מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת אמר

לק"י

מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת אמר

בתוספת כיוונים של ה שנים האחרו נות ל פסח שני, לג בעו מר ויום ירושלים

אמר

בואי כלה. מלבד שבתתיכם, קביעות הקדושה

סעודה ראשונה. הכל נאמר למשה ורק אחר כך מועבר לאהרן, תורה ואז תפילה

.סעודה שנייה קרבן תודה כתודה ולכן הוא חייב להיאכל מהר, יש תמיד עוד הזדמנות להגיד תודה לה', וקרבן תודה כיוזמה אנושית וממילא כלא יכולה להיות קבועה וחייבת להיות פנויה

לחידוש

.סעודה שלישית הכהנים הלוים בני צדוק בתור אלה השייכים להתעלות העולם ולכן נוטים להידורים בדגש על כך שהם לא מחדשים אותם בתור הלכה ומכאן יישוב דברי יחזקאל

כן יהיה עמנו תמיד. ממחרת השבת, כל הקדושה נובעת מקביעותה

.סעודה רביעית מתוך קדושת האדם בפרשות אחרי מות קדשים ובתחילת פרשת אמר, אלו בהימנעות מטומאת עריות השייכת לכלל ישראל וזו בהימנעות מטומאות שונות ובחיוב קדושות השייכות לכהנים, אל קדושת הזמן בפרשיית המועדות שבפרשת אמר, ומתוכה אל קדושת

המקום בדיני שמיטה יובל ונחלות ובאזהרת הה תנהלות הקדושה ההולמת את קדושת הארץ בפרשת בחקתי, בסדר קדושה הנע מן הפחות קבוע אל היותר קבוע, לגילוי הקודש הכללי על

.ישראל בכל תהלוכותיו

אמר

.בואי כלה מטפסים מיום העצמאות שהוקדם ליום העצמאות לשבת, שבת עניינה גאולה בעולם

שנה נפש

.סעודה ראשונה "כי אני ה' מקדשכם", העובדה שאני מקור קדושתכם אומרת שאני יכול להשרות עליכם קדושות ברמות שונות ושלמרות זאת מצד הדבקות כולכם קדושים, "קדשים תהיו", כולכם תדבקו בי בקלות כיוון שמדובר בקדושה של ה' ולא בעבודה שלנו, זה עניינו של

יום העצמאות, החזרה לעצמאותנו מתוך ה דבקות בה' בקלות

.סעודה שנייה "ולא תחללו את שם קדשי". וכי אנו יכולים לחלל את הקודש? לא, אנו לא יכולים לחלל את הקודש, אך אנחנו יכולים להפוך את הקודש לחלול, אנחנו יכולים לסרב ליישר איתו קו, ובכך להשאיר אותו סובב אותנו וממילא חלול, חסר תוכן. זה מה שגורם לקודש להיות כל

כך זמין, הוא תמיד סו בב אותנו, השאלה אם נבחר למלא אותו. זה מלמד על כך שאנו יכולים ,להוסיף לו ולגרוע ממנו, אך לא לשנות אותו. אלו יחסי אחדות בריאים, שיש להם רובד שניותי

.אך הרובד הפנימי והראשי שלהם, הוא רובד אחדותי

.ו אייר, יום הבהיר "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ,"ממכלאת צאן", וממילא "ובתבונות כפיו ינחם שהסיבה מדוע ה' לוקח למנהיגות דווקא רועי צאן היא כיוון שהם לא יכולים לשקר ,לצאן עצמו

וכיוון שהם רק שליחים של בעל הצאן עצמו

לק"י

.פרק ב באבות ""עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו " . המילה כדי" היא גם במובן

של סיבה ותוצאה , כלומר הסיבה שאתה עושה רצונך כרצונו היא כיוון שאתה יודע שגם הוא ,יעשה את רצונך כרצונו וגם במובן של שיעור , כלומר, המידה שבה אתה עושה את רצונך כרצונו היא המידה שבה הוא יעשה את רצונך כרצונו .

.אם כן, הפנייה כאן דורשת הדדיות עם זאת, היא מתחילה ב צד אחד, ולא לשני הצדדים, שכן אמנם נדרשת הדדיות משני הצדדים ביחסים אחדותיים, בהיותם אחדותיים, אך גם מוכלת ,סיטואציה שבה הם נפתחים על ידי צד אחד בלבד, שכן הרובד החיצוני שלהם הוא שניות

אמנם כמובן, בשלב הבא ההדדיות הזו חייבת להתחולל , מתוך החתירה שהיחסים הללו יהיו

.אחדותיים מכך שלא נאמר כאן אילו יחסים אמורים להיות כך, מוכח ש כך בין אדם למקום וכך

בין אדם לחברו ., מתוך האחדות של סוגי היחסים הללו

.סעודה שלישית מצד אחד, ה' מתייחס ללחם הפנים בתור "קדש קדשים", כלומר, העבודה הכי גבוהה, מצד שני אנחנו, ונציגנו אהרן, מתייחסים למנורה בתור העבודה הכי גבוהה, "שלך גדולה משלהם" בתחילת פרשת בהעלתך. אכן, ה' הכי רוצה להתמסר אלינו לכן הוא פונה

