זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת תצוה

זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת

פרשת תצוה לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

הנביא יחזקאל (מג) מלמד בהפטרת תצוה:

(י) אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית בנין המקדש מכפר: (יא) וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צורתי צוּרֹתָיו וְכָל תורתו תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם עצם הבנין, עצם הצורה, החוקים שנועדו לשמור על קדושתו, מכפרים על עוונותיהם מהם הם נכלמים: (יב) זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת לבית יש תורה בפני עצמו עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת:… (יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ אלו חקות המזבח, לא חקות הקרבן, לא חקות העבודה, חקות המזבח. לבנין, לכלים, יש מעמד בפני עצמו בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם מכאן אפשר אפילו ללמוד שהעבודה היא רק דין בבנין: (יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: (כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ לחילופין, יש לכפר על המקדש, לחטא אותו: (כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: (כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: (כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים צריך להתחיל עבודה חדשה, כיוון שהמטרה של כפרת המקדש עצמו, אף שהיא נדמית כמהותית, איננה באמת מהותית, העניין של חיטויו איננו עצמי, הוא לא עלול להזדהם, הוא תמיד יישאר קדוש ומעשינו לא יכולים לפגום בקדושתו העצמית, אלא העובדה שאנו השתמשנו בו באופן שגוי סתמה את הצנורות שלנו מלפעול בו, ובמובן הזה בנין המקדש הזדהם, ולכן עלינו לנקות אותם, לשחרר את הסתימה, ולאחר מכן לחזור ולפעול בהם, כיוון שאין עניין בעצם העובדה שהם פנויים אלמלא הם מאפשרים לנו תנועה, ובמובן הזה בנין המקדש מכפר: (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ זהו עניינה של הטהרה, שהיא לא ההיפך מטומאה (שהיא קדושה), אלא היא מה שמאפשר לקדושה לחול, מה שנמנע כאשר ישנה טומאה (בנוסף לעצם העובדה שהטומאה מוסיפה פן בעייתי כשלעצמה) וּמִלְאוּ ידו יָדָיו: (כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים ס וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם ואז אוכל לבטא בפועל את רצוני התמידי בכם, אני אתרצה למעשיכם, מעשים שלא היה להם מקום להתבטא עד עתה בשל העובדה שהצנורות היו סתומים נְאֻם אֲדֹנָי ה': ס

כך ניתן להבין את דברי התורה בפרשתנו (כח):

(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר טהור, ללא סיגים, ללא גורמים זרים וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה' כל כולו קודש לה' ורק לו: (לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת המזכיר את כסא הכבוד, מה שמבטא את המכוונות הטוטאלית לה'¹ וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: (לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן כביכול בנקודה הכי בולטת, הכי בסיסית שלו, שוב, כדי לבטא את המכוונות הטוטאלית וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם המתנות שלא מכוונות לחלוטין לה', הגורמים הזרים שנתקעים בצנורות ומונעים מהפנייה לה' לעלות מעלה ומהשפע ממנו לרדת מטה וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד הוא יהיה מכוון תמיד, כיוון שאדם צריך את המקום הזה בו הוא מכוון תמיד לה', את הרגע הזה בו הוא התמסר לגמרי וכל כולו היה קודש לה' לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' כדי לחשוף את זה שגם כאשר הוא לא מכוון כל כולו, זה בעצם מה שהוא מנסה לעשות, פו יתלכלכו צנורותיו: (לט) מתוך רעיון יסודי זה וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם: (מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם כלל ישראל צריך שבט כזה שזה עניינו, המכוונות התמידית לה' ששיאה בציץ שכל כולו קודש לה', הם צריכים להיות קדושים כדי שהצנורות יישארו נקיים, וזה מה שמבטאים כל בגדי הכהונה המתוארים בפרשתנו וְכִהֲנוּ לִי: (מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: (מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ כאמור, מנקודת מבטנו, הבית הוא עניין בפני עצמו (אף שמנקודת מבט אמיתית הבית הוא רק הצנור שלנו לגשת אל ה'), ולכן הגישה של המזבח מצידנו צריכה להיות רק לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן מה שיקרה אם גישתם תהיה לא רק הגישה לשרת בקודש וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: ס