את אשר איננו פה לפרשת נצבים

לק"י/כו אלול ה'תשעו

את אשר איננו פה

לפרשת נצבים

זיו חן זצ''ל

משה מסביר את היקף התוקף שישנו לברית ערבות מואב שחלקה מתואר בפרשתנו:

(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

"את אשר איננו פה". רש"י כותב:

ואף עם דורות העתידים להיות.

רש"י מבין שמדובר בדורות העתידים. יש לציין, כך מסבירים גם האבן עזרא והספורנו. אלא שהספורנו מוסיף תוספת חשובה:

והם הדורות הבאים ולפיכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם.

מהספורנו משמע שהוא מבין שהמשמעות העיקרית של הברית היא ידיעת מתנת ארץ ישראל. בעוד היה אפשר להבין בפשטות בפרשייה שהברית משמעותה ענישה על ידי גירוש הארץ, לפי הספורנו נראה כי משמעותה היא דווקא ברובד הידיעה וההימנעות. בהבנה הפשוטה סברנו שעניין הברית הוא יצירת זכות אלוהית להעניש את האדם בגירושו על הארץ, הרי הוא לא קיים את הצד שלו בעסקה, כאן אנו מגלים שמטרת הברית היא דווקא מעין זכרון דברים שמטרתו להרתיע את העם וכך למונעו ממציאות כזאת. אין כאן ברית הכוללת את חובות שני הצדדים, כיוון שבכלל אין כאן שני צדדים, ה' בצד של בני ישראל.

הבנה זו במעמד הברית בפרשת ניצבים, מחדדת הבדל בינו לבית ברית סיני. כפי שהעיר חברי עילאי חן, השורש יצ"ב מופיע גם במעמד הר סיני, "ויתיצבו בתחתית ההר", אך לאחר מכן נכתב על מעמד זה "ויעמדו מרחוק". כמו כן, אנו מכירים את מאמר חכמים שבמעמד הר סיני ה' כפה על העם הר כגיגית, וכמובן, ידועים לכל תיאורי התורה הבומבסטיים על הקולות, העשן והלפידים שהיו במעמד זה. לפי זה, אומר עילאי, ישנו הבדל עצום בין מעמד הר סיני לברית ערבות מואב המופיעה גם בפרשתנו. בעוד ברית סיני בנויה על יראה ועל מרחק, ברית ערבות מואב בנויה דווקא על הקרבה. ברית סיני דיברה על חובות, ברית ערבות מואב דיברה על זכויות. אך באמת, ברית ערבות מואב אפשרית רק בזכות ברית סיני, כיוון שאין שום משמעות לעצה של ה' אם הוא לא ה' – מדוע לנו להקשיב לעצתו להישמע לברית?

אפשר להבין שההבדל והתהליך בין שתי הבריתות הוא גם ההבדל והתהליך בין ראש השנה ליום הכיפורים. ראש השנה בנוי על מרחק ועל יראה. ראש השנה הוא יום בו אנו ממליכים את ה' על העולם כולו, ובכך אנו בעצם מרחיקים אותו מאיתנו מרחק עצום. במובן הזה, הפעיל בראש השנה הוא האדם, והסביל הוא ה', המומלך. לעומתו, יום הכיפורים הוא יום הפוך לחלוטין. פתאום אותו אל מרוחק, עוצמתי ונורא הופך להיות אב רחום שהולך עם בניו במידת הרחמים ולפנים משורת הדין. ביום הכיפורים ה' מפעיל את כוחותיו העל-טבעיים ומחזיר את הגלגל אחורה. הוא גורם לחטאים להפוך לחסרי משמעות, מאהבתו הרבה אלינו. הוא מכפר עלינו, ולפי חלק מהדעות (רבי) אפילו ללא רצוננו – עצמו של יום מכפר. אנו הסבילים והוא יתברך הפעיל. יום הכיפורים איננו יום דין והמלכה שלנו את ה', כי אם יום כפרה וטהרה של ה' אותנו.