לעבודה הגשמית ורואה בה את המעלה הכ י גבוהה, ואילו אנחנו הכי רוצים להתמסר אליו לכן אנו פונים לעבודה הרוחנית ורואים בה את המעלה הכי גבוהה. בכך ששתי העבודות הללו לא

.רק מתקיימות, בחינת שניות, אלא מתקיימות זו לצד זו, מתגלה אחדותנו

כך גם בכל שנות הגלות, ה' רצה את עבודתנו, את עלייתנו בדרך הטבע לארץ ישראל, ואילו אנחנו רצינו את עבודתו, את עליינו בדרך שמעל הטבע לארץ ישראל. ביום העצמאות השתלבו .התנועות, אנחנו עלינו בדרך הטבע, אך גם הוא דאג לנו לניסים בהכרזת ובמלחמת העצמאות

בכך מתגלה אחדות.נו

.בואי כלה ,שבת היא שמו של ה', היא הזמן בו השם קדוש, יוצאים ממנה כדי לקדש את שמו להעלות ניצוצות מעולם החול. כך גם יום העצמאות הוא יום ששם ה' בו קדוש, באחדות בין עמו, ארצו ותורתו אליו, וכאשר אנחנו יוצאים משבת שהיא יום פקיעת המנדט הבריטי, היום

בו באמת החלה עצמאותנו, אנ ו יוצאים לקדש את שמו של ה' ולהעלות ניצוצות מעולם החול לא רק בשבוע הקרוב, אלא בכל השנה הקרובה , ובכך מתגלה האחדות של השבת עם ימי

החול ושל יום העצמאות עם .כל השנה כולה

.סעודה רביעית ,בסוף פרשתנו,"לפני "כי תבאו אל הארץ ,בתחילת פרשת בהר ישנו העימות בין בן האשה הישראלית לאיש הישראלי. כל הויכוחים האלימים בעם ישראל הם תוצאה של

"הגלות, של השלב שהוא לפני "כי תבאו אל הארץ . ,בארץ אנחנו סוף סוף עם ולא קובץ פרטים

בארץ אנחנו קשורים לכלל שלנו, הכלל במובן של התורה, של .העם ושל הארץ

לכן אף ששייכים ויכוחים לא אלימים, שיושבים על שניות, שהיא הרובד החיצוני של האחדות

,ולכך היא מבורכת, לא שייכים ויכוחים אלימים שיושבים על נפרדות שהיא ההיפך מהאחדות

.והיא השניות כשהיא לעצמה ,ממילא ברור שגם הויכוחים האלימים הללו בין אדם לחברו

.ידרדרו גם לויכוחים אלימים כביכול בין אדם למקום ,ביום עצמאותנו ה' ואנחנו הקמנו מדינה

ובמדינה זו אנחנו קשורים לכלל, לתורה לעם ולארץ , וממילא כחלק מעצמאותנו זו עלינו להפנים

את האחדות הזו.

לק"י

)אמר (יט איר

.בואי כלה מתוך לג בעומר, חגו של ר' שמעון, אנחנו נכנסים לשבת זו, לג בעומר של מרחץ דמים. ר' שמעון "גילה סוד נסתרים", אך לפני כן, הוא "דרש כל תעלומות". התהליך הזה, של

,גילוי האחדות המלאה שלנו עם הבורא, כולל בתוכו גם נפרדות שאיננה באמת נפרדות כי אם

אחדות .נסתרת

,לעתים כך היא גם שבת, היא משביתה את האדם, היא דורשת ממנו להתכנס אל תוך עצמו

.לחדול מהיות במובן המלא, לגלות את אחדותם לא בגילוי כי אם בהסתר עם זאת, השבת היא "מקור הברכה", בסופו של דבר, כל השבוע, שהוא אחדות בגילוי, יונק מאותה שבת, אותה

.אחדות בהסתר .האחדויות הן באחדות מלאה

.סעודה ראשונה בשלושת המברכים הראשונים של הפרשה אנו מוצאים לא עיסוק במעשי הכהנים (כפי שמצאנו בפרשות ויקרא, צו, תזריע, מצרע ואחרי מות בהרחב ה .), אלא במהותם

.לפתע אנו מגלים במה מתבטאת קדושתם העצמית, לא זו התפקידית כדי להבין את עניין הקדושה העצמית הזו, עלינו להעמיק בתוצאת העדר הקדושה הזו, פעולת החילול ("את אביה היא מחללת", "ולא יחלל את מקדש אלהיו", "ולא יחלל זרעו בעמיו" ועוד), ואת מקורה, קידוש

.)מצד ה' ("אני ה' מקדשו", "אני ה' מקדשם", "אני ה' מקדשכם" ועוד

,אפשר להבין שקדושה היא נבדלות. קדושה היא החתירה אל המעבר, הפריצה מההגבלה

היציאה מהנורמליות', וההתחברות לה . זו קדושה, נבדלות. אמנם הבנה זו מיטיבה להסביר את מקור הקדושה, ה', ה' הנבדל מקדש את האדם בדמותו לו, אך היא קשה מאוד מפעולת החילול האקטיבית, כיוון שהיא מתארת התחברות אקטיבית לה', ברירת המחדל היא שהאדם מנותק ממנו, ועליו להתחבר, אך בתורה דווקא פעולת החילול היא הפעולה האקטיבית, כאילו

