עַד ה' אלהיך תשעה באב לאור הפטרותיו

עַד ה' אֱלֹהֶיךָ

תשעה באב לאור הפטרותיו

זיו חן זצ''ל

ננסה לעמוד על משמעות של יום תשעה באב לאור הפטרותיו. בהפטרת שחרית שלתשעה באב, הנביא ירמיה (ח-ט) אומר:

יג אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם. יד עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה. טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה. טז מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו–מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ–עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ. {פ}

יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם, נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם, לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה. {ס} יח מַבְלִיגִיתִי, עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי, לִבִּי דַוָּי. יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ; מַדּוּעַ, הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם–בְּהַבְלֵי נֵכָר. כ עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ, לוֹא נוֹשָׁעְנוּ. כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי. כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם: כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי. {ס} כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. {ס} א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ: כִּי מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ, נְאֻם-יְהוָה. ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ: כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. ה שִׁבְתְּךָ, בְּתוֹךְ מִרְמָה; בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי, נְאֻם-יְהוָה. {ס} ו לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִנְנִי צוֹרְפָם, וּבְחַנְתִּים: כִּי-אֵיךְ אֶעֱשֶׂה, מִפְּנֵי בַּת-עַמִּי. ז חֵץ שוחט (שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר; בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אָרְבּוֹ. ח הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקָד-בָּם, נְאֻם-יְהוָה; אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה, לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. {ס} ט עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה–כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עֹבֵר, וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה; מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה, נָדְדוּ הָלָכוּ. י וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים, מְעוֹן תַּנִּים; וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה, מִבְּלִי יוֹשֵׁב. {ס} יא מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. {ס} יב וַיֹּאמֶר יְהוָה–עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ. יג וַיֵּלְכוּ, אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם–וְאַחֲרֵי, הַבְּעָלִים, אֲשֶׁר לִמְּדוּם, אֲבוֹתָם. {פ}

יד לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה, לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים, מֵי-רֹאשׁ. טו וַהֲפִצוֹתִים, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם; וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם. {פ}

טז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. יז וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ. {ס} יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה. כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ–לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. כא דַּבֵּר, כֹּה נְאֻם-יְהוָה, וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם, כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף. {ס} כב כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה.

לאורך כל ההפטרה, מדת הדין מתוחה – ישראל חטאו, והנה הם נענשים. בסוף ההפטרה, מדת הדין מנוסחת במפורש: "על מה אבדה הארץ?" הנביא שואל, ועונה "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". הכל מנומק, הכל מוכח, הכל מפורט, הכל בדיוק כפי שהוא צריך להיות, והוא צריך להיות רע, למה? "כי חטאנו לה'".

"כי מה' לא תצא הרעות והטוב", אנו אומרים באיכה, ה' הוא הויה, כלומר, חיים, כלומר, אין סוף. טוב ורע לא שיכים בו, כיון שהם הגדרות, והוא מעל ההגדרות, כל ענינו הוא אך ורק הויה, עוד ועוד, ההגדרות כשלעצמן חונקות את ההויה הזו, אך כאשר הן משרתות אותה, הן ברוכות. הכל תלוי בהויה. לפי זה, גם דין הוא ביטוי נמוך של אותה הויה, אם לא, הוא לא היה קים, כי הויה היא הכל, וכיון שהוא נגד ההויה, הוא באמת מתקיים כפי שהוא רק ברובד הנמוך, אך ברובד הגבוה, גם הוא שיך בהויה, במתנו את החסד, וממילא הוא ככה לא באמת קים.

באמת מתברר לפי זה שכל המבט הזה שפורס בפנינו ירמיה איננו אלא ברובד נמוך, אך ברובד גבוה הדברים נראים אחרת. האם יש למבט הרובד הגבוה מקום בתשעה באב עצמו? אנו פוגשים זאת בהפטרת מנחה של תשעה באב, שם הנביא הושע (יד) קורא:

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ׃ (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל־תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח־טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃ (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל־סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא־נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם׃ (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ׃ (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן׃ (ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן׃ (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן׃ (ט) אֶפְרַיִם מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא׃ (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם׃

ההפטרה פותחת ב"שובה ישראל", ישנה אפשרות לעשות תשובה. לכאורה, מדובר בחדוש עצום – למה שתהיה אפשרות כזו? לאור דברינו, הנטיה של הויה היא התעצמות, הוספת חיים, לא דין מצמצם ולא חסד שמרחיב באופן כללי, אלא הוספת חיים, מה שמתבטא בפועל, כלומר בפירוד, בתור שני חלקים – חסד בתוך דין, אור בתוך כלי, אך באמת כל הביטוי הזה הוא רק ביטוי וחידוד של הרובד הגבוה, האחדות המלאה בין האור לכלי (עוד לפני שהם נפרדו את ההפרדה הפיקטיבית שבה הם נפגשים כאן בביטוי הרובד הנמוך לו אנו קוראים המציאות) המבטאת חיים. לכן אין שום סבה שלא תתאפשר תשובה, הרי כל ההויה מובילה לנקודה זו של הוספת חיים, המתאפשרים, בביטוייהם הנמוך, על ידיה.

לכן גם "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", והעובדה שאין פרים לא משנה מדין "ונשלמה פרים שפתינו". לכן גם "בך ירחם יתום", לכן "ישבו ישבי בצלו" וכך גם נפרש את חתימת ההפטרה – "ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם", בדרכי ה', ואילו "ופשעים יכשלו בם", במי הם ייכשלו? בפושעים, כלומר, בעצמם, זהו עיוות שלהם את הבנת המציאות. אכן, "שובה ישראל עד ה'", שהוא "אלהיך", מדת הדין היא רק הביטוי הכי נמוך של, זה שבא רק לחדד את, ה', הויה.