר שבע והולך חרנה. יעקב מתחיל בפנים. יעקב לא מתחיל בחוץ, כאברהם, ולא מתחיל בפנים ונשאר בפנים כאברהם. יעקב מתחיל בפנים, אך הוא יודע לפעמים לצאת החוצה. הוא יוצא החוצה, על מנת להכנס פנימה, וכך הוא עושה עבור עולמו הפנימי, עבור המקום שממנו הוא יצא ובו הוא ישוב. יעקב יוצא לגלות כדי לשאת אשה, איתה הוא ישוב אל ביתו ויבנה אותו באופן הרבה יותר משמעותי.

בזה תובן כל הפרשייה:

(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

בצאתו מבאר שבע חרנה, יעקב חולם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ראשך בשמים, בארץ אבותיך ארץ הקודש, רומז לו ה', וממילא זה שאתה מוצב, מבחינה גשמית, בארץ, לא אומר עליך יותר מדי – אתה יוצא לשם על מנת לשוב, ולכן בעצם מעולם לא עזבת. לכן ה' רואה לנכון במעמד זה לכרות איתו ברית שעניינה הארץ, דווקא ביציאתך ממנה צריך להזכיר זאת, לא כיוון שכעת עולה מחשבה שגויה אחרת, אלא כיוון שבדיוק כעת הוא מתחיל מחדש תהליך כניסה לארץ, כן, דווקא כאשר הוא יצא ממנה.

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

יעקב לוקח אבן ושם אותה מצבה, הוא מקבע את עצמו כחלק מהארץ הזאת לעולמים, הוא מנציח את שייכותו לבית אביו, שהוא בעצם בית אל, בית אלהים ושער השמים. הוא יודע שהוא בדרך לשוב בשלום אל בית אביו, ושה' יהיה לו לאלהים. הנדר איננו תלוי בתנאי, הנדר הוא בסך הכל קיבוע של המציאות הקבועה גם בלא כך. יעקב באלהיו ישוב.