.ברירת המחדל היא שהאדם מחובר אליו

,לפי הדקדוק הזה מפעולת החילול האקטיבית, נראה לומר שקדושה איננה נבדלות, ההיפך קדושה היא אחדות. מקורה של הקדושה הוא מצד ה', "אני ה' מקדשו", לא כיוון שקדושה היא נבדלות מהמציאות, כמו ה', האדם נמחק מפני ה', מאבד את אופיו האנושי, אלא כיוון שקדושה

היא אחדות, מציד ,'נו הקדושה היא אחדות עם ה'. לכן ברירת המחדל היא שהאדם מחובר לה שכן שניהם יוצאים מתוך האחדות המלאה הזו, ואם אין המציאות כן, הרי שזה כיוון שהאדם

.התנתק באופן אקטיבי ממנו

.סעודה שנייה ,פרשיית השלחן הטהר ופרשיית המנרה הטהרה מופיעות זו לצד זו. לכאורה הגשמיות והרוחניות עומדות בסתירה מוחלטת, זו כנגד זו. במקום שישנה רוחניות, אין גשמיות ,וההיפך. פרשיית השלחן הטהר מבטאת את הגשמיות, "הרוצה להעשיר יצפין". לעומתה

פרשיית המנרה הטהרה מבטאת את הרוחנ יות, "הרוצה להחכים ידרים". לכן לכאורה היה לתורה לנתק את הפרשיות הללו זו מזו, להרחיק ביניהן ככל הניתן. אף על פי כן, התורה באה והצמידה אותן, להורות שהגשמיות והרוחניות אחת הן, לחדד את שניותן לא כמביעה נפרדות

.כי אם אחדות

.יתכן שזו גם הטהרה, המאפיינת הן את השלחן והן את המנרה ,הגשמיות יכולה להיות טמאה אין בכך שום מניעה מהותית, העיקר לא לאכול בקדשים, כלומר, ברוחניים, במהלך חלות טומאה. לעומת הגשמיות, הטומאה סותרת את הרוחניות לגמרי. אם כן, הטהרה היא המרחב

המשותף, בו נפגשות גשמיות ורוחניות. במרחב הטהרה יתכן דבר גשמי שיהפוך להיות קו.דש זה המרחב בו מתגלה יותר מכל האחדות של הרוחניות ושל הגשמיות, ולכן הן השלחן והן

.המרה מאופיינים בטהרה, הם מאופיינים בתפקידיהם האחדותיים

לק"י

.עונג שבת "ונקדשתי בתוך בני ישראל". "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", היכן? "בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בהתגלותו בעולם, בביטוי אחד של ספירת מלכות. כמו כן, "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל", לא בהתגלותו בעולם, כי אם

בהתגלותו באדם ובעם, בביט ,ויים האחרים של ספירת מלכות. התגלות זו מעידה על אחדות אחדות שלו עם העולם, ואחדות שלו עם האדם ועם העם, עד כדי כך שהוא יכול להאיר דרך

.כלים מעין אלו, זו אחדות מלאה

אמנם יש לכך שתי אפשרויות. באחת, "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל", "אפילו הוא נוטל את נפשך", ה' משתמש כביכול בחיים ובימים של בית ישראל. במסירות נפשם, במוכנותם .להקריב את כל היקר ביותר להם עבורו, לכאורה שיא הנפרדות, מתגלה אחדותם המלאה

בשנייה, לה אנו מ תחננים ומשוועים, "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל", ה' מתגלה בעצם .החיים שלהם, כפי שהם, בימים שלהם העוברים עליהם בטוב ובנעימים

.""ונקדשתי בתוך בני ישראל ,לפי זה ,שתי אפשרויות. האחת, ה' נקדש על חשבון בני ישראל כביכול תופס את מקומם, משתמש בהם באופן ציני כדי להיקדש, ומתוך כך מתגלה אחדותם המלאה. השנייה, אליה אנו חותרים, אליה אנו מתקדמים, ה' נקדש בתוכם, כפי שהם, בחייהם

.הפשוטים והבריאים, ומתוך כך מתגלה אחדותם המלאה

.סעודה שלישית בפרשיית המועדות שבפרשתנו אנו מוצאים מבנה שיכול ללמד אותנו על כל

.מרכיביו בא :ותה פרשייה מופיעים שלושה עניינים ספירת העומר , חג ה שבועות , ו לקט ופאה .

