כי תבוא – קומי אורי- זיו חן זצל

לק"י/יז אלול ה'תשפ

קומי אורי

פרשת כי תבוא לאור הפטרתה

זיו חן זצ"ל

נשים לב למבנה פרשת כי תבוא. הפרשה מתחילה במצות בכורים ובמקרא בכורים ומסתיימת בעוד דברי תוכחה, מוסר וברית מאת משה, שלכאורה המשכם הישיר בפרשת נצבים, הפרשה הבאה. באמצע הפרשה הברכה והקללה (בעיקר הקללה). לכאורה, היינו נוטים לשייך את

תחלת הפרשה למצוות המופיעות ב סוף פרשת כי תצא, ואת הדברים האחרונים לברית :)המופיעה בתחלת פרשת נצבים. מדוע לא עשינו כן? נתבונן בפתיחת הפטרתנו (ישעיה ס

(א) קּומִי אֹורִי כִי בָא אֹורְֵך ּוכְבֹוד ה' עָלַיְִך זָרָח: (ב) כִי הִנֵה הַחֹשְֶׁך יְכַסֶׁה אֶׁרֶׁץ וַעֲרָפֶׁל

)לְאֻמִים וְעָלַיְִך יִזְרַח ה' ּוכְבֹודֹו עָלַיְִך יֵרָאֶׁה: (ג) וְהָלְכּו גֹויִם לְאֹורְֵך ּומְלָכִים לְנֹגַּה זַרְחְֵך: (ד

ֵשְאִי סָבִיב ע :ינַיְִך ּורְאִי כֻלָם נִקְבְצּו בָאּו לְָך בָנַיְִך מֵרָחֹוק יָבֹאּו ּובְנֹתַיְִך עַל צַד תֵאָמַנָה

לאורך כל ההפטרה, יש דמות אחת פסיבית מאוד – עם ישראל. ה' זורח, כל האמות הולכות לאור זריחתו, ואיפה עם ישראל? עם ישראל הוא זה שה' זורח עליו, עם ישראל הוא הפנס של ה', זה וזה בלבד. המילים הראשונות, "קומי אורי" מנומקות בכך ש"בא אורך", לכאורה האור

האישי שלך, אך במקביל "כבוד ה' עליך זרח", ולכאורה סתירה ממ נה ובה, בתוך אותו פסוק

!שתי אמירות סותרות

אמנם יתכן שהמחשבה כאילו בין אור ישראל לכבוד ה' יש סתירה היא עצמה הסיבה מדוע עם ישראל לא מוציא את אורו החוצה, משל אומר ה', "קומי אורי" כבר, הרי כבודי הוא אורך, אז למה את מחכה? וכך ראינו בהיסטוריה, שכאשר עם ישראל דבק בעמדה פסיבית הוא לא נגאל

,במשך אלפי שנים אך כאשר הוא הבין שהגאולה היא מצב התודעה שלו, ושהיכולת לשנות הכל איננה אלא בתוכו, ואורו הוא כבוד ה' וכבוד ה' הוא אורו כיון שה' והוא אינם אלא אחד–

.הרי שהוא החל את תהליך הגאולה המעשי

כאשר אנו קוראים את הברכה ואת הקללה אנו עלולים לחשוב שה' יושב על כסא דין ואין לו שום הטיה לטובתנו, כל שהוא רוצה איננו אלא להוציא את האמת לאור, אם נעשה טוב נקבל טוב, ואם נעשה רע נקבל רע. אך באמת כל זה הוא רק בטוי וחדוד אותה אחדות מלאה, שהיא

מעל הכל, מתחת לכל ., מחוץ לכל ובפנים הכל, היא הכל

?אם כן, מה יגרום לנו להבין את זה שה' ואנו אחד, ושברכות וקללות אלו אינן חזות הכל מה יזכיר לנו למשך כל חיינו הלאומיים את האחדות המלאה בינינו לה', המביאה אותנו לגאולת .עצמנו בכח ה' הגדול הנמצא בתוכנו? כמובן, יציאת מצרים, ההשגחה המובהקת של ה' עלינו

.במקרא בכורים אנו פותחים את הפרשה, ובו אנו מזכירים את יציאת מצרים בסופה אנו אומרים "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בפרעה ובכל מצרים". פרשת נצבים כבר תתחיל מהלך אחר, "אתם נצבים היום", אך הברית של היום נשענת על אחדות עמוקה החותרת

להתבטא בכל שלב ושלב במהלך ההיסטוריה בהיותה כה אמתית ונכונה. האחדות הזו מוזכרת לנו ביציאת מצרים. לכן אותן ברכות וקללות מוכרחות להיות כרוכות, בתחלתן ובסופן, ביציאת מצרים, באמירה היסודית שישראל וה' אינם אלא אחד, שהסוף והאין סוף, אחד הם. כפי שאנו

אומרים בסוף ההפטרה, "ועמך כלם צדיקים", גם כאשר ה ם רשעים, כיון שהאחדות הזו לא תלויה במעשיהם שהם רק ביטוי וחידוד, חשובים ככל שיהיו, שלה, "לעולם ירשו ארץ", הם

.תמיד חלק ממני, "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", בהיותם יציר כפי, בהיותם אני