ולנערה לא תעשה דבר לפרשת כי תצא

לק"י

יג אלול ה'תשעו

ולנערה לא תעשה דבר

לפרשת כי תצא

זיו חן זצ''ל

התורה (דברים כב) מלמדת את דין נערה המאורסה שנאנסה:

(כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ: (כו) וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: (כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:

וכאן עולה התמיהה: מדוע צריך לומר את זה? וכי לא ברור לנו שלנערה לא נעשה דבר? התמיהה הזו מתעצמת לאור העובדה שהרמב"ם והחינוך (לעומת הרמב"ן) מחשיבים את הביטוי הזה כמצווה בפני עצמה – מצווה לא להעניש אנוסים למיניהם – אנוס רחמנא פטריה.

נראה שצריך לומר שהייתה לנו הווה אמינא רצינית שהיא תהיה חייבת. אנו מכירים מצוות שהן דין בתוצאה, דין בחפצא, במציאות. התורה לעתים מצווה עלינו להימנע מיצירת מציאויות שליליות. לא כל מצוות התורה הן תלויות בכוונה, בפעולה, רבות עוסקות במציאות. ולמרות זאת, אומרת התורה, במקרה דידן הנערה לא תיענש. אך כאן עולה התמיהה ההפוכה – מדוע? היא אכן יצרה מציאות שלילית!

מסתבר לומר שגם האיסור על יצירת מציאויות שליליות הוא איסור על האדם. אם אדם מצווה לשלח את הקן הוא לא מצווה לחפש בכל מאודו קינים על מנת לשלחם. מדוע? הרי זה דין בתוצאה, בחפצא, ולכאורה התורה מצווה עלינו לשלח קינים, ככל שיהיו! במובן הפשוט, גם מציאויות חיוביות שעלינו ליצור או מציאויות שליליות שעלינו למנוע הן מציאויות שנוגעות אלינו באיזושהי דרך. כך למשל, החיוב על שילוח הקן הוא רק על קינים שנקרות לדרכו של האדם, ולא על כל קן וקן בעולם. במילים אחרות, גם איסורי תוצאה ולא פעולה הם איסורים שצריכים להיות קשורים איכשהו לאדם. הם לא עצם האדם (כפי שהוא תופס את עצמו), אך הם מציאות הקשורה לאדם.

בכך שהנערה המאורסה צעקה, היא הביעה התנגדות למעשה. היא נאנסה. כאשר אםד נאנס הוא הופך מתודעה למציאות. הוא הופך מגברא שעובר על רצון ה' לחפצא שמעבירים אותו על רצון ה'. הכוונה והמאוויים הפרטיים שלה לא משמעותיים עבור האדם שמקיים בה את העבירה. כיוון שכך, אנו פוטרים אותה. היא באמת לא עשתה שום דבר, לא כי היא לא התכוונה ובעבירה זו דרושה כוונה, אלא כי באמת אין לה שום קשר למעשה. בעיני שמיא, היא לא עשתה כלום, לא כי היא לא עשתה מעשה שלילי כיוון שהמעשה שלה היה חסר כוונה, אלא שהיא לא עשתה מעשה כלל כיוון שהמעשה שלה היה חסר כוונה. היא הייתה פסיבית לחלוטין.

מהי הסברה מאחורי עבודת ה' הזו אותה אני מציג כעת? רחמנא ליבא בעי. ה' מחפש את ליבנו, את תודעתנו, את רצונותינו. הוא מלמד אותנו לחפש אותו בעצמנו, ולחפש את עצמנו בו. לכן עלינו להישאר בתוך עצמנו. לא להסתכל על אחרים. כאשר אנו מחויבים להיטיב לאדם אחר, זה לא כי הוא אדם אחר, אלא כי הוא בעצם חלק מאיתנו, בבחינת "כי יהיה בך אביון", בך, בתוכך. אם טרם לכן הסברנו שאיסורי התוצאה הם לא סתם מציאות, אלא מציאות הקשורה לאדם, כעת אנו מבינים שהאדם מתחנך להבין שהמציאות היא עצמה חלק מעצם עצמו.

לפי זה, אפשר לענות בנקל על תהייה נוספת העולה מהפרשה. מניין שאין להזיק לכתחילה רכוש של אדם אחר? לכאורה, בפסוקים אנו יודעים רק על חובת פיצוי, לא על איסור להזיק. חלק מהראשונים לומדים זאת מדין השבת אבידה המופיע בפרשתנו. וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר לדין אבידה? דין אבידה אומר טענה הרבה יותר רחבה מהאיסור להזיק – דין השבת אבידה אומר שעל האדם לצאת מעצמו, להיות הרבה יותר ממה שהוא כעת. הבסיס של הבסיס הוא לא להזיק לאנשים אחרים. לעומת זאת, לדאוג באופן אקטיבי לכך שיהיה להם טוב, למשל, דרך השבת אבידה, זו כבר מדרגה גבוהה הרבה יותר.

ניתן לומר שזה בדיוק העניין. אדם לא אמור להיטיב לעולם ולזולת מתוך דין בתוצאה, הנובע מהאמירה שעל האדם לגרום למציאות הרבה יותר טובה. ההיפך הוא הנכון. אסור לו לצאת מעצמו ולו לשנייה, כיוון שכל חפצו של ה' הוא באנשים שחיים את ההוויה שהוא נתן להם באופן הרחב והמהותי ביותר. אם כן, מדוע יש להשיב אבידה? מהסיבה הפשוטה – השבת אבידה היא לא אקסטרה, השבת אבידה היא לא לצאת מעצמי. השבת אבידה היא לעשות את המינימום שאני צריך לעשות. השבת אבידה היא לא לחפש היכן אני יכול לגרום טוב לעולם. השבת אבידה היא איך אני מקיים את המינימום (שהוא, כאמור, הדבר הנצרך היחיד, כיוון שה' רוצה שאנשים יחוו את ההוויה שלהם עד הסוף ועובדים אותו רק מתוכה, מתוך הצלם אלוהים הפרטי שהוא נתן להם, ואם הוא נתן להם אותו סימן שזו הדרך היחידה שעליהם לעבוד את ה' דרכה).