?מה היחס בין שלושתם חג השבועות כולל שני פנים, הפן ההיסטורי והפן החקלאי, מתן תורה והקציר. בין ספירת העומר לשבועות מוסבר על בסיס הפן ההיסטורי– תהליך של היטהרות מיציאת מצרים עד מתן תורה, ואילו בין שבועות למתנות עניים מסובר על בסיס הפן החקלאי

– .האדם קוצר את פירותיו ואל לו להותיר הכל לעצמו

שני התהליכים חותרים לאחדות, הפן ההיסטורי חותר לאחדות עם ה', והפן החקלאי חותר

לאחדות עם ה זולת . לכאורה שתי אחדויות שונות לחלוטין, אמנם כאן הן תופסות מקום במרחב משותף, המלמד על כך שהאחדות עם ה .' והאחדות עם הזולת הן אחת באחדות

נצח שבנצח- אמצע ספירת העומר

ספירת העומר

כפי שמובא ב'יום יום' ליום ז באייר, בליובאוויטש נוהגים ללמוד כל יום מימי ספירת העומר דף

מ מסכת סוטה., בעלת מ"ט הדפים, ובכך מסיימים את המסכת בימי הספירה ?מדוע

המשנה במסכת סוטה [ב, א] מלמדת שמנחת סוטה באה משעורים, שכן הן מאכל בהמה, והיא עשתה מעשה בהמה, ולכך קרבנה יהיה מאכל בהמה. עניינה של הסוטה, שהוא גם עניינה של המסכת הקרויה על שמה ועוסקת בדיניה, הם העלייה מהנקודה בה הבהמיות היא שלב בפני

עצמו, שהאדם עושה מעשה בהמה בפני עצמה. על האדם לעבוד את ,ה' בחינת בהמה, בבשרו "מבשרי אחזה אלוה", אך עליו לעבוד את ה' גם בחינת אדם, "אדמה לעליון", בנשמתו, "ויפח

."באפיו נשמת חיים

לק"י

,כיוון שבצורה הפשוטה של האדם הוא קודם כל בהמה, הרי שעליו לא להילחם בבהמה שבו אלא להטותה לעבודת ה' (בשונה מהסוטה, שעשתה מעשה בהמה בפני עצמה, כאמור), ומתוך

.כך לעלות לאדם שבו ,זו העבודה בימי ספירת העומר, בהם אנחנו לוקחים את מאכל הבהמה ,'את השעורים בקרבן העומר בפתיחת התקופה הזו, ובכך מטים את הבהמה שבנו לעבודת ה ומשם לומדים דף אחרי דף במסכת סוטה ומטפסים מעלה לבחינת אדם, תוך אחיזת שני חלקי

האישיות הללו במקביל, על ידי ההבנה שהם לא סותרים זה את זה, אלא שניהם חלקים בקיום

האנושי שיכולים להיות ב אחדות עם ה', וממילא הם .עצמם באחדות זה עם זה

.רמז לדבר כאשר בהמה ,עומדת בפני עצמה, אומר עליה הפסוק בקללות בפרשת בחקתי

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַּגֹויִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיּו חָרְבָה " [ויקרא "כו, לג], סופי תיבות "חרב והיתה ארצכם שממה הם בהמ"ה,, כלומר ,כאשר יש רק בהמה

הרי שהארציות היא בחינת שממה. " ,עם זאת, כפי שאנחנו מוצאים בתפילת חנה מֵקִים מֵעָפָר ֶדָל מֵאַשְפֹת יָרִים אֶבְיֹון לְהֹושִיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵא כָבֹוד יַנְחִלֵם כִי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָשֶת עֲלֵיה ם

תֵבֵל " [שמואל א ב, ח], סופי תיבות "וכסא כבוד ינחלם" ה ם אד"ם, כאשר האדם הוא בחינת

דל הק ם מהעפר, שיש לו העפר ושרק בזכותו הוא מגיע לשבת עם נדיבים, ובבחינת אביון

,המתורמם מאשפות ושרק על ידיהן הוא נוחל כסא כבוד הוא באמת אדם, וזאת כיוון שלה' יש

מצוקי ארץ, ורק עליהם הוא השית תבל ,. כלומר קודם כל צריך את הארץ, ורק אחר כך הוא

.שם עליה את כל האדם

כך אנו לומדים בספר תהלים [לו, ז], "אדם ובהמה תושיע ה'", שהאחדות עם ה' המתבטאת בישועתו, יכולה וחייבת להיות גם בבחינת אדם וגם בבחינת בהמה, כאשר כאמור האחדות הזו, שרובדה החיצוני הוא שניות כמו תמיד, מחייבת את הקדמת הבהמה לאדם, ובפסוק זה

לא נאמרה העבודה שלנו אל א עבודתו של ה', "תושיע ה'", שהיא מתחילה מהאדם, שבו הכי פשוט שיש לו לה' רצון, ומסיימת בבהמה, שבה הכי מחודש שיש לה' רצון, אך האמת היא

.שבשתי הבחינות יש לה' רצון, שכן הוא עצמו איתנו באחדות

לכן, כפי שאנו קוראים השבת בפרק ג באבות, קודם כל "אם אין קמח אין תורה", ורק אחר כך

"אם אין תורה אין קמח", ובכך מתגלה האחדות של הקמח ושל התורה , של האדם ושל

הבהמה, מתוך האחדות שלנו ושל ה', הרוצה בנו על מכלול חלקי אישיותנו.

