דרך הזכרון

דרך הזכרון

ליום הזכרון

זיו חן זצ''ל

פה אני עובר

באותו מקום בו נעשה המעשה, עובר אני, יוצא ממקום אחד אל מקום אחר, מתעלם מהדרך עצמה, ולפתע,

נצב ליד האבן

נתקע באיזו אבן, אבן שלכאורה אין לה שום משמעות בפני עצמה, סתם אבן, אך בבת אחת הופכת להיות האבן, אותה אבן שגרתית המעוררת את כל הזכרונות, מעצם היותה חוסמת את המעבר החלול המתחמק בנביבותו ממשקעי העבר

כביש אספלט שחור

דרך סתמית שבפשטות אין לה שום משמעות מיוחדת, אך בהיותה פרוסה לאורך, העומד מולה לא יכול להסתכל רק על היעד ללא התיחסות למאורעות שהובילו אל אותו יעד

סלעים ורכסים

אותם עצמים לא-אנושיים, לא מתקדמים, אלה המזכירים את העבר, בו לא הייתה לאדם דריסת רגל, בו מרכבתו נסוגה מאש רובים ותותחים

ערב אט יורד

הערב יורד, הבטחון המלווה את היום מתפוגג עמו, עד שההווה השלו יטרף ואת מקומו הנייח יתפוס הזכרון המערער והמעורער. האור יפנה את מקומו לחושך

רוח ים נושבת

אותו ים גדול, רחב ידיים, אותו האדם לא יכול לבלוע, לתפוס, בו הוא לא יכול לשבת בשלוה, אלא רק לשוט ולתת לרוח לשאת אותו, מתחיל לתת אותותיו, מן המערב, המקום בו האור מאבד את שליטתו על ההויה

אור כוכב ראשון

ובלב החושך, מתנוצץ פתאום שביב אור

מעבר בית מחסיר

דוקא מאותו מקום ממנו ירד החושך באותו לילה

באב אל וואד

שער הגיא, השער, שלכאורה אין לו שום משמעות מלבד מקום מעבר, פונה אל הגיא, פונה אל אותה דרך שלכאורה גם לה אין משמעות, ובכך בעצם מורים שכעת העיקר הוא אותה דרך, הכל פונה אליה. אין לנו אלא להתרכז כעת בזכרון

לנצח זכור נא את שמותינו

אם אנו בוחרים לא להתעלם מהזכרון, אם אנו בוחרים לתת לו לחיות אותנו ולהמית אותנו, לנקר בראשנו ולנקב את לבנו, הרי שהוא יזכור גם אותנו, הוא ינצור אותנו בלבו. הגורל המשותף של האדם ושל המקום נחרצו לנצח, ויותר מכך – שניהם היחידים שיכולים להבין האחד את השני, כי מי שלא היה שם, לא יבין

שיירות פרצו בדרך אל העיר

ולפתע כל הזכרונות צפים, כאשר הבטחון המדומה של האדם בשכחה הלא-אפשרית חולף, והבטחון בדבר היחיד שניתן לבטוח בו – הזכרון והנאמנות אליו – תופס את מקומו

בצדי הדרך מוטלים מתינו

ועם הזכרונות האבידות, ועם האבידות הכאבים

שלד הברזל שותק כמו רעי

ועם הכאבים השתיקה הדוממת והמדמימה, זו השותתת דם בשקט מוחלט

באב אל וואד

בדרך אל העיר

ואני הולך

אינני עובר, כעת אני הולך. כעת הזכרונות נוכחים, חיים ומחיים וממיתים

עובר כאן חרש חרש

ולאט לאט, בכבוד ובאהבה ובכאב, אפשר להתקדם. אפשר לקום מהזכרון במקום הזה, באותה זירה, ולעבור למקום אחר. לא, במקום אחר הזכרון לא יהיה פחות חזק, לא, הוא לא יפסיק לשבור את הלב כל דקה ודקה, אך הוא יהיה מקום אחר, בו יוכל לצמוח גם משהו אחר מלבדו ובנוסף לו

ואני זוכר אותם אחד אחד

הזכרון לא מודחק, הזכרון קיים ופועם ורועם, הרי

כאן לחמנו יחד

על צוקים וטרש

כאן היינו יחד משפחה אחת

ומשפחה לא שוכחים לעולם, ולמרות זאת, ניתן לבנות משפחה חדשה, ואפילו יותר מכך,

יום אביב יבוא

לא סתם יום חדש יבוא, אלא הוא יהיה יום אביב, הוא יהיה יום חדש שיבוא מתוך היום הישן, אין אביב ללא חורף שקדם לו

ורקפות תפרחנה

ומתוך הריקבון המצחין של גופותיהם האפורות של אחינו יצמחו פרחים צבעוניים מפיקים ריח רענן

מתוך אותה אדמה

אודם כלנית בהר ובמורד

דם, אדם, אדמה משמשים בערבוביא, ומתוך המערבולת תצא פריחה מדהימה אך מבהילה, חיים גדולים מתוך מוות נורא, חיים בצבע של מוות

זה אשר ילך בדרך שהלכנו

לא ישכח אותנו

באב אל וואד

ומתוך אותם חיים שיצמחו דוקא מתוך הזכרון, מתוך המפגש הכן עם האבן וכביש האספלט השחור, הזכרון הזה ישפיע על חיים שלמים. לפתע הכאב יתורגם להישג בעל מחיר, ומן תחושת הדקירה שרק הנדקר יכול להבין, תיוולד תחושת החלמה שאומה שלמה תבין, תחיה ותזכור