וישב – עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – זיו חן זצ"ל

עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

פרשת וישב לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

ה' בפי הנביא עמוס (ב-ג) מלמד בהפטרתנו:

(ו) כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:

כל הפורענות מתחילה ממכירת הצדיק והאביון, החלש שלא באשמתו. כל שאר החטאים יהיה רק תיאור אותם מוכרים, אך עצם הפורענות הוא בשל מכירת החלש.

(ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: (ח) וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: (ט) וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת: (י) וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: (יא) וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה': (יב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ: (יג) הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר: (יד) וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: (טו) וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: (טז) וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה':

העונש על ניצול החזקים את החלש, מכירתו לאחרים בעבור נעליים, עבור מה שדורכים עליו, הוא היחלשות של המוכרים-המנצלים, חזק לא יאמץ כוחו, כי איזה כוח יש לו שלא מאת ה', וגבור לא ימלט נפשו, כי איך ימלט וה' לא רוצה בכך. אנכי העליתי אתכם, אני, לא אתם בכוחכם העצמאי, כוח שלא קיים.

פ (א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם: (ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ: (ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד: (ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד: (ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה: (ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: (ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:

העליתי את המשפחה הזו מארץ מצרים, ובדיוק בשל כך אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו? זה שנולדתם כמשפחה לא אומר עבורכם כלום? אתם מוכנים להרוג או למכור האחד את השני? אני זה המוליד, אני זה שקבע את גורל החלש איתכם, ואתם לא כיבדתם את זה, כמסר נגדי. כעת אעשה אתכם חלשים, אגלה אתכם מארצכם, כפי שהגליתי אותם מארצם כשהם לא כיבדו את קביעת ה' ואת יצירתו את המשפחה הגדולה או הקטנה הזו. בגלות תבינו מהי תחושת ההימכרות-התנכרות, תחושת הזרות, תחושת חוסר הבית, ותבינו שבית בונים עם כולם או לא בונים בכלל (מה שמסביר את החשיבות הגדולה של העלאת עצמות יוסף), תבינו שזה שגליתם מארצכם לא היה עונש בכלל, זו הייתה התגובה האוטומטית לכך שאחד מכם גלה מארצו. הבעיה שלי איננה עם עצם ניצול החלש (שהיא בעיה בפני עצמה, אך לא היא הבעיה כאן), אלא על המחשבה כי אתם נפרדים, ולכן אתם יכולים לנצל אותו. אתם רקמה אחת.

שאלה גדולה היא איך האחים מוכרים את אחיהם, איך הדברים מגיעים למקום כל כך רחוק. באמת כאשר מנצלים את החלש זהו סימן לכך שהחזק רואה את החלש נפרד ממנו, אך גם סיבה לכך. הם הרגילו את עצמם לראות את עצמם כנפרדים מהחלש, עד כדי כך שבמודע שלהם לא עמדה להם הבהירות שהוא לא נפרד מהם.