י איר– נצח שבנצח, אמצע ספירת העומר

תורה לפי הריז'ינר על המגיד, איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו עולם שנה נפש של גילוי

הקודש הכללי שבפנימיות

לק"י

פסח שני

פסח שני

,]בפרשיית פסח שני [במדבר ט] פונים אותם טמאים בטענה שהם "טמאים לנפש אדם" [ו

אמנם בציווי שה' נותן להם הוא מוסיף עוד דין, "טמא לנפש או?בדרך רחקה" [י]. מדוע נשים לב לבעיה המתעוררת בקרבן פסח ראשון באותה סיטואציה. האם יש מניעה מהאדם עצמו להקריב קרבן פסח, בלי קשר לזמן ולמקום בו מוקרב קרבן פסח? אפשר שלא. האם יש מניעה מהזמן הזה להיות זמן שבו מוקרב קרבן פסח, בלי קשר לאדם ולמקום? גם לא. האם יש מניעה

לאותו אדם להיכנס !באותו זמן למקום בו מוקרב קרבן פסח? זו הבעיה

אם כן, יוצא שכל הבעיה של הטמאים הללו להקריב קרבן פסח היא מניעתם להיכנס למקום בו

הוא מוקרב. לפי זה, ניתן להסביר את הוספת דין בדרך רחוקה– גם לו יש מניעה להיכנס

למקום בו מוקרב קרבן פסח. לענייננו אין הבדל בין מניעה מהותית-הלכתית, למניעה טכנית- .גיאוגרפית, כל עוד היא מניעה מלהיכנס למקום בו מוקרב קרבן פסח

העולה מכל זה הוא שעניינו של קרבן פסח קשור לקדושת המקום. כאן עלינו לשאול: למה שקרבן פסח יהיה קשור לקדושת המקום? קרבן פסח חבוק בסגולותיו הפנימיות עם יציאת מצרים, שהיא יציאה ממקום מסויים, השייך לצד הקליפה, לצורך כניסה למקום מסויים השייך

לצד הקדושה . לכן מהותית לקרבן פסח היכולת להיכנס למקום מסויים, שהוא בית חיינו מקדשנו, ובו להקריבו. בשיא הקודש המתגלה במקדש , בזמן הפסח ובאדם המקריב קרבן

פסח., מתגלה הקודש שבמציאות כולה

פסח שני

.יוזמת העם החינוך מסביר את חריגותו של פסח שני בכך שלמרות שבכל התורה אנו כמעט לא מוצאים מושג של תשלומים, בפסח ישנו. מדוע? לטעמו, זה כיוון שפסח הוא הבסיס עליו אמונתנו תלויה, העובדה שה' משדד את כל מערכות הטבע, וממילא לא יתכן שיהודי לא יחווה

אותו. עד כאן דבריו המאירים. א מנם יש נקודה מאוד חשובה שאל לנו לשכוח באשר לפסח שני

– פסח שני יזום על ידי העם! העם אומר "למה נגרע", למה ניגרע מהאחדות המלאה שלנו עם הבורא בשל נפרדותנו, טומאה או דרך רחוקה, למה לא נהיה יחד עם ה'. פתאום התנועה הכה

עוצמתית מלמעלה למטה של פסח מתורגמ ת, כעבור חודש בדיוק, לתנועה כה עוצמתית ,מלמטה למעלה. האור הישר משתקף בתור אור חוזר. בכך הם הופכים מנפרדים לשניים

.ומשניים מתגלה אחדותם המלאה, שהיא המקור לשניותם ואף לנפרדותם

בין ביעור חמץ לקרבן פסח , עניינו של פסח שני . לכאורה היינו אומרים שפסח מתחיל מחצות היום, אז ישנו קרבן פסח, וממילא אין סיבה לא לומר תחנון. אכן, אין לנו יכולת לבדוק את זה בפסח כיוון שלא אומרים תחנון כל חודש ניסן מסיבה אחרת, אלא שבערב פסח שני לא אומרים

תחנון במנחה. לפי זה, יוצא ש פסח מתחיל כבר מהערב ?! מה ההיגיון

כדי להבין זאת יהיה עלינו לחשוב על מה קורה בליל ערב פסח וביומו לפני חצות. בגדול – ביעור חמץ. אנו עוסקים בחול ומנסים לברר אותו. רק לאחר מכן מתאפשר קרבן פסח, שהוא המפגש עם הקודש, ואז "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא יתכן שיהיו חמץ ומצה. אנו יוצאים מהנפרדות של כל השנה, בה הקודש והחול מתכתשים האחד בשני, אל פסח, בו הם שניים

לק"י

זה לזה, נמצאים באיזשהו דיאלוג, מיטיבים אחד לשני, אך הם עדיין לא אחד, ההבחנה– לא

ההפרדה – ברורה. אם כן, זו הסיבה מדוע פסח מתחיל כבר מהערב, להורות שהם יחד, במובן

.מסוים, ביעור החמץ וקרבן הפסח, החול בגרסתו המעודנת והקודש בגרסתו המכילה

,אמנם בפסח שני ישנה מציאות אחרת לגמרי. בפסח שני, "מצה וחמץ עמו בבית" [פסחים ט

.]ג בפסח שני אין נפרדות בין הקודש לחול, וזאת בדומה לפסח ראשון, אך גם אין שניות, וזאת בשונה ממנו. בפסח שני הם מגלים את אחדותם המלאה, את זה שהיא מקור חיי שניהם, את