אך באמת, ללא ראש השנה לא ייתכן יום הכיפורים. לא ניתן להתחיל את הדרך בלי הפער. הפער העצום חייב להיות הבסיס, כיוון שבלעדיו לא יהיה ה' יתברך גורם כפרה רלוונטי. ברגע שה' הוא אבינו ולא מלכנו, ברגע שהוא מדבר איתי מיוזמתו וברגע שאכפת לו ממני – הוא בעצם באותה רמה שלי. איך יכולה ישות ברת תכונות דומות לתכונותיי לבצע פעולה על-טבעית כגון כפרה? אלא הפער חייב להיות מודגש עוד טרם למעמד ירידת ה' אל האדם, הרי אם לא, הוא לא ירד משום מקום ולא גמל איתי שום חסד, אלא פשוט חי באותו מישור שלי.

השפתי חכמים מחדד את רש"י ואת שאר הפרשנים:

ולא יתכן לפרש כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם דהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם ועוד יש לומר איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית אבל אי קאי על העתידים להיות אתי שפיר דאף אם הגופים לא היו שם אבל הנשמות היו שם וקבלו הברית עוד יש לומר כי ברא כרעיה דאבוה הוא וכיון שהאבות קבלו הבנים הבאים אחריהם גם כן בכלל הברית.

השפתי חכמים דוחה את האפשרות שמדובר על אלה ש"הלכו להם", על מנת להגן על שיטת רש"י, בכמה טענות, ולעניות דעתי בבסיס שתי הטענות הראשונות משמעות אחת.

טענתו הראשונה מקשה: כתוב "אתם נצבים היום כלכם", משמע שכולם היו שם ולא אלה שהלכו ומתו!

לכאורה, טענה זו אינה משכנעת, כיוון שאפשר לטעון אותה גם כנגד רש"י עצמו – כולם היו שם, ולא הדורות העתידים להיות. אלא צריך להעמיק טענה זו – חלק מהאבות הוא גם בניהם. הבנים הם פועל יוצא של אבותיהם. כיוון שכך, אם אבותיהם נצבים היום, גם בניהם בעצם נצבים היום. אלה שהלכו ומתו כבר לא נמצאים כאן יותר, אך הגרעין הראשוני של אלה שעתידים להיות כבר כאן. "הנשמות כבר היו שם", כפי שהוא מסביר בטענה השנייה. הטענה הראשונה היא טענה לשונית מהפסוקים, ואילו הטענה השנייה טוענת אותה טענה, אך הפעם מסברה ומהיגיון.

לאחר מכן, בטענה השלישית, השפתי חכמים מסביר שאבות יכולים לחייב את בניהם. מה ההבדל בין שתי הטענות? בעוד הטענה הראשונה (כך נקרא לה) מבינה שבעצם גם הבנים נמצאים בברית, הטענה השנייה מבינה שאין זה משנה – האבות יכולים לחייב אותם. הספורנו הסביר את סברת הטענה הראשונה, אך מהי סברת הטענה השנייה?

הסברה הראשונה מושתתת על כך שהאבות הם מקור הבנים, הם היסוד שלהם. נראה שהסברה השנייה מבינה בדיוק להיפך – הבנים הם היסוד של האבות. העיקר הוא לא העומד לפנינו, "אשר ישנו פה", וממילא אם הוא העיקר הוא יכול לחייב אחרים, אלא העיקר הוא דווקא "אשר איננו פה", דווקא אותם דורות העתידים להיות. כל מהותו של העבר היא שפניו צופות כלפי העתיד. אין משמעות לאבות אם אין להם בנים, כיוון שבהיעדר המשכיות, הם כציץ נובל.

אפשר לתלות את שתי הסברות בהבנות שונות למילים "את אשר איננו פה עמנו היום":

הסברה הראשונה – "את אשר איננו פה – עמנו היום", כלומר, אף מי שלא פה פיזית, נמצא עמנו היום. הסברה השנייה – "את אשר איננו – פה עמנו היום", כלומר, אף מי שלא פה פיזית, בעצם זה רק כי הוא עדיין איננו, אך באמת הוא כבר פה, לפחות שליחיו.