אריה במסתרים

אריה במסתרים

לפרשת דברים, לשבת חזון ולחמישה באב – יום הילולת האר"י

זיו חן זצ''ל

הקדושת לוי לפרשתנו, פרשת דברים, מלמד:

דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו עליהם (א, ג). ויבואר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג קמט, א – ב) על המשנה (עי' ריש תורת כהנים) 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל' כו'. הכלל, התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות, ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות, מעשה אבות, אברהם, יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו, באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות, רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות טובות, דהיינו מעשה אברהם ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב להראות צדקתו של יעקב¹…

ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה המצות היטב מדות השם ודרכי השם, ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה'. ולמה זה, כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים (עי' זו"ח ריש פ' יתרו) ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך, כנאמר ברבותינו ז"ל (עי' שמו"ר מג, ז), ועיין ברש"י (פסוק א) 'בערבה מול סוף בין פארן כו' ודי זהב' כו' עיין שם. ונמצא על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם, דור שנכנסו לארץ הקדושה, שלא היו משוקעים בטומאת מצרים, לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש כנזכר לעיל. וזהו 'אלה הדברים', כל מקום שנאמר 'אלה' פוסל את הראשונים (ב"ר יב, ג), כלומר מה שנאמר לראשונים התורה בלבוש כנ"ל, הוא מחמת 'במדבר בערבה' כו', כפירוש רש"י. אחרי הכותו כו' הואיל משה באר את התורה כו' (ד – ה), 'ככל אשר צוה ה' אותו אליהם' כנ"ל.

מי שנכנס פנימה במטרה לאחוז, במטרה לתפוס, במטרה לייחס את הפנים אליו, לא רק שלא ישיג את מטרותיו, אלא ייפלט החוצה, ובבושת פנים גדולה. ר' לוי יצחק קורא לנו להיכנס פנימה, הוא לא מציע להשאיר את הסוד סוד, אדרבה, הוא רואה מציאות הרבה יותר נעלית בכך שכבר אין צורך בפישוט ובצמצום, אלא אפשר להיכנס פנימה באופן הרבה יותר טבעי ומשוחרר, אך כל זאת, רק אחרי שהתרגלנו בצמצומים גדולים. בדור מצרים לא התאפשר לבאר את התורה, אך בדור הכניסה לארץ, ניתן לעשות זאת. מדוע?

אפשר שהגישה אל הסוד איננה רק בלימוד עצמו, אלא היא גם בתודעה. כאשר אדם מתרגל לצמצומים גדולים, הוא מבין שהוא תמיד יהיה בחוץ. הוא יוכל לגעת בחום, אך לא לתפוס, ללטף באהבה, אך לא לאחוז. הוא יוכל אפילו להבין משהו, אך לא להשיג. כאשר אדם חווה זאת שוב ושוב, דרך אותם צמצומים נוראיים של סיפורי האבות, שמורידים את הסוד ומקטינים אותו (ואילולי קדושת לוי כתוב, אין אני רשאי לאמרו), כאשר אדם מסגל לעצמו את התודעה הזו, כאשר הוא חי את חווית הקרבה והנסיגה, הנגיעה והכוויה, הוא יכול להתחבר באופן שלם לסוד.

בהפטרתנו, ישעיה אומר:

(כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

הנאמנות, השמירה על אופיה הסודי של התורה, הופרה, וכעת התורה היא זונה, כל אחד עושה בה כבתוך שלו. את הכסף שלה, הניצוץ האלהי שבה, לקחו זרים כי ראו דבר נוצץ אליו נמשכו, אך במקום לכבד את צביונו חיללוהו, כך שהפך ממתכת יקרה ורבת-ערך לשאריות ולקליפות. את יינה המשכר, מאבד החושים, זה שמעל השכל, גמעו בחוסר התמסרות משווע אלכוהוליסטים "רוחניים" רדודים שכל שרצו הוא רגש זול, בשליטה מלאה, ללא היכרות מינימלית עם הנשגב מהם, ללא טיפת נכונות להיסחף באמת.

חלק מהרבנים, שרי התורה, סוררים הם. הם גונבים את התורה, במקום לתת לה את מקומה ולהתמסר אליה, הם מכניסים אותה לכיסם, כביכול, היא שלהם. ממילא הם גם לא באמת מעוניינים לממש אותה במציאות. הם לוקחים שוחד, כי אין בה איזו קדושה. הם לא ישפטו יתום, את זה ששורשו כבר לא קיים בחייו יותר, את האיש שאין לו היכולת לקבל את שהוא צריך אלא מה' בכבודו ובעצמו על ידי יראיו. ריב אלמנה, ריב האדם ששורשו לא רק שלא קיים, אלא זנח אותו, גירשו מביתו, לא יבוא אליהם, הם ערלים לשמעו.

שנים לא-רבות אחר אותם אסונות שאירעו לתורה, קם צדיק אחד, רבי שמעון שמו, וגילה כל הנסתרות. מה גילה, והרי לא ניתן לגלות? גילה שלא ניתן לגלות. פתח וסתם, פתח וסתם, ושוב סתם. ספרו-סתרו נזקק לפשר תקופה ארוכה מאוד. זהרו שמילא את כל העולם, היה זוהר גדול מדי, זוהר שסנוור, זוהר שהאיר באור יקרות אך סימא את העיניים בחדא מחתא. זהרו טמירא דכל טמירין, מגלה טפח ומכסה עשר פרסאות. בכך כונן רבי שמעון את תורת חוץ לארץ, במגננה שמא שוב יעשו לה את מה שעשו לה.

ולאחר למעלה מאלף שנה, עמד יצחק, בגבורתו הרבה, והפעיל שוב את החסד. אותו חסד שהניע את אברהם אבינו לכתוב את ספר הסוד הראשון בהיסטוריה, ואותו חסד שקלקל את השורה והרס את עצמו בימי החורבן. גבורתו הרבה אפשרה לו זאת, להפעיל שוב את מידת החסד בעולם, אך בגבולות הראויים שלה, כך שלא יירקב סודה. סוד ה' ליראיו, ה' הוא סוד עבור יראיו, והיה רבנו יצחק ירא ה' גדול כל כך, עד שמכונה אלהי, הוא מתייחס כל כולו לאלהיו, למידת הדין, הוא מזוהה עם הגבולות, עם הצמצום. כל שקרה לאחר מכן, היה שונה. המגמה התהפכה. מתורת חושך, לתורה זו אורה, לגאולת התורה, לתקומת הסוד באומתנו. האלהי רבנו יצחק, היה האריה במסתרים.

הערות שוליים

1. נראה לעניות דעתי ברור שהוא מנסה לרמוז לפסוק בתהלים וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים (קג, יז), כשהיראים להם יש חסד הם אברהם (שנקרא לפעמים בשורש יר"א), ובני בניהם שיש להם צדקה הם יעקב, ובאמת צדקה יכולה להיות ספירת תפארת, מידת האמת וכיוצא בזה. כמו כן, הציע שלמה גושו בפסוק שהחסד מנסה לכלול את אברהם (שהוא ספירת החסד), היראים את יצחק (שהוא הגבורה), ולפי זה הצעתי שהצדקה מגיעה לבני הבנים של אברהם – יעקב, מי שמייצג את כלל ישראל, ולבני הבנים של יצחק – בני יעקב, שבטי ישראל, המייצגים את פרטי ישראל.

   ↩