.זה שהשניות שלהם ואפילו הנפרדות ביניהם, נובעת אך ורק מתוך אחדותם זו

.אנו עמך ,'פסח שני הוא יוזמה שכל כולה על ידי האדם, מה שלכאורה מבטא שניות עם ה אבל יותר מכך, פסח שני הוא יוזמה שכל כולה על ידי האדם בצורה השלילית שלו, טומאה ודרך רחוקה, מה שמבטא נפרדות מה'. אמנם בדיוק מכך מתחדדת האחדות המלאה שלו עם

.ה', וזה עניינו של פסח שני

.""אלהינו ואלהי אבותינו סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", מצב נפרדותי, "כי אנו עמך ואתה אלהינו למה שתסלח לנו? כי אנו עמך, ואתה אלהינו. רוצים אנו לומר, קרב אותנו מנפרדותנו, גלה את

,אחדותנו, כיוון שבנסתר היא קיימת כבר עכשיו, והיא מקור הנפרדות הזו, כי, בסופו של דבר ?אנו עמך ואתה אלהינו. רגע, אם כן, מדוע מלכתחילה התחוללה נפרדות? איך יתכן שזה קרה אכן, "אנו ימינו כצל עובר, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו", כמו שאנו עמך ואתה אלהינו זה חלק מהאחדות, כך גם אנו ימינו כצל עובר ואתה הוא ושנותיך לא יתמו הוא חלק מהאחדות. כל

החטאים שלנ ו, כל הריחוקים שלנו, כל הנפרדויות שלנו, רק באו לחדד את האחדות המלאה .שלנו, לגלות אותה. עליך למחול לנו לגלות את אחדותנו

,זהו עניינו של פסח שני אך הוא לא רק ,חגם של הטמאים ושל הרחוקים הוא חגם של כל

ישראל , שכן כולם היו בארבעים ותשעה שערי טומאה, רחוקים מכל נוכחות של ה' בחייהם , .ולפתע ה' מציל אותם, מוציא אותם ממצרים, ומגלה את אחדותו עמם בעולם

לק"י

לג בעומר

לג בעומר

עצמו של יום )(ביחד עם שלמה גושו. ר' שמעון נכנס למערה פעמיים, פעם אחת לשתים

,עשרה שנים בעקבות הרומיים ,שבסופה הוא ובנו יוצאים להחריב את העולם פעם אחת לשנה

אחת בעקבות בת קול , שבסופה הוא ובנו יוצאים לבנות את העולם. אלו שני מובנים של פנימיות

– פנימיות ה נמלט ,ת מהחיצוניות, בתנועה מחוץ פנימה, ופנימיות המתבטאת בחיצוניות בתנועה מפנים החוצה. ניתן להגדיר: זאת פנימיות שהיא פנימיות ביחס לחיצוניות וזאת

פנימיות טהורה.", "לפני ולפנים ,פנימיות ביחס לחיצוניות מחפשת את מגמתם של אנשים

וכשהיא מגלה שאינה טובה, הורגת אותם, לעומתה פנימיות מחפשת את מגמתו של ה', ו היא תמיד טובה, וכל שנותר הוא לבטא מגמת ה' זו במגמות אנשים ובהחלטותיהם. זאת מתוך

.תנועת הטוב הכללי, השואפת להביא את הטוב הפנימי לכדי טוב חיצוני

.תפילה בהנץ בהר וכניסה לציון י ראה עם שמש

.פתיחה לאדרא זוטא אני לדודי ועלי תשוקתו

.חתימה לאדרא זוטא עולו ואתו ואתכנשו

לג בעומר

.כניסת היום הקדוש"'"מקוה ישראל ה

.לכניסה לתוך הציון 'פני האדון ה', היחס לתלמידי ר' עקיבא שהיה בבית מדרש בשורות לר ,שמעון שהיה באידרא למה אנחנו הולכים לקבר

" בעקבות חזונו של דניאל אודות אותו עִיר וְקַדִיש מִן שְמַיָא נָחִת " [ד, י], נקרא ר' שמעון בעל ההילולא במאמר לכו חזו המודפס בתחילת לקוטי מוהר"ן בשם זה, כיוון ששמעון הוא ראשי

?"תיבות ביטוי זה בבלבול אותיות. הביטויים "קדיש" ו"מן שמיא נחית" מובנים, אך מהו "עיר

נראה ארבע תשובות לכך. האחת, תשובתו של אבן עזרא, והיא שפירוש המילה הזו הוא סתם מלאך. השנייה, תשובת רש"י, הוא מלאך שהוא ער תמיד. השלישית, במצודות מוסבר שהוא מלאך המחריב (מלשון "ערו ערו"). הרביעית, המלבי"ם מסביר ש"ירד מן השמים מלאך שנקרא

עיר וקדיש", מלאך אחד שלו שני שמות הללו, ופירושיהם, "עיר הוא המלאך הממונה להוציא הדבר אל הפועל", ולעומתו "קדיש הוא המלאך הגבוה ממנו המשפיע עליו", והוא ממשיל את

.היחס בין שניהם ליחס בין שוטר, עיר, לשופט, קדיש

.ליציאת היום הקדוש "זכותו יגן עלינו , אדוננו בר יוחאי." ר' שמעון זיכך את עצמו, זו הזכות ?(ז' בפתח) של ר' שמעון, ומתוך הזכות הזו, זכה לזכות (ז' בשווא). איך הוא זיכך את עצמו 'על ידי זה ש(רק)התחבר ל"יראה (י' בצירי) פני האדון ה'", הוא הבין שהוא חי בעולמו של ה

,וכל מה שעליו לעשות הוא רק להיות פתוח לכך זו הזכות (בפתח), ו ממילא כעת הוא חלק "מעולמו של ה', וכיוון שה' הוא "האדון ה'", הרי שגם בר יוחאי הוא "אדוננו בר יוחאי , וזו הזכות

לק"י

(בשווא). "צדיק יסוד עולם", זה התהליך המתחולל בבחינת צדיק, "ר' שמעון צדיקאי", ספירת

.היסוד

מתוך כך, זיככנו אנו את עצמנו, וזו הזכות (ז' בפתח) שלנו, ומתוך הזכות הזו, זוכים אנו לזכות

(ז' בשווא). איך אנו זיככנו את עצמו? על ידי זה ש(רק) התחברנו ל"יראה פני האדון ה'", הבנו שאנו חיים בעולמו של ה' כפי שמתגלה בתורתו של ר' שמעון, וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להיות פתוחים לכך, זו הזכות (בפתח), וממילא כעת אנו חלק מעולמו של ה'. כעת כל

ההשפעות הטובות יכולות לחול עלינו, ובמובן הזה "יגן עלינו ". "צדיק יסוד עולם", זה התהליך המתחולל בבחינת עולם, "יכול לפטור העולם", ספירת המלכות. בכך מתגלה האחדות המלאה

של ה', של הצדיק .'ושל העולם, בהיכלל הכל בה

.לליל ששי החל במוצאי לג בעומר זהר תרומה קלח. מזמור שיר ליום השבת שמגן על אדם

הראשון , אנו ממשיכי ר' שמעון ואדם הראשון

לג בעומר

- מצד אחד נאמר על היהודי הזה "עיר וקדיש מן שמיא נחית" (שמעו"ן) ומצד שני נאמר עליו

"כי לא תשכח מפי זרעו" (יוחא"י). מקורו בעליונים, הוא יורד למטה משמי שמים ,ונותן תורה

תורה ש היינו אומרים לכאורה שהיא מנותקת לחלוטין מכל הסובב אותה, שמנסה לכבוש אותו ולהשבית אותו, שמרוקנת את כל התוכן במציאות התחתונה וצופן הכל בתוך איזושהי שפת תוכנה נעלמת ונשגבת. אמנם ההיפך הוא הנכון, התורה הזו לא תישכח, היא תיחקק בלב

האדם ותהיה הכי משמעותית עבורו, היא תחשוף אותו למה שמעליו ולמה שבתוכו, היא תגלה

.את אחדותו המלאה עמו

- "קולו זמר עריצים", ר' שמעון זומר, וזריעה תולדת זמירה היא, ר' שמעון מוריד חלק מהענפים כדי להצמיח, להצמיח מתוך העריצים השליליים הללו חיים חדשים. יותר מכך, "והכרית את הקוצים", לעתים הוא אפילו מאבד אותם מהעולם לחלוטין, כיוון שהם לא סתם עצים עריצים

אלא קוצים ש כל עניינם איננו אלא נפרדות , ואיכשהו מתברר שהנפרדות מהנפרדות מחוללת אחדות. ממילא "והציל הלחוצים", אלה שהנפרדות מנסה לתפוס את מקומם, יצליחו לצאת

.לחופשי, ולגלות את אחדותם המלאה

י

לק"י

ום ירושלים

יום אחדות ירושלים

לכניסת היום הקדוש .ולהילולא דשמואל הנביא מה הקשר בין יום אחדות ירושלים להילולת ?שמואל הנביא, שלפי אחת מהדעות מתחוללים באותו תאריך נעיין בשני אירועים בחייו של ,שמואל, שיכולים להסביר זאת. האחד, דרישת העם משמואל מלך. שמואל מתרעם על כך

" .כיוון שהם מואסים את ה' ממלוך עליהם. הם רוצים מלך, ככל הגויים וַיֹאמֶר ה' אֶל שְמּואֵל שְמַע בְקֹול הָעָם לְכֹל אֲשֶר יֹאמְרּו אֵלֶיָך כִי לֹא אֹתְָך מָאָסּו כִי אֹתִי מָאֲסּו מִמְֹלְך עֲלֵיהֶם ", שמואל .'עצמו היה מלך! אך הוא היה מלך שביטא את מלכותו של מלך אחר ומכוחו הוא ינק, המלך ה

המלכות של שמואל היא המלכות של ה', בכך שהם מאסו בשמואל הם מאסו בה', בכך שהם

.מאסו בה' הם מאסו בשמואל

.השני, הורדת שאול מכס המלכות כאשר שאול מבין שהעם לא יהיה מוכן לצאת עבור אנשי יבש גלעד למלחמה, הוא מאיים עליהם דרך הבקר שלהם, כלומר, הוא מנסה לפגוע להם

,בפרנסה. בכך שאול מבטא את רעיון האמנה החברתית התפיסה הלאומית הקיימת בחלק

,מהאומות .אנשים מתחברים על בסיס האינטרס המשותף שלהם

,שמואל, בקרעו את המעיל לשנים עשר חלקים, מבטא את הרעיון ההפוך, האחדות החברתית התפיסה הלאומית שאמורה להתקיים באומה היהודית, שאנשים לא מתחברים על בסיס האינטרס המשותף, אלא אנשים מלכתחילה כלל אחד, וההתפרטות שלהם מרחיבה את הגוונים הקיימת באחדות הזו. "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום", היא מעליך, היא לא

שייכת אליך, אתה בא בתפיסה כל כך צר .ה וקטנה, שאין לך מקום במלכות ישראל

אם כן, שני עקרונות אלו מנחים את שמואל, שמואל תופס את מלכות ישראל כמבוססת על .'מלכות ה' על ישראל, ושמואל תופס את אחדות ישראל כמבוססת על אחדות ישראל עם ה דוד, מחליפו של שאול, יאחוז בשני העקרונות הללו ובכך ימשיך את מלכותו של שמואל, הוא

ילך אחרי ה' ויעשה את רצ ,)ונו (כולל רצונו במצוות התשובה, מה ששאול לא עשה עד מותו מתוך הבנה שמלכותו היא מלכות ה' על ישראל, וימקם את בירת מלכותו בשטח לא- שבטי לצד המקום בו הוא יודע שייבנה המקדש ובעצמו רוצה לקדם זאת, מתוך הבנה שאחדות ישראל

.'היא אחדות ישראל עם ה

זהו עניינה של ירושלים, שיש בה את מקום מלכות ה' על ישראל, המקדש , שבנפש הוא הכהן

הגדול, או אצלנו, תלמידו המובהק, שמואל הנביא , ו לצדו יש בה את מקום אחדות ישראל עם ה', ארמון המלך, שבנפש הוא המלך מבית דוד. בכך מושלם המהלך של הוצאת שני העקרונות הללו מן הכוח אל הפועל, האחד על ידי שמואל הנביא, והשני בהשראת שמואל הנביא על ידי

.דוד, בירושלים

.עקידת יצחק בפרשת העקידה [בראשית כב], שהתחוללה במקום המקדש בירושלים אנו .מוצאים גם את ברכת הארץ והזרע שמגיעה לאברהם

(יב) וַיֹאמֶר אַל תִשְלַח יָדְָך אֶל הַנַעַר וְאַל תַעַׂש לֹו מְאּומָה כִי עַתָה יָדַעְתִי כִי יְרֵא אֱֹלהִים אַתָה וְלֹא

חָׂשַכְתָ אֶת בִנְָך אֶת יְחִידְָך מִמֶנִי: (יג) וַיִשָא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַרְא וְהִנֵה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַסְבְַך ָבְקַרְנָיו וַיֵלְֶך אַבְרָהָם וַיִקַח אֶת הָאַיִל וַיַעֲלֵהּו לְעֹלָה תַחַת בְנֹו: (יד) וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵם הַמ קֹום הַהּוא ה' יִרְאֶה אֲשֶר יֵאָמֵר הַיֹום בְהַר ה' יֵרָאֶה: (טו) וַיִקְרָא מַלְאְַך ה' אֶל אַבְרָהָם שֵנִית מִן

הַשָמָיִם: (טז) וַיֹאמֶר בִי נִשְבַעְתִי נְאֻם ה' כִי יַעַן אֲשֶר עָׂשִיתָ אֶת הַדָבָר הַזֶה וְלֹא חָׂשַכְתָ אֶת בִנְָך

לק"י

ַאֶת יְחִידֶָך: (יז) כִי בָרְֵך אֲבָרֶכְָך וְהַרְבָה אַרְבֶה אֶת זַרְעֲָך כְכֹוכְבֵי הַשָמַיִם וְכַחֹול אֲשֶר עַל ׂשְפ ת

ְהַיָם וְיִרַש זַרְעֲָך אֵת שַעַר אֹיְבָיו: (יח) וְהִתְבָרֲכּו בְזַרְעֲָך כֹל ּגֹויֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶר שָמַעְתָ ב ִקֹל:י

.לצאת היום הקדוש ""תשכון בתוכה", "ברחמים תשוב .. ירושלים היא כלי, כלי לאור ה' בעולם הארץ כולה מבטאת את האור המקיף, "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה", אך ירושלים את האור הפנימי, האור שבתוך הכלי. בירושלים האחדות המלאה של ה' ושל ישראל לא מתבטאת

בהתמסרות של האחרונים, אלא דווקא בהזדהות שלהם. ה' שוכן בתוך ישראל בי 'רושלים, ה שב אליהם ברחמים בירושלים. אחרי הגלות הנוראה, שהיא נפרדות, אנחנו מגלים את אחדותנו המלאה עם ה' בשני השלבים הללו, בהתחלה שלב ההתמסרות, שהתבטא ביום הקדוש יום

.העצמאות, ולאחר מכן שלב ההזדהות, שהתבטא ביום הקדוש שכעת אנו ביציאתנו